"ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם"-הרב משה אסולין שמיר
"ציון במשפט תיפדה – ושביה בצדקה" (ישעיהו א, כז).
גאולת עם ישראל – תלויה במשפט צדק ע"פ ההלכה.
"השיבה שופטינו כבראשונה – ויועצינו כבתחילה",
בניגוד לשופטי ימינו שהשתלטו על המדינה ועל ההלכה.
המילה ש-ו-פ-ט-י-ם ללא האות האמצעית פ = ש-ו-ט-י-ם.
"ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א).
אמר רבי עקיבא: עורכם לפניהם כשולחן ערוך (מכי' דר"ש, נזיקין פ. א').
מרן שו"ע: "הרב שלימד… שונה וחוזר הדבר כמה פעמים,
עד שיבינו עומק ההלכה" (שו"ע י"ד. סי' רמ"ו, י).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשתנו מעוטרת ב- "גן" = 53 מצוות, העוסקות ברובן במצוות שבין אדם לחברו: לשפוט בצדק, לא לקחת שוחד, איסור ריבית, דיני שומרים, גרימת נזק לזולת, שמיטה וכו'.
זו גם הפרשה ה– 18 = ח"י בתורה, דבר הרומז לכתוב: "ו-ח"י בהם".
בספרי "להתהלך באור החיים", כתבתי ח"י עמודים על הפרשה. ח"י, מלשון להחיות את קדושת תורתנו הקדושה בתוך חיי היום יום – חיי העולם הזה, ולקדש בכך את חיי החומר, בבחינת: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו). כלומר, ברגע שהאדם פועל בחיי היום יום ע"פ חוקי התורה, ה' יישר ויצליח את אורחותיו ודרכיו.
פרשת משפטים על ג"ן מצוותיה, ניתנה מיד אחרי מעמד מתן תורה, כדי להדגיש שהמשפט בישראל יונק את סמכותו מהקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי המשפט לאלהים הוא" (דב' א, יז), וכן כדברי משה רבנו ליתרו: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים". לכן, חשוב לפסוק לאור חוקי התורה, גם בענייני בין אדם לחברו, ולא רק בדיני אישות כמקובל.
על משפט הגויים נאמר: "לא עשה כן לכל גוי – ומשפטים בל ידעום הללויה" (תהלים קמז כ). משפט הגויים נתון לשינויים בהתאם לנסיבות, היות ובני אדם קבעו אותו, לא כן המשפט האלוקי שהוא נצחי.
כדוגמא, נושא המתת חסד המקבל לגיטימציה במדינות לא מעטות, בניגוד לאיסור המוחלט בתורה.
הגאולה תבוא בזכות משפט צדק ע"פ התורה: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א כז).
מלך המשיח כידוע, משתבח במשפט צדק, ככתוב: "ושפט בצדק דלים" (ישעיה יא' ד').
הגאולה האחרונה תבוא לפי סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה כדעת הגמרא (מגילה יז ע). "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות {"תקע בשופר"} לאחר ברכת השנים? דכתיב: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל – כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו ח). וכיון שהתקבצו גלויות – נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך, ואצרוף כבור סיגיך" (ישעיה א כה), וכתיב: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (כו).
- 1. ברכת הארץ – "ברך עלינו את השנה הזאת". השבח לא-ל, א"י משופעת – "זבת חלב ודבש".
- 2. קיבוץ גלויות –"תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו". דורנו זכה לקיבוץ גלויות
- 3. משפט עברי – "השיבה שופטנו כבראשונה". המשפט העברי בארץ, נמצא בתהליך של צמיחה איטי, היות ולצערנו, מערכת המשפט בישראל, מושתתת על המשפט הכללי.
לאחרונה, הוקם במשרד המשפטים מאגר גדול הנותן פתרונות הלכתיים בדיני ממונות, כך שכל שופט יוכל להיעזר בו בבואו לפסוק את הדין. כנראה שזו הישורת האחרונה של עקבתא דמשיחא.
בעזהי"ת, עוד נזכה לקבלת תפילת רבנו-אור-החיים-הק' לגאולת השכינה המובאת בהמשך, ואז המשפט בישראל יהיה לפי דין תורה, ולא רק בדיני אישות כפי שקבעה הכנסת, אלא גם בדיני ממונות, ובכך ניגאל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "עוד נראה לומר כי טעם אומרו "ואלה", לרמוז דבריהם ז"ל (מכילתא יתרו, פרשה יא), כי צריך לשים דיינים לפני המקדש. לזה אמר 'ואלה', מוסיף על ענין ראשון שהזכיר בסמוך, מקום שכינת הקודש – שכולם במקום אחד". מדובר על הסמיכות בין סוף פרשת יתרו שם הוזכר המזבח, "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו", לראש פרשת משפטים המדברת על דינים ודיינים. אכן, בית הדין הגדול ישב בבית המקדש שבירושלים, דבר המסביר את חשיבות וקדושת המשפט האלוקי.
פרשת משפטים גם מופיעה לאחר פרשת מתן תורה שהיא הפרשה ה- 17 = טוב, בבחינת הכתוב: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב).
היא גם ניצבת לפני פרשת תרומה – פרשת המשכן בה נאמר לעמ"י: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמ' כה' ח'). כלומר, כתנאי להקמת המשכן, והשכנת השכינה בעם ישראל, יש לשמור על אותן ג"ן {53} מצוות שרובן עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו, המופיעים בפרשת משפטים. ולכן נאמר "ואלה המשפטים" עם ו"ו החיבור במילה "ואלה", כדי להדגיש: "ואלה מוסיף על הראשונים; מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני", כדברי רש"י בשם רבי ישמעאל במכילתא
הרמב"ן קובע שכל פרשת משפטים מהווה הרחבה ופירוט של חמשת הדברות האחרונים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו, ובראשם "לא תחמוד", ולהלן דברי קודשו: "כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון, יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו… וכן אמרו במדרש רבה: כל התורה כולה תלויה במשפט צדק, לכן נתן הקב"ה דינים (= משפטים) אחר עשרת הדברות" (הרמב"ן שמות כא' א').
הרמב"ן גם סובר, שדיני פרשת משפטים, נמסרו למשה רבנו ביום מתן תורה, לאחר מעמד קבלת התורה, ב"י חזרו לאוהליהם, ומשה התבקש לעלות השמימה, והקב"ה מסר לו את הדינים המופיעים בפרשה.
תפילה רבנו-אור-החיים-הק' על גאולת השכינה.
תפילה שכל כולה – דבקות בשכינה.
"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.
למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.
זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם,
כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.
המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,
ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,
וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".
"אשר תשים לפניהם".
איך זוכים להתגדל בתורה,
ע"פ שיטת רבנו-אור-החיים-הק',
והרה"ג יהושע כהן שליט"א – 'ר"מ ונישא' בישיבת "חוט של חסד".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב "אשר תשים לפניהם": "יש חלקים בתורה שהם 'חובת גברא' {דינים אותם מחוייב האיש לקיים} לדעת את אשר יעבדו, וזולת זה, אינם בני ברית התורה. המשל בזה, אם לא ידע שאסור לאכול טרפה – הרי הוא אוכלה, וכן הדם וכו'". כלומר, על האדם ללמוד את מצוות התורה, כדי לדעת איך לקיימן הלכה למעשה. בהמשך, רבנו מביא את הדוגמא של עשיית קניין בקניית עבד עברי. וכך דברי קדשו: "ונתחכם הכתוב לומר כאן, 'אשר תשים לפניהם', לומר כי דינים אלו יתחייבו בשמיעתם כל איש ישראל… כי משפט זה, הוא מהמשפטים אשר צריכים לשים לפני כולם, ולזה תמצא, שדיבר הכתוב בדרך נוכח…".
כלומר, הפניה היא לכל יהודי ויהודי באשר הוא, ללמוד את כל הדינים כדי שידע איך לקיים את ההלכה. כדוגמא, התורה מציינת את דיני עבד עברי המחייבים את הקונה והעבד כאחד, וכן את השופטים איך לשפוט בין המוכר לקונה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שחשוב מאוד להסביר את מהות המצוה כשלחן ערוך, כדי שתתקבל ברצון ע"י עמ"י. כדוגמא, התורה מציינת את קניית עבד עברי. הקונה עלול לא להיות מרוצה, היות ואחרי שש שנים הוא יצטרך לשחרר את העבד. אבל במידה ונסביר לו שזה לטובתו, היות והגלגל חוזר בעולם, ויום אחד, עלולים הוא או בנו להימכר לעבדות, ואז לא ירצו להימכר לצמיתות, דבר שיגרום להם לקבל את סעיפי המצוה ברצון.
וכדברי קדשו: "עוד ירצה, להסביר המצוה שתתקבל לכל. ולזה אמר, 'אשר תשים לפניהם'. פירוש: הגם כי דבר זה יש בו חסרון הרצון, שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר שש שנים. תשים את הדבר לפניהם. כי מצוה זו לזכות כל אחד… ואין זה אלא לדבר המתגלגל. וכל אחד ישים לפניו שאליו נוגע החסד – דילמא יתגלגל עליו הגלגל, וזה זכות לו".
על השאלה איך ללמוד את התורה עד שתהיה בפינו כדברי רש"י הקדוש, "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"?
רבנו-אוה"ח-הק' מבשר לנו משהו מדהים על פירות הלימוד מתוך עיון מעמיק:
"המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).
הרה"ג יהושע כהן שליט"א {שזכיתי ללמוד אצלו בכולל "חוט של חסד", ואף לטעום מעט מ"צפיחית בדבש" של תורתו. יודע את כל התלמוד בע"פ}, כותב על כך בספרו החשוב "כרם יהושע – דרך הלימוד" בעמ' לו', שאמוראים חזרו ושיננו את לימודם 40 פעמים עד "שדמי כמאן דמנחא ליה בכיסיה". על השאלה מדוע השתמשה הגמרא בביטוי "בכיסיה" ולא "בקופסא", הלא בכספת השמירה יותר מעולה מאשר בכיס?
כתנא דמסייע, הוא מביא את דברי הגר"א המסביר ע"פ דברי רבי יצחק בגמרא (בב"ק קי"ח ע"ב, ב"מ כ"א ע"ב) האומר שבכיס, האדם עשוי למשמש בכל שעה, לא כן בקופסא. כלומר, גם אחרי 40 פעם, יש לחזור שוב על הלימוד, כך שהתורה תהיה חקוקה בליבנו, ושמורה בראשנו.
כלומר, גם אחרי שחזר 40 פעם, יש לבדוק את לימודו מעת לעת ע"י חזרה, ולוודא שלא שכח.
הרה"ג רבי יהושע -"הכהן הגדול מאחיו" מדגיש: "אם בזמן האמוראים, אחרי חזרה של 40 פעמים, היה רק כמאן דמונח בכיסו בלבד, ולא כמאן דמונח בקופסא {עיין מהר"ם שי"ף כתובות נ ע"א}, מה נאמר ומה נדבר אנו אזובי הקיר?
פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו ללמוד ולשנן את התורה מתוך שמחה, בבחינת: "פקודי יהוה ישרים – משמחי לב", עד שנרגיש את מתיקות התורה, בבחינת: "הנחמדים מזהב ומפז רב – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט, ט – יא).
"כי תקנה עבד עברי…" (שמות כא, ב).
אחרי מעמד "מתן תורה", היינו מצפים שפרשת "משפטים" על שלל ג"ן מצוותיה,
תפתח במצוות הקשורות באמונה בהמשך למעמד הר סיני, או דיני חגים וכו',
מדוע אם כן, הפרשה פותחת בדיני עבד עברי?
התשובה: "ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו –
מהיותו ברשות אדם כמוהו, ע"כ החל משפט העבד" (רבנו אברהם אבן עזרא).
"שלא יתנשא ויתגדל על העני" {העבד} (רבנו-אוה"ח-הק').
"הלוא זה צום אבחרהו: שלח רצוצים חופשים…
הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית,
אז יבקע אורך… תקרא ויהוה יענה" (ההפטרה לכיפור. ישעיה נח
אור הגאולה,
תלוי ביחסינו לחלשים, כמו עבד התלוי ברבו.
רבנו אברהם אבן עזרא, שאת יום ההילולה שלו נציין השבת א' אדר, מסביר מדוע התורה מתחילה בדיני עבד עברי? להלן דברי קדשו:
"ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל – משפט העבד" (שמ' כא, ב).
רבנו הרמב"ם אומר: "כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים. חייב האדון להשוותו לו במאכל ובמשקה, בכסות ומדור, ולנהוג בהם באחווה" (הלכות עבדים פ"א, ה).
ניתן לומר שהקב"ה רוצה להראות לנו עד כמה עלינו להתייחס בכבוד הראוי לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא נמצא תחת חסותנו, או זקוק לעזרתנו. זה יכול להיות עני הזקוק לעזרה, ר"מ כלפי תלמידיו, מפקד כלפי פיקודיו, מעסיק כלפי עובדיו, הורים כלפי ילדיהם, והרשימה ארוכה. כולם מחויבים בכבוד האיש הכפוף אליהם, קטן כגדול.
ניתן גם לומר, שהיחס הראוי לעבד, מהווה קנה מידה למצוות שבין אדם לחברו בהן משופעת פרשתנו.
כדוגמא, נציין מצות הלוואה לעני שם נאמר: "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" (שמ' כב, כד).
רש"י אומר: "את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני. לא תהיה לו כנושה – לא תתבענו בחוזקה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ואולי כי רמז לו גם כן – שלא יתנשא ויתגדל על העני, בראותו כי הוא הנותן לו. והוא אומרו: לא תהיה לו כנושה. לשון נשיאות ומעלה – כי משלו הוא נותן לו". כלומר. הכסף מונח אצלו כפיקדון אותו צריך להלוות לעני במידת הצורך. גם רבנו אברבנאל סובר שהכסף לעני, מונח אצלנו כפיקדון.
כהפטרה ליום הכיפורים – חכמינו בחרו את הפרק מישעיה הדן ביחס לעבדים ולחלשים:
"הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה; ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו. ומבשרך לא תתעלם – אז יבקע כשחר אורך… תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ו – ט)."מצודת דוד" מסביר:
"הלא זה" – באמת, זה ענין הצום אשר אבחר בו שיפתח ביום ההוא את קשרי הרשע. ר"ל, לבטל הקשר לבל יעשהו.".
"התר אגודות מוטה" – התר קשרי אגודות עצי העול אשר הוכנו לתת על צווארי העניים.
ושלח רצוצים חפשי – העבדים הרצוצים והעשוקים בידך – שלחם לנפשם".
"וכל מוטה" – כל עצי העול אשר שמתם על צווארם – תנתקו מהם. ר"ל. לא תוסיפו לעשות בהם שום עבודה".
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' "כי תקנה עבד עברי", שאים יש לו אפשרות לקנות עבד עברי או כנעני, עליו לבחור בעברי. וכדברי קדשו: "אולי שיכוון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי. וזה שיעור הכתוב: כי תרצה לקנות עבד – תקדים לקנות העברי…".
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה מכנה אותו עברי ולא ישראל? כדי שלא לייחס עבדות לשם ישראל.
כמו כן, הביטוי "עברי" רומז לכך שהעבדות עוברת וחולפת לאחר תקופה. הביטוי מציין שהעבדות איננה מהמהות של ישראל שהוא בן חורין, ומשמש כעבד ה' בלבד, בבחינת הכתוב: "כי לי בני ישראל עבדים", מאז שקיבל את התורה.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל עוד: מבחינה תחבירית היה ראוי להיכתב "כי תקנה עברי עבד", ולא "כי תקנה עבד עברי". תשובת רבנו לכך היא: האיש הוא כבר עבד לפני שנמכר, היות וכבר התחייב מן השמים להיות עבד, בגלל שגנב ונמכר בגנבתו. או, כאשר מכר את עצמו בגלל מצבו הכלכלי, והרי ידוע ש"אין יסורין בלא עוון" כדברי רב אמי (שבת נה ע"א)
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד פירוש לפרשת עבד עברי ע"פ דרש:
"עבד עברי" – מסמל את גוף האדם המשועבד לנשמה, אותה אמור לשרת במשך שנות חייו ע"י קיום מצוות. התורה קוראת לו עברי, בגלל שהוא עובר מן העולם לאחר תקופה, בבחינת הכתוב: "ימיו כצל עובר" (תהלים קמד, ד). האדם אמור לחיות 60 שנה בבחינת הכתוב "כי תבוא בכלח אלי קבר" (איוב ה, כו).. אמר מר זוטרא: 'בכלח' בגימטריא שיתין, שבעים – שיבה, שמונים – גבורות. (מועד קטן כח ע"א). לכן נאמר "שש שנים" – כנגד 60 שנה.
חכמים נהגו לעשות מסיבת הודיה לה' על שעברו את שנת השישים, היות ומי שנפטר לפני כן, זה סימן לכרת.
"אם בגפו יבא" – רומז למצוות ומעשים טובים. המילה "גפו – גף, פירושה כנפיים, ועם ישראל דומה ליונה – "כנפי יונה נחפה בכסף" (תהלים סח, יד). כמו שהיונה מגינה על עצמה ובורחת מהסכנה בעזרת כנפיה, כך עם ישראל, הוא נשמר ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה, בבחינת: "עץ חיים היא – למחזיקים בה" (משלי ג, יח).
"אם בעל אישה הוא" – צדיק שזכה להיות בעליה של נשמה קדושה, לה דאג ע"י קיום תורה ומצוות.
"אם אדוניו יתן לו אישה וכו'" – מן השמים זיכו אותו בנשמה גבוהה.
"כי תקנה עבד עברי". לעיתים, האדם הופך את עצמו לעבד, בכך שהוא משתעבד לעולם החומר, דוגמת ההתמכרות לעבודה, לכסף, לתקשורת, למידות רעות וכו'.
התורה מבקשת מהאדם "לצאת לחופשי חינם", ולהשתעבד רק להוראות בורא עולם, כדברי רבי יהושע בן לוי לפסוק: "והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות" (שמ' לב, טז). אל תקרא חרות {עם קמץ), אלא חירות {עם צירה}, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ. שישי, משנה ב').
"בכל דרכיך דעהו,
והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו).
על הקשר בין קיום מצוות בין אדם לחברו להצלחה במעשה ידינו, יעיד הפסוק הנ"ל מספר משלי, בו הקב"ה מבטיח לכל מי שהולך בדרכי ה' בחיי יום יום, הקב"ה יצליח את דרכו, ויישר אורחותיו.
בר קפרא דורש את הפס' הנ"ל כך: "זוהי פרשה קטנה – שכל גופי תורה תלויים בה".
רבנו הרמב"ם (דעות ג, ב – ג) אומר: על האדם לכוון את לבו ואת מעשיו לידע את ה' ולא להנאתו, הן בענייני אכילה ושתיה, הן בענייני העולם. הרמב"ם גם כותב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" (שם, ב, ב).
מרן השו"ע (או"ח סימן רל"א) אומר: "וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, דכתיב: "בכל דרכיך דעהו…", ואמרו חכמים – כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה, השתיה, ההליכה, הישיבה, הקימה, התשמיש והשיחה – וכל צורכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך… וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה, צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא…". כלומר, עלינו ליישר את אורחותינו הגופניים לעבודת ה'.
מסופר על ה"החפץ חיים" שביקר אצל רוקח המוכר תרופות. מרן הח"ח ע"ה אמר לאותו רוקח שהוא מקנא בזכויותיו על שהוא מציל אנשים ממחלות ע"י תרופותיו. הרוקח ענה לו: שהוא עושה זאת רק בשביל להתפרנס.
רבנו "החפץ חיים" ענה לו: למרות זאת שאתה מתפרנס מכך, אם תכוון במתן תרופה שאתה מקיים מצות גמילות חסדים, תזכה במצוה חשובה מאוד. הרוקח הפנים את דברי הח"ח, והחל להתקרב ליהדות, ואף יזם מפעלי חסד. ר
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).
"לא תגנבו, ולא תכחשו,
ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).
להתרחק גם מ"שקר לבן" ומתוחכם כביכול.
הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר, ושבועת שווא (רבנו-אוה"ח-הק').
מידת האמת נחשבת לאחת המידות הנאצלות באישיות האדם,
השקר לעומתה – מהווה מידה מגונה ביותר.
"ספר החינוך" מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק". בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, עקב המיאוס הרב שטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל של שקר. מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".
המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן: ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם. הפתרון שלו הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית, כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו, למרות שאם היה מאוד מעוניין, הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון.
על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפי נוות ביתו. אך האם אכן זה כך?
הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה: "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב שכעס על חוצפתו של הלווה, זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים, והתגלגל על הרצפה.
מה רבה ההפתעה כאשר התברר, שהסכום שהיה במקל, זהה לסכום שהוא חייב.
שבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת! אבל מאחוריה, מסתתרים שקר וכזב, וכך מסקנת הגמרא. הנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמתית.
במקרה הנ"ל, הלווה חטא בשבועת שקר, היות ומתוך דבריו, הדיינים הסיקו מסקנות מוטעות.
מהסיפור הנ"ל למדים אנו, שאסור להשתמש ב"אמת", כדי להונות אנשים אחרים. ולכן יוצא שהתרגיל שעשה ראובן כשיצא מביתו, לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "אינו בבית", יכולות להיות מילות אמת, אבל הן מעבירות מסר מוטעה לשמעון, המצפה לקבל את כספו.
הגמרא דנה בעוד מקרה, עליו עוברים על איסור "מדבר שקר תרחק", למרות שבפועל, זה לא היה שקר.
הגמרא מספרת על תלמיד חכם שתבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים. הרב פנה לאחד מתלמידיו והסביר לו שהלווה משקר, וביקש ממנו להתלוות אליו לבית הדין, כך שהלווה יחשוב כאילו יש לו עד להלוואה, וכך יודה.
הגמרא אומרת שאותו תלמיד עבר על איסור "מדבר שקר תרחק", למרות שלא הוציא הגה מהפה ורק התלווה לרבו, היות והוא העביר מסר מוטעה ללווה, כאילו הוא עומד להעיד על ההלוואה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.
הסבר הפסוק לדעת רבנו, כך: "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו. לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו. לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את התרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלווין הנ"ל:
בשלב ראשון: כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).
בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".
בשלב שלישי, הקב"ה דואג להמציא הוכחות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ובכך יעבור גם על "ולא תשקרו", ויהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".
לתופעות הנ"ל, אנחנו עדים כאשר גנבים נתפסים במלוא מערומיהם, מיד הם מפעילים סוללה של עו"ד להם הם משלמים טבין ותקילין מכספים שגנבו, דבר הגורם להתמשכות הדיונים, כאשר בסופו של ענין, קלונם מתגלה.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".
התשובה: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה – בלשון יחיד".
בפסוק הבא נאמר "לא תעשוק רעך". על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "נתכוון לשלול טענת היות רעו {חברו}, ובאמצעות זה יתן יד בממונו – ויאמר כרע אח לו, בינו לעצמו ימחל לו, ולא יחפוץ להענישו…".
אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו את הביטוי אני נשבע, בחיי, וגם לא ביטויים מקבילים.
בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי אחד בפני בית הדין השרעי, על כך שהוא חייב לו כסף, ואינו רוצה לשלם. הערבי טען שפרע את חובו. השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא פרע את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור ללווה, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים, שאכן פרע את חובו.
כאשר הגיעו למסגד, הערבי נכנס לחרדה וביקש ממו"ר אבי ע"ה שיאפשר לו לא להישבע, תמורת מחצית מהחוב. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.
מו"ר אבי ע"ה ביקש פסק זמן, ולקח את הפרוטוקול לשופט. הוא טען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב במקום להישבע, סימן שהוא אכן חייב, בבחינת "מודה במקצת", ודרש לקבל את כל החוב.
לאחר חקירה נוספת ע"י השופט, הלווה הערבי הודה ששיקר, וחויב לשלם את מלוא החוב.
"ויאמרו כל אשר דיבר יהוה – נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).
"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע",
ירדו 60 ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים:
אחד כנגד "נשמע", ואחד כנגד "נעשה".
וכיון שחטאו, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום" (שבת פח ע"א).
בסוף פרשת משפטים, משה רבנו כורת ברית בין הקב"ה לבני ישראל המקבלים עליהם את התורה, ועונים כאיש אחד "כל אשר דיבר יהוה, נעשה ונשמע".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפרשה הזו נאמרה לפני מעמד הר סיני, והוא מסתמך על המכילתא דרבי ישמעאל שם נאמר: "ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם… רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מתחילת בראשית ועד כאן. רבי אומר, מצוות שהצטוו אדם הראשון ובני נח, וכן מצוות שהצטוו במצרים ובמרה, ושאר כל המצוות כולן… (מכילתא דר"י יתרו ג ד"ה ויקח). זו גם דעת רש"י האומר: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות…".
רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן והרשב"ם סוברים שכריתת הברית נעשתה אחרי מתן תורה, ואכן הפרשה הזו כתובה אחרי מעמד הר סיני.
השאלה הגדולה המתעוררת היא. איך ניתן לעשות דבר, לפני ששומעים איך לעשותו?
הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" {בה זכיתי להגות בתורה יומם וליל} אומר בספרו ("קול יהודה" עמ' יז): לבעל מקצוע, הצרכן משלם על השירות שהוא מקבל, אבל אינו משלם לו על מה שהשקיע בלימוד המקצוע. הוא מדמה זאת לתשלום לרופא, בגין הטיפול הרפואי, אבל לא על מה שהשקיע בלימודי הרפואה.
בלימוד התורה וקיומה, אנחנו מקבלים שכר על הלימוד ועל המעשה. לדוגמה כאשר אני לומד הלכות שבת וזוכה לקיימן, אני מקבל שכר על הלימוד {נשמע} ועל הקיום {נעשה}. וכדברי קודשו: "ובשעה שהקדימו נעשה לנשמע, הוכיחו בזה שהבינו כי התורה הקדושה שונה מיתר החכמות, לכן באו ששים ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים… ובכך שילמו להם כנגד הלימוד וכנגד המעשה, מה שאין כן אם היו אומרים "נשמע ונעשה", לא היו קושרים להם אלא כתר אחד כנגד "נעשה".
המהר"ל מפראג מסביר שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" מדגישה את התחייבותנו לבטל את הפער בין ההכרה למעשה, ולכן ששים ריבוא מלאכים הכתירו כל אחד מששים ריבוא של בני ישראל בשני כתרים, למרות שמלאך יכול לבצע רק משימה אחת. לעומת זאת כאשר חטאו, נדרשו מאה עשרים ריבוא – כפול, כדי לפרוק מכל אחד את שני הכתרים, היות והם הפרידו בין הלימוד לעשיה. כדוגמא, נזכיר שכל אחד מאתנו שומע על הרבה דברים טובים אותם יש לבצע, אבל רק מעטים מבצעים, בבחינת "ראיתי בני עליה והמה מועטים" כדברי רבי שמעון בר יוחאי.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי מסביר את הקשר בין הרצון לבין העשייה בנושא העלייה לארץ ישראל.
"החבר" עונה ל"מלך כוזר" בסוף ספר הכוזרי על השאלה, מדוע אינכם עולים לארץ ישראל: "וכל תפילותינו לשוב אליה אינם אלא כדיבור התוכי וצפצוף הזרזיר". כלומר, לא מספיק תפילות, אלא יש לעשות, והוא מסיים בפסוק, "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהילים, קב, טו). יש פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו". ירושלים והמקדש ייבנו על ידי הרצון, וחשוב עוד יותר ממעשינו = לחונן את עפרה ולהגיע אליה בפועל.
בפרשת "ראה" נאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה). תרגום אונקלוס אומר: "לבית שכנתיה – תתבעון – ותיתון לתמן". ברגע שנדרוש ונתבע באמת את השבת השכינה, נזכה לשוב אל בית מקדשנו.
"אמר רבי שמעון: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:
אלין אינון סידורין דגילגולא" – דא רזא דגלגולא.
מדוע חוזרים בגלגול?
הזהר הק': על גזל חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה.
ידוע שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל, למרות שהשחיתו את דרכם בעבודה זרה ובגילוי עריות ככתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים, ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו' יא'). רש"י אומר: "לא נחתם גזר דינם – אלא על הגזל".
אמר ר"ש בר אבא בשם רבי יוחנן: "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש? ג-ז-ל.
אותיות גזל {בגימטריא} = 40, רמז ל-40 ימי המבול אותו הביא ה' לעולם בגין שהשחיתו את דרכם,
וכן לשם "אזבל" (40) אשת המלך אחאב שגזלה את השדה של נבות היזרעאלי.
רבנו הגר"א אומר: אין אדם רואה ברכה בתורתו – אם יש לו בביתו רק מסמר אחד ג-ז-ו-ל.
רבנו "בבא סאלי" ע"ה נסע עם נהגו לעזה. הרב ביקש מהנהג לעצור ליד בסטת אבטיחים. הרב הצביע על אבטיח מסוים אותו שקלו ועליו שילמו. הרב פרס פלח ובירך עליו, ואת היתר הותיר על מקומו.
הרב שידע נסתרות, סיפר לנהג המופתע, שבתוך האבטיח היה איש גזלן שהתגלגל, והרב עשה לו "תיקון נפש".
ה"אביר יעקב" רבנו יעקב אביחצירא ע"ה סבו של רבנו "בבא סאלי". יום אחד רבנו התארח אצל אדם אחד בעיר גרמא בה התגורר בנו רבנו יצחק ע"ה. והנה במהלך הסעודה, הגיע כבש שהחל לטפס על השולחן, ונעמד מול רבנו. הרב היישר מבטו לעיני הכבש, והחל ללחוש תפילות בינו לעצמו. הרב אמר לאותו כבש: אטפל בנושא, לתדהמת האורחים. הרב הסביר להם שבכבש הזה, מגולגל יהודי אחד, וביקש לעשות לו תיקון. התיקון שלו יהיה בשחיטתו לכבוד שבת, וכך היה. הרב נשאר אתם לשבת, למרות שהיה אמור לשוב לעירו תפיללת.
"ועבדתם את יהוה אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך,
והסרותי מחלה מקרבך.
לא תהיה משכלה ועקרה בארצך,
את מספר ימיך אמלא" (שמ' כג, כה – כו).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הקשר בין חלקי הפס': בין עבודת ה' לפרנסה, בריאות, ילדים, ואריכות ימים.
"ועבדתם את יהוה אלהיכם": רבנו קושר את עבודת ה' לפס' שנאמרו לפני כן: "לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדם". כאשר אדם עובד את ה', הקב"ה מברך את לחמו ואת מימיו שלא יהיו בהם מזיקים – 'וברך את לחמך ואת מימיך', דבר שיגרום לאדם להיות בריא, בבחינת המשך הפס': 'והסירותי מחלה מקרבך'.
הרמב"ם אומר בהלכות דעות, שכאשר יזהר אדם לאכול רק מאכלים בריאים, הוא מבטיח לו שלעולם לא יחלה. המהרי"ץ מסביר ע"פ הרמב"ם שהתורה מבטיחה שהאדם יאכל מעט ויתברך, היות ואכילה גסה גורמת למחלות.
בעל הטורים: "כי בהיות המשקים מבורכים – יהיו הגופים בריאים, ואיברי הזרע נכונים לעשות מעשהו כהוגן" (כג, כו).
רבנו-אור-החיים-הק' רומז, שבנוסף לפרנסה ובריאות, אדם ללא ילדים חשוב כמת (נדרים סד ע"ב), לכן הברכה "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך". והדבר האחרון, "את מספר ימיך אמלא" – "שישלים ימיו. אורך ימים ושנות חיים".
לסיכום: רבנו מונה שלושה דברים בברכה: פרנסה ובריאות, ילדים ואריכות ימים בטוב ובנעימים. וכדברי חז"ל: אמר רבא: בני, חיי, ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא (מועד קטן כח ע"א).
רבנו המהרח"ו אומר על הפס' הנ"ל: כולנו עובדים את ה' "שלא על מנת לקבל פרס" כמו משה רבנו "עבד ה'", אלא אנו מבקשים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, וללא הפרעות של מחלות, עניות, עקרות וכו'.
מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה שואל: הרי רואים אנשים שנפטרים בדמי ימיהם, מחלות וכו'. זה תוצאה של "קול רעמך – בגלגל" (תהלים עז, יט). קול ההתרעמות שלך, תלוי בגלגול. זהו אדם שבא בגלגול כדי לתקן .
רבנו המהרח"ו אומר, שכאשר האדם עובד את ה' באמת – "ועבדתם את יהוה אלהיכם – יקוים בו המשך הפס': 'את מספר ימיך אמלא", ולא יצטרך לשוב בגלגול.
המהרח"ו גם מסביר למה בהתחלה בלשון רבים – "ועבדתם את יהוה אלהיכם", ואח"כ בלשון יחיד – וברך את לחמך וכו'". גם מעשה שנעשה ע"י רבים, כל אחד נדון בנפרד, בהתאם להשקעתו, כמו עני ועשיר שתרמו.
"בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות" (ברכת יוצר המאורות). חולה, ילך לרופא = "ורפא ירפא" (כא, יט). מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא (ברכות ס ע"א. בבא קמא פה, ע"א). הקב"ה "בורא" (הווה) כעת רפואות. לא הבריא – "נורא תהילות" – יקרא תהלים. לא עזר, יצפה לנס ופלא מ"אדון הנפלאות".
הרב עזריה פיג'ו כתב בספרו "בינה לעתים" דרוש לב: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – כולם מבקשים בשווה חיים, בריאות ופרנסה, ולכן נכתב בלשון רבים. הקב"ה נענה לכל אחד ואחד, בהתאם למה שהוא צריך באמת. לא הרי ברכתו של זה כברכתו של זה, לכן נכתב בלשון יחיד – "וברך את לחמך ואת מימך" – הברכה המיוחדת לכל יחיד.
להתבסם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל כהן גדול.
"כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו…" (שמות כב, כב-כג)
זהירות בכבוד כל אדם – גם בכבוד משרתת.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אין לענות שום אדם, ולא רק יתום ואלמנה. את זאת הוא לומד מהכתוב "לא תענון" בלשון רבים, בעקבות דברי רבי ישמעאל במכילתא. ואילו מהייתור של המילה "אותו", רבנו לומד שהעונש החמור המוזכר בסמוך על "נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", רק על הפוגעים ביתומים ואלמנות. ואילו הפוגע באנשים אחרים, עונשו יהיה פחות חמור. ולהלן דברי קודשו: "צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת 'אותו', ולא הספיק באומרו 'אם תענה וגו'. והדבר ידוע שחוזר אל הסמוך. ונראה ע"פ מה שאמרו במכילתא {מ. דר"י מס' נזיקין משפטים פרשה י"ח) בפסוק 'לא תענון', אין לי אלא יתום ואלמנה, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר 'לא תענון'. וכפי זה יש אזהרה גם לשאר כל אדם מ'לא תענון', לזה אמר הכתוב 'אותו'. פירוש, 'אותו' שמוזכר בפירוש, הוא שעונשו 'נשיכם אלמנות ובניכם יתומים', אבל המענה כל אדם, אין עונשו כל כך".
המדרש לומד מכפילות המילים "ענה תענה, גם בעינוי מועט, האדם עובר עבירה.
מסופר על רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל שלפני הוצאתם להורג ע"י הרומאים,
שאל רבן שמעון את רבי ישמעאל, על מה אנחנו נהרגים?
רבי ישמעאל ענה לו: אתה ששימשת כנשיא ישראל, בטח נהגת במקצת בירוקרטיה.
לדוגמא "בא אדם אצלך לדין ועכבתו עד ששתית כוסך וכו', ענה לו רבן שמעון: "ניחמתני רבי".
מספרים על אחד מעשירי ירושלים שכיבד תלמידי חכמים ותמך בעין יפה בתלמידיהם. יום אחד, החליט להזמין את רבה של ירושלים לסעודת ליל שבת. הרב בתחילה סירב, אבל לאחר הפצרות רבות, הרב ניאות לבקשת העשיר. הרב שאל את האיש, מהו הסדר בסעודה? האיש ענה שמגישים מנות רבות, ובין מנה למנה, שרים ואומרים דברי תורה, ויש לו מלצרית יהודיה שדואגת לכל.
הרב הציב תנאי לבואו: להפחית ממספר המנות, ולמעט בשירה ובדברי תורה. המארח מיד הסכים.
בליל שבת לאחר ברכת המזון, שאל האיש את הרב על משמעות קיצורי דרך בארוחה, הרי רוצים לכבד את הקב"ה בתורה ובשירה, וכן באכילה ושתיה.
הרב ביקש לקרוא למלצרית הבית שהגישה את המנות: האישה התפרצה ומיד אמרה: "הרב, תבוא כל ערב השבת, היות ובכל שבת אני מסיימת אחרי חצות, ואילו הערב, אספיק עוד להשתתף עם ב"ב לסעודת שבת.
אמר הרב לאיש: מה זה שווה שנשב לשיר ולדבר דברי תורה, כאשר אישה עם משפחה יושבת ומתענה.
מוסר השכל: עלינו להיזהר בכבוד הכפופים לנו.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה
ברכה והצלחה בעזהי"ת לספר החדש ההולך וקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", ואזכה שכל מה שאכתוב בו, יהיה לרצון הבורא יתברך.
תפילה לקב"ה שהספר יזכה לברכה ותפוצה בקרב עם ה' – כמו הספר הקודם "להתהלך באור הגאולה".
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאריק אריאל בן גאולה הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.