מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

הקשר עול התנוסה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב

מדיניות העלייה של התנועה הציונית תומרנה בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י. בעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור התנועה הציונית, שהחלה לחפש קהילות יהודיות גם מחוץ ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים.

אליהו לולו !הכרמלי], יו״ר הסתדרות פועלי המזרח בירושלים ומראשי מפא״י, היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח: ״מצרים הסמוכה ׳טרה אינקוגניטה' [אדמה עלומה], נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה [ראש הנקרה], מעבר להרי החושך״. בדיון במזכירות מפא״י(24.11.42) לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה, עמד ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית אליהו דובקין על האתגר שניצב בפני התנועה הציונית ובפני היישוב בארץ ועל ״הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונבחרת״. לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ״שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות״. דובקין הגדיר את ״הרזרוואר״ של העם היהודי עוד לפני קבלת הדיווח של שאלתיאל, שנשא באקראי את תאריך הפגישה של מזכירות מפא״י – ״בצפון אפריקה קיים הרזורבואר של יהודים עבור פלסטין״. הוא ציין שאם יישלחו השליחים המתאימים, ״אפשר לצפות לעלייה משמעותית מצפון אפריקה״, ואם לא כן, הוא צפה ״קטסטרופה שאי אפשר לעצור אותה״. לא ברור אם שאלתיאל חזה אסון להתבוללות או לפרעות ביהדות צפון אפריקה.

החרדה מכך שגורל יהדות המזרח יהיה דומה לגורלה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשנות את יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן־גוריון כבר בראשית 1943: ״לא צריך לחכות ש׳פולין תחזור שם״. סביר להניח שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והיישוב עקב גורלה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ומוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. לשיטתה של אסתר מאיר־גליצנשטיין, ״הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח גורם לא פרודוקטיבי ״שלא סיפק את העבודה הצפויה״. להערכתה, קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, שכן ״בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה […] ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן״. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב הפרהוד בעיראק (1941), שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלו.

רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

בשלהי שנת 1942 העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח, שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט – החלוץ האחיד. הרעיון זכה להסכמת נציגי ברית הארגונים החלוציים (הברית), שכללה את התנועות הציוניות: דרור, השומר הצעיר (השוה״צ), הנוער הציוני, נוער חלוצי מאוחד(נוח״ם) ובני עקיבא. תנועת אגודת ישראל (אגו״י) לא הוזמנה להצטרף לברית. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא הוזמנה בשל המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לתנועות הסוציאליסטיות. אפשר לטעון שהדרה זו הייתה בין הגורמים לכישלון התוכנית. להערכתו של דובקין, ״כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים של יהודים מקומיים״. שנה לאחר מכן הציג דוד בן־גוריון את תוכנית המיליון שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה. שתי התוכניות היו אמורות להשלים זו את זו. מאיר־גליצגשטיין ראתה בתוכניתו של בן־גוריון ״לגייס מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא״י והקמת מדינה יהודית״. עם זאת ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה, תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה, ולמרות שראשי היישוב ביקשו למנוע סכנה זו. התוכנית הייתה ״הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה".

על שולחנו של דובקין הונח תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. מטרות התזכיר היו לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכל ארצות המגרב כדי שתפעלנה בכל אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת; למפות את כוחות ההוראה בלימוד העברית שם ולהתחיל בעלייה ״של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים״. התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון החלוץ האחיד בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות הקיבוץ המאוחד וממנהיגי עלייה ב׳ והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון ש״חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר״. ניתן להבין מדבריו שרעיון החלוץ האחיד היה תוצר של מצב שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת ־ יהדות המזרח וארצות האסלאם, כאשר הצלת יהודי אירופה באותה עת הייתה עלולה להיפגע מיישום רעיון חלוץ האחיד. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס. באותה עת נאם שאול אביגור, האחראי למוסד לעלייה ב' בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת החלוץ האחיד והבהיר:

המוסד לעלייה ב׳ ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. [״.] אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה.

נאומו נישא כאשר שליחים ארץ־ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך ובארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה יהודה הלוי, ראה את מטרת רעיון החלוץ האחיד כך: ה״שליחות לארצות הללו [צפון אפריקה] צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג [שהתחולל במפא״י והביא להקמת סיעה ב׳], העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו״. לאור הניסיון הארץ־ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ־ישראלית למגרב הייתה עשויה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.

רעיון החלוץ האחיד לא רווה נחת משני קצות הקשת הפוליטית בפלשתינה־א״י. משה יונג מתנועת תורה ועבודה הודיע לבח״ד [ברית חלוצים דתיים][ בח״ד הייתה תנועת הנוער של הפועל המזרחי, שפעלה ברחבי אירופה וגם בצפון אפריקה להעלאת צעירים להתיישבות הדתית בארץ ישראל.] צרפת ש״אין הסכם על ׳החלוץ האחיד׳ בשביל כל אותן ארצות שבהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה. […] הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט (הלבנט לא כולל את צפון אפריקה] וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום״. ההסכם היה צריך להתבצע במדינות שבהן לא הייתה פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ־ישראליות. בדיון של מזכירות הפועל המזרחי דווח שבצפון אפריקה יש להקים חזית אחידה של שני הגופים בשליטת בח״ד ותורה ועבודה. מנגד, הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. גם תנועת דרור הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה, התלוננה ש״לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כל מוסד אחר״.

שתי התוכניות – החלוץ האחיד, שהעלה דובקין בשלהי 1942, ותוכנית המיליון, שהעלה בן־גוריון לסדר היום הציוני בשנת 1943 – ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים, ללא התייחסות למוצאם. שתי התוכניות לא יושמו בצפון אפריקה מכיוון שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לשם. לטענת מאיר־גליצנשטיין, תנועת החלוץ האחיד הציגה שני פנים: האחד, מתן ״פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח״, והאחר, ״להבטיח את שלטון מפא״י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא״י״. לפיכך, בגין האג׳נדה הסמויה הזאת, גבר החשש מאיבוד שליטת מפא״י על תוכנית החלוץ האחיד.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

פברואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728  
רשימת הנושאים באתר