אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
- 3. גן העדן האבוד
מאותה תקופה, זכורים לי עד היום בעיקר שני סרטים שהטביעו בי את רישומם העז, כל אחד מהם על פי דרכו.
האחד -״La Maison hantée״, "הבית רדוף הרוחות", סרט אימה על זוג צעירים המקבלים בירושה טירה על כל ריהוטה העתיק, עם פוחלצי איילים וחזירי בר הצופים מהקירות, ושריוני אבירים החמושים ברמחים וגרזנים הניצבים בכל פינה. כבר בלילם הראשון, מסתבר לבני הזוג שהם אינם אדוני המקום: צווחות מקפיאות דם, בכי הבא מאי שם, דלתות נפתחות בחריקה או נסגרות בטריקה, אחד משריוני האבירים המניף לפתע את המקבת ומאיים להנחיתה על ראש האישה הצעירה שאינה חושדת בדבר…
בעקבות הסרט הזה, התעוררתי במשך שבועות אחדים בלילות, מכוסה כולי בזיעה קרה, כשאחת מרוחות הסרט לופתת את גרוני.
לסרט השני קראו"Le Paradis perdu" – ״גן העדן האבוד". לא נשאר לי כל זיכרון מעלילת הסרט, אבל המוסיקה שלו כבשה אותי. ער היום מצטלצל בלבי המוטיב שליווה את הסרט. במיוחד אהבתי את נגינת הכינור. שמעתי לפני זה את נגני התזמורות היהודיות המקומיות מנגנים על כינור המוצב על ברכיהם. כינור זה נקרא בפיהם"קמאנז׳ה״.
בסרט הזה, הכנר עמד זקוף והחזיק את כינורו בין כתפו לסנטרו. פניו היו מיוסרות – כאילו נגינתו מסבה לו סבל בל יתואר. הצלילים שבקעו מן הכינור היו שונים לחלוטין מאלו שהפיקה הקמאנז׳ה. נגינת הכינור עוררה בי זעזוע פנימי, כאילו אני מישהו אחר, מישהו חדש. המוסיקה נגעה ללבי עד כאב. היא אחזה אותי בגרוני, בחזי, וגרמה לי לרצות להיבלע בתוכה. תמונות הסרט שחלפו לנגד עיניי לא עניינו אותי כלל. בעצם לא ראיתי אותן. איני זוכר אם באותם רגעים עצמתי את עיניי או שהשארתי אותן פקוחות. העיקר הוא שהייתי מרוכז כל כולי במנגינה המופלאה. כאשר נדָמו צלילי הכינור, תם גם הסרט. הוריי קמו, אך אני נותרתי במקומי, כאילו פחדתי שאם אצא מן האולם תאבד לי המנגינה לעד. אבא שחשב שנרדמתי, נגע קלות בכתפי. הבטתי בו והוא נזדעק: "אתה בוכה!״
״אני לא בוכה!״ עניתי כנעלב.
אימא ניגבה את דמעותיי בממחטה. ״אתה צודק, נעבי באסק, שיבואו עליי צרותיך, העלילה קורעת לב וגם אני בכיתי בקטעים מסוימים של הסרט. אבל יקירי, זה רק סרט!״ ״לא בכיתי בגלל העלילה!״ ״אז למה בכית?״ שאל אבא. ״בגלל הכינור!״
"בגלל הכינור? מה היה בכינור שגרם לך לבכות?״ ״אני מתכוון לנגינה של הכינור!״
איני זוכר את המשך השיחה הזאת, אבל מאותו יום והלאה לא הפסקתי לחשוב על הכינור ועל צליליו המופלאים.
- 4. ״מהיכן נשיג לד כינור?״
יום אחד, לקראת הבר מצווה שלי, אמרתי להוריי: "אתם יודעים איזו מתנה הייתי רוצה לקבל לבר המצווה שלי?"
״איזו, Mon chéri?״ ענתה-שאלה אימא.
״כינור!״ ״כינור?״ ״כינור!״
״ולמה לך כינור?״
״מה השאלה הזאת?
כדי לנגן עליו!״ אבא צחק:
״אתה רוצה להיות דְנַדְנֵי?״
״ דְנַדְנֵי ״ הוא התואר שניתן לחברי חבורות הנגנים המקומיות. הדְּנַדְנִיִּים שניגנו בשמחות, היו אנשים עניים מאוד שהתקיימו בקושי רב מהכסף שנידבו למענם בשעת נגינתם. להוריי היו שאיפות הרבה יותר מרחיקות לכת באשר לעתידי.
״אינני רוצה להיות מה שאמרת, אני רוצה להיות כנר!״
״זה מה שאמרתי!״
״לא! כנר כמו זה שראינו בסרט.״
מאז הסרט ההוא עבר זמן רב, והוריי שהיו מבקרים בקולנוע פעם בשבוע, הספיקו לראות סרטים רבים. כך שהתקשו להיזכר בסרט עם נגינת הכינור המופלאה. אימא קראה פתאום: ״אני נזכרת עכשיו. פניך היו שטופות בדמעות…״
בדיחות הדעת ששרתה קודם על פני אבא נמוגה: ״אבל מהיכן נשיג לך כינור?״ אמר מתוך מצוקה. נזכרתי בשיחה שקלטו קודם אוזניי באקראי: ״סלומון,״ אמרה אימא, ״צריך להזמין נעליים חדשות לקלוד.״ "קלוד״ היה שמי עד שהחלפתי אותו ל״אשר״ עם פרוץ הציונות בביתנו. ״נעליים חדשות? מאיין אקח כסף לנעליים חדשות?״ הזדעק אבא, ״קחי נעליים שאחיו הגדול הפסיק לנעול, ושהסנדלר יחדש אותן.״ ״כבר עשיתי זאת, אבל הנעליים קטנות גם על קלוד, נצטרך לתת אותן לדניאל הקטן ממנו. לקלוד צריך להזמין נעליים חדשות לבר מצווה שלו.״ ״אין לי כסף לנעליים חדשות! אמרי לסנדלר שיחתוך בצורה אמנותית את הקצה העליון, כך שאצבעות הילד יוכלו להגיח מהנעל.״ ״סלומון, כבר ביטלנו את המסיבה שתכננו. איזו הרגשה תהיה לו ביום הבר מצווה שלו בלי מסיבה ועם נעליים שאצבעותיו מבצבצות החוצה מהן?״
השאלה נותרה ללא מענה ואילו אני – התביישתי בעצמי: אין להם כסף לקנות לי נעליים ואני מבקש מהם כינור!
למחרת השיחה הזאת, שיניתי את גרסתי: ״לא התכוונתי שתקנו לי כינור, רק חשבתי שתוכלו להשיג לי כינור בהשאלה…״ ״מי ישאיל לנו כינור?״
״אחד מנגני החתונות!״
״אם אתה רוצה ללמוד לנגן, אתה צריך כינור לזמן ממושך. איזה נגן ישאיל לך לזמן ארוך את מקור הפרנסה היחיד שלו?״ ידעתי שהצדק עם אבא, ונזכרתי בדיירי המשנה שלנו, או בעצם – בבן שלהם ששמו היה ז׳אן.
כיוון שהזכרתי את הימצאותם של דיירי משנה אצלנו, עליי גם להזכיר לכם שהפרוטה לא הייתה מצויה בביתנו, לכן בוודאי ייראה לכם אך טבעי שאם השכרנו חלק מדירתנו, היה זה על מנת להשלים את הפרנסה בבית, ולא היא! אבי היה סבור שאין גדולה ממצוות הכנסת אורחים וסירב ליטול שכר דירה מכל הנספחים שהתגוררו בקרב משפחתנו.
ילדותי במוגדור עברה עליי בבית הומה כתחנת רכבת. בנוסף להוריי ולאחיי ואחיותיי, גדלו אתנו כבנות בית מספר קרובות משפחה צעירות של אמי. הסיבה לכך הייתה, שהוריהן רצו להבטיח להן חינוך טוב והצהירו שבשום מקום אחר לא יזכו ״להתחנך״, כמו אצל אסתר.
אבל לא לאלו התכוונתי כשהזכרתי את דיירי המשנה שלנו, שלבנם ז׳אן היה כינור…
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה