אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק-יורם בילו
אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה
מסע החלומות אל הצדיק
בסוף שנת 1973 הפיץ אברהם בן־חיים, פועל ייעור בשנות הארבעים הראשונות לחייו, ׳הודעה לציבור׳ ובה ׳בשורה מאת… הצדיק רבי דוד ומשה מחשובי הצדיקים של יהודי מרוקו. בהודעה, שעשתה דרכה לבתי כנסת רבים של יוצאי מרוקו ברחבי ישראל, הוא תיאר כיצד נגלה לפניו הצדיק בחלומו והודיע לו כי עזב את מרוקו ובא לשכון בביתו שבשיכון כנען בצפת.
בעקבות חלום זה והתגלויות נוספות שבאו בעקבותיו הפך אברהם את אחד מחדרי דירתו ל׳בית רבי דוד ומשה׳, מקדש־מעט לצדיק הנערץ, והמריץ את קוראי ההודעה לפקוד את האתר החדש. השמועה על התגלותו של רבי דוד ומשה בשיכון כנען עשתה לה כנפיים, וכבר בהילולה הראשונה, שנערכה בראש חודש חשון תשל״ג, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, צבאו מאות חוגגים על חדר הצדיק.
אף שלרבי דוד ומשה אתרים נוספים בישראל, וביניהם אתר שקדם למפעלו של אברהם, אין הם מעיבים על הפופולריות הרבה של האתר הזה. ממרחק השנים אפשר לקבוע כי ׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת זכה למקום של כבוד על מפת ־מקומות הקדושים בארץ, ואברהם עצמו הפך בעקבות הצלחת יוזמתו דגם לחיקוי בעבור שושביני קדושים אחרים.
רבי דוד ומשה משתייך לקבוצה קטנה ונבחרת בין צדיקי מרוקו, שהפופולריות שלה חרגה מעבר לגבולות מקומיים או אזוריים ספציפיים.
הערת המחבר: הצירוף המוזר לכאורה ׳דוד ומשה׳ משמעו ׳דוד בן משה׳, שכן ׳וּ׳ בניב הברברי הנפוץ באזור האטלס הגבוה, מקום קבורתו של הצדיק, פירושו ׳בן׳. צירוף זה מופיע בשמות של צדיקים נוספים, כמו רבי דוד וברוך ורבי יהודה וראובן. ראו בן־עמי תשמ״ד, 288, הערה 47.
: האתר הראשון לכבוד רבי דוד ומשה הוקם באופקים. אתרים נוספים קיימים באשקלון !1981 Ben-Ami), במושב אדרת ובגן יבנה.
מרכזיותו של הצדיק בלטה שבעתיים על רקע המיקום ההררי והקשה לגישה של קברו, בלב האטלס הגבוה המערבי, ליד הכפרים ,תַּמְזִירְית ותַּמְסְתִינְת. אולם נידחות זו אפיינה רבים מן הקדושים הידועים, ׳(ה)טמונים במקומות מרוחקים, על פסגות הרים או בעמקים שקטים׳(בן־עמי תשמ״ד, 219). סיפור חייו של רבי דוד ומשה משחזר את התבנית העלילתית האופיינית לצדיקים החסרים עיגון היסטורי. הוא מתואר כתלמיד חכם מירושלים, שסבב כשד״ר בין הקהילות היהודיות בהרי האטלס, ושם גם מצא את מותו. לפי אחד מסיפורי הנסים, מסר הצדיק את נפשו כדי לבטל גזרה של מגפה קשה, שהפילה חללים רבים בקרב תושבי האזור, יהודים כמוסלמים (בן־עמי תשמ״ד, 318). חלומות ביקור, שבהם התגלה הצדיק לבני המקום, עמדו ביסוד גילוי קברו של רבי דוד ומשה והפיכתו לאתר מרכזי של עלייה לרגל. אם בביקורו של החוקר הצרפתי וואנו, בעשור הראשון או השני של המאה העשרים, ׳נמצאה (רק) אבן במקום הקדוש, ללא מצבה או מבנים׳ (1948,81 Voinot), הרי שבמחצית המאה כבר נבנה במקום מכלול רב רושם, שכלל מצבה ואולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח. בתקופת ההילולה שימש המקום אבן שואבת להמוני חוגגים מהסביבה הקרובה והרחוקה.
הערת המחבר: בן־עמי (תשמ״ד, 219) מכנה את הצדיק האופייני לקבוצה זו, ׳הקדוש הלאומי, הנערץ על כל יהודי מרוקו, ואליו נוהרים מכל האזורים׳.
[1] לריכוז הגבוה של הקדושים באזורים מרוחקים יש הסברים אחדים, שאינם מוציאים זה את זה. במבט פסיכולוגי אפשר לראות בריחוק הזמנה למסע ממושך אל קברו של הצדיק, המחייב השקעת מאמץ ונכונות לעמוד בקשיים וסכנות. אפיונים אלה, שהם חלק בלתי נפרד מ׳רוח הצליינות׳, מעמיקים את חוויית המפגש עם המקום הקדוש, מקנים לה ממד רוחני ומחזקים את הקשר האישי לצדיק (1973 Turner). במרוקו מתגברת הערצת הקדושים ככל שמדרימים לאזורים ההרריים שבפנים הארץ ולעמקים שביניהם, אם בגלל קשיי החיים וחוסר הביטחון הפוליטי שהיו מנת חלקם של היהודים שם ואם בהשפעת האוכלוסייה הברברית הידועה בדבקותה בפולחני הקדושים (בן־עמי תשמ״ד, 222). אמנם במהלך המאה העשרים הידלדלו והלכו ריכוזי היהודים באזורים אלה, אך האתרים שנשמרו ביטאו את הזיקה של היהודים לקהילות המוצא שלהם, ואולי אף טענה לגיטימית—מנוסחת בשפה דתית ולא פוליטית—לחזקה על המרחבים המקודשים (1992 Goldberg). בן־עמי (תשמ״ד, 222) מצא כי יותר משליש מהקברים הקדושים ליהודי מרוקו ממוקמים באטלס הגבוה, וביניהם שבעה מהאתרים החשובים ביותר.
[1] בחוברת על רבי דוד ומשה שהוציא אברהם בן־חיים ב־1988 מצוין שהצדיק ׳חי בשנת… 1171 למניינם׳, אך לתיארוך היסטורי זה אין כל תימוכין.
[1] תאריך ההילולה המסורתי לפי אברהם בן־חיים הוא ראש חודש מרחשון, ובו אכן נחגגת ההילולה בהר כנען, אך התאריך המופיע אצל בן־עמי (תשמ״ד, 647) הוא ראש חודש כסלו.(ע"כ)
שיכון כנען, מקום משכנו החדש של הצדיק, דומה יותר לערי הפיתוח — הגדושות בשיכונים כאלה, שנבנו בשנות החמישים כדי לקלוט את גלי העלייה הגדולים של אותה תקופה — מאשר לצפת הישנה המשתרעת לרגליו. הגרעין המקורי של השכונה כולל בתי דירות דו־קומתיים צנועים, שמקצתם שופצו והורחבו במהלך השנים. הצדיק שוכן באחד מהבתים האלה, בחדר פינתי בקומת הקרקע. משעול משולט מוביל את המבקרים מהרחוב אל ביתה של משפחת בן־חיים, הכניסה לאתר הייתה תחילה דרך הדירה, אך במהלך השנים הורחב חדר הצדיק ונוסף לו פתח נוסף, נפרד מהדירה. שלושה שלטים מעטרים את הכניסה. השלט מימין, המעוטר במנורה וענפי זית, סמלה הרשמי של המדינה, מודיע כי ׳בית זה מוקדש לגאון הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א׳ (זכותו יגן עלינו אמן). העליון משני השלטים שמשמאל מציין את שעות הפתיחה של האתר (בימים א׳-ה׳ משמונה בבוקר עד עשר בלילה, ביום ו׳ — משמונה בבוקר ועד כניסת השבת, ובשבת, מצאת השבת ועד עשר בלילה). ואילו השלט התחתון מבקש מהגברים המבקרים להימנע מכניסה ללא כיסוי ראש, ומהנשים להימנע מביקור בעת הנידה.
חדר הכניסה מתהדר בארון ספרים עמוס במהדורות אחדות של ׳הזוהר׳, ב׳שולחן ערוך׳, בחומש ׳חוק לישראל׳ ובספרי תהילים, וכן בשתי תמונות גדולות מאתר הצדיק במרוקו. בפנים החדר בולט לוח שיש, המציין כי ׳המקום הזה קדוש לכבוד ־רב הגדול המלוב״ן (המלומד בנסים) כמוהר״ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) דוד ומשה זיע״א׳, והמשמש למעשה תחליף מצבה בעבור המבקרים. מתחת ללוח :מצאת קופת תרומות ומשני צדיה, על משטח הצמוד לקיר, פזורים חפצי קודש: ספרי תהילים, סידורי תפילה, טליתות, ספרי תורה זעירים בכיסויים מהודרים ונרות צבעוניים ענקים. קירות החדר מעוטרים בפרוכות צבעוניות, קמיעות, נר־תמיד חשמלי, וכן בשלוש תמונות נוספות של מצבת הצדיק בהרי האטלס. כל הקישוטים ־האלה נתרמו על ידי מבקרים.
ביום ההילולה בראש חודש חשון מגיעים ל׳בית רבי דוד ומשה׳ אלפי מבקרים מבל רחבי הארץ. הם נוהרים למקום החל משעות הבוקר, באוטובוסים שכורים וברכ פרטי, וגודשים את הרחבה המרוצפת שבחזית הבית וגם את המשעולים שבין הבתים הסמוכים. יוצאי מרוקו הם הרוב המכריע של המבקרים, אם כי ניתן למצוא ביניהם, זעיר פה זעיר שם, בני עדות אחרות, בעיקר מיוצאי תוניסיה ולוב. בדרכם מהרחוב הפקוק בכלי רכב אל חדר הצדיק חולפים החוגגים על פני קבצנים, מעניקי ברכות ורוכלים בדוכניהם המוכרים נרות, שמן ותמונות צדיקים בצד דברי מאכל וסדקית. הם מתמקמים בקבוצות קטנות של בני משפחה וידידים בכל פיסת קרקע פנויה באזור, רובם תחת כיפת השמים ומיעוטם באוהלים, מבלים את זמנם באכילה, בשתייה, בשירים ובריקודים לכבוד הצדיק, ומתחרים ביניהם בסיפור נפלאותיו. ניכר בהם כי החברותא והקרבה המפעימה לצדיק מפצות על קשיי התמקמות במרחב העירוני, שאינו מותאם לאירוח המוני.
החל בשעות הערב המוקדמות מתארך והולך התור שבפתח הדירה. בעבר נהגו שומרי סף גברתנים לווסת את זרימת המבקרים לחדר הצדיק בשעות השיא, והקפידו להכניס לסירוגין קבוצות נפרדות של נשים ושל גברים. אולם כיום מוקצה הפתח הראשי לגברים, ואילו הנשים ממשיכות להיכנס דרך הכניסה הישנה. בתוך החדר ההפרדה בין המינים אינה נשמרת, והאווירה השוררת בו היא של התרגשות, הלובשת לפרקים ממדים אקסטטיים. המאמינים, ברובם הגדול נשים שכניסתן לחדר ויציאתן ממנו מלוות לעתים במחוות מובהקות של הכנעה, שוטחים את בקשותיהם ותפילותיהם בפני הצדיק, מנשקים בדבקות את לוח השיש המציין את התגלותו במקום, ומשלשלים את תרומותיהם לקופה. בעבר, כאשר הכניסה לחדר הצדיק והיציאה ממנו היו דרך הדירה, נהגו מבקרים רבים לסקור בעניין את שאר אגפי הבית, מתעלמים ממחאות רפות של אחדים מילדיו של אברהם. אך גם כיום, כשקיימת כניסה נפרדת ל׳בית רבי דוד ומשה׳, אין חציצה מוחלטת בינו לבין דירת המשפחה, וניתן לחוש בפתיעתם של מבקרים חדשים לנוכח מיקומו המוזר של הציון בדירת מגורים.
מחוות אלה כוללות כניסה ויציאה בגו כפוף, כשהפנים מופנות לציון וכפות הידיים משולבות מאחורי הגב.
לאחר הביקור בחדר הצדיק בא תורה של הדלקת הנרות. מבנה בטון מקומר מצופה שיש שהוקם בקצה רחבת הכניסה, משמש להדלקת הנרות. בשעות השיא של ההילולה, בגבור סערת הרגשות, נזרקות אל הבערה קופסאות שלמות של נרות, ונהרות חלב זורמים מהלהבות. מוקדי משיכה נוספים בחצר הם שני ביתנים קטנים, שמהם מחלקים בני המשפחה ומתנדבים מקרב השכנים והידידים מאכל ומשקה בכלי פלסטיק לחוגגים. מסורת נקוטה במקום להעניק לכל אחד מהמבקרים מנה גדושה מסעודת הצדיק. את המזון, הכולל קוסקוס, בשר ומיני מאפה, מכינה חבורה של מתנדבות במטבח הזעיר שבכניסה לדירה במשך השבוע הקודם להילולה. אך קניית המצרכים ואחסונם מתחילים חודשים רבים לפני כן, ובולעים חלק ניכר מכספי התרומות. בעבר הנהיגה את חבורת המבשלות מסעודה אשת אברהם, אך משנחלשה ראייתה נטלו בנותיה וכלותיה את הפיקוח על הכנת המזון. ביתן נוסף בפאתי החצר משמש לשחיטה ולהכנת הבשר לסעודה. בשנים שעברו נהג אברהם לגדל בחצרו כבשים, כדי לספק את צורכי החוגגים שלא אוו להסתפק בסעודת המצווה המחולקת במקום. לחוגגים אלה, הנמנים עם המעגל הפנימי של נאמני המקום, מקצה אברהם מקומות מיוחדים לעריכת הסעודה, אם במרתף הגדול שחפר מתחת לדירה לצורך זה ואם במחסן רחב מידות בקצה החצר שהסב לאולם אירוח מאולתר.
לקראת לילה נעשית החגיגה המונית וסוערת. שוטרים מתחנת המשטרה הסמוכה מפקחים על התנועה ברחובות הסמוכים לאתר. ברחבה הגדושה והמוארת שלפני
הבית סובבות נשים שבקשותיהן התמלאו ומחלקות לנקהלים עוגיות, פירות יבשים ודברי מתיקה, להשלמת נדרן. זמרים מרתקים את החוגגים בפיוטים בערבית ובעברית, המאדירים ומשבחים את רבי דוד ומשה, ודמויות מהזירה הפוליטית המקומית, ובהן ראש עיריית צפת וסגניו, מופיעות כדי להעניק לחוגגים את ברכתם. ריקודים ריתמיים, מלווים בשירה ובצהלולים (זר׳רית) של הנשים, פורצים מדי פעם באופן ספונטני בפינות שונות של הרחבה. במקום שולטת אווירה של אחווה, שמחה והתפעמות, המרככת הבדלי מעמד ומוצא.
המעבר משיאה של ההילולה לסיומה הוא חד למדי. לקראת חצות הרחבה מתרוקנת ממבקרים, ורק חוגגים מעטים נותרים באוהליהם או בפינות האירוח המקורות עד ליום המחרת. קבוצה קטנה מקרב השכנים והידידים, ובשנים האחרונות גם צוות עובדי תחזוקה של עיריית צפת, מסייעים לבני המשפחה להשיב את הסדר והניקיון על כנם. בעזוב אחרון המבקרים חוזרת השכונה ולובשת את פני החולין הדהויים שלה. אורח המזדמן למקום למחרת ההילולה יתקשה להאמין כי אך לפני שעות אחדות נכחו בו המוני חוגגים מכל חלקי הארץ. ראוי לציין, עם זאת, כי קילוח דק אך יציב של מבקרים זורם למקום בכל ימות השנה, והוא גובר בימי הילולה מרכזיים של צדיקים אחרים. במיוחד בל״ג בעומר שב המקום ומתמלא בחוגגים העושים דרכם להילולת רבי שמעון בר־יוחאי במירון הסמוכה או שבים ממנה.
אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה–מסע החלומות אל הצדיק-יורם בילו