יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

 

אלכס גתמון הגיע עד מהרה למסקנה, שאם לא ישתנה דבר, התוצאות אשר הושגו במחיר כה גבוה, תישארנה מוגבלות. זו הייתה מאז ומתמיד עמדתו של ה״קונגרס היהודי העולמי״, שהתנגד להתארגנות של עלייה במחתרת. ה״קונגרס״ העדיף, מתוך עיקרון, את דרך הדיפלומטיה הדיסקרטית, אשר בסופו של דבר הייתה מבטיחה ויעילה יותר. הגמשת המדיניות בנוגע להענקת דרכונים חיזקה את עמדתו של נחום גולדמן, שהעריך, שבהיעדר סכנה ממשית האורבת לקהילה היהודית המרוקנית, מוטב לשים קץ לעזיבות בחשאי, ולפתוח בדיון עם שלטונות רבאט כשיגיע הרגע המתאים. ראש המוסד, איסר הראל, הגיע אף הוא למסקנות דומות. אולם, בשל היותו חשדן מטבעו, רצה לוודא ששתי האפשרויות תעמודנה לרשותו בשעת הצורך. לדעתו, במקביל לגישושים אחר אפשרות לדו־שיח, היה צריך להמשיך ולנופף בחרב ההגירה המחתרתית המציקה מעל לראשו של המימשל המרוקני, כדי להפעיל עליו לחץ. אחרי טביעתה של ״אגוז״, הורה להמשיך בכל מחיר את ההגירה החשאית, כדי לשפר את מצב רוחם של הפעילים, ולהוכיח למועמדים להגירה, שזו נמשכת, למרות הכול, ואף הפכה להיות נועזת יותר.

במקומה של הספינה הרעועה שהייתה ״אגוז״, נחכרה ספינה איטלקית בנפח 500 טונות, ששמה בישראל נקרא ״קוקוס״. כלי-שייט זה יכול להפליג כשמאתיים נוסעים על סיפונו בכל פעם, ונמל הבית שלו היה קאדיס. במקום לעלות לסיפונה בחוף הים־התיכון, המרוחק מדי מן המרכזים היהודיים, עשו זאת כעת מן החוף האטלנטי, סמוך לפדאלה.

בששת ההפלגות הראשונות העבירה ״קוקוס״ קרוב ל-900 מהגרים במחתרת. במקביל לכך נעשה מבצע, כדי להטעות את הרשויות המרוקניות שעינן הייתה פקוחה, שבאמצעותו יצאו 500 בני-נוער יהודים, בני 7 עד 17, לכאורה לשהות בקייטנה בשווייצריה, ולמעשה למסע ללא שוב. בגלל מאסרים רבים שנערכו בגבולות ספרד, העזיבות הללו לא היו בלתי- מורגשות, ההפך הוא הנכון. העתונות הלאומנית ניצלה כל הזדמנות להתייחס לעניין. ב־10 במאי 1961, הביטאון של ״איסתיקלאל״ בשפה הערבית, ״אל עאלאם״ אף הרחיק לכת עד כדי לדרוש עונש מוות למהגרים במחתרת: ״הגירת היהודים המרוקנים לישראל צריכה להיענש בעונש מוות, משום שהיא שוות-ערך לבגידה במדינה. גזר-דין של שלוש שנות מאסר שהושת על אחד-עשר היהודים, שנעצרו כאשר ניסו לעזוב באופן בלתי-חוקי את האחי, איננו מספיק…״

המשכת הפעולות החשאיות לא הפריעה כלל לניסיונות, שנעשו במקביל, לחידוש הדו-שיח בדרגים הרמים ביותר, ללא השתתפותם – זו הפעם הראשונה ־ של הארגונים היהודיים הבינלאומיים הגדולים, כגון ״הקונגרס היהודי העולמי״ ו״כל ישראל חברים״. מייד עם הגעתו של אלכס גתמון לקזבלאנקה ב-1960 ־ הוא הגיע עם רעייתו, ושניהם התחזו לזוג אנגלים פרוטסטנטים עשירים – החל לפקוד את חוגי החברה הגבוהה, יהודית ולא־ יהודית. הוא קשר קשרי ידידות עם דויד עמר ועם איש העסקים סאם בן אזראף, פעיל של ה-PDI?. לאחר מותו של מוחמד החמישי, ניסה להתקרב לפמלייתו של המלך הצעיר ולפתח לו קשרים שם, כדי לפתוח במו״מ שיאפשר למצוא מוצא מכובד לבעיית ההגירה היהודית, בעיה שהרעילה את האווירה.

סאם בן אזרף פתח את לבו בפני רעו למפלגת PDI, שר העבודה עבדל קאדר בן ג׳לון, אשר היה בעל מודעות גבוהה לעניין, היות ששנים מספר קודם לכן היה סניגורם של מהגרים במחתרת שנעצרו והובאו לדין. במאי 1961 החלו, בסודיות רבה, מגעים בז׳נבה בין עבדל קאדר בן ג׳לון לבין אלכס גתמון, אשר עדיין הציג את עצמו כנתין בריטי. במו״מ השתתף לפרקים גם שגריר ישראל בצרפת, ואלטר איתן. ביוני 1961, אחרי תחקיר שנערך במשרד הפנים והמשטרה, השר בן ג׳לון הביא הסכם עקרוני, מטעם הסמכות המרוקנית הרמה ביותר, לאישור עזיבה מאורגנת של 50,000 יהודים, התלוי בארבעה תנאים:

סודיות גמורה. היציאה מהארץ תיעשה מן הנמלים ונמלי-התעופה הרגילים, מחוץ לשעות העבודה.

באופן רשמי, האנשים ייצאו לקנדה, לארה״ב ולאירופה, ובשום מקרה לא לישראל. הסדרת הנסיעה תיעשה על ידי ארגון שאין לו כל קשר רשמי לישראל.

ישולם פיצוי כספי, לצורך כיסוי העלויות החריגות שיהיו למינהלה המרוקנית עקב נסיעות שכאלה. עד לחתימת ההסכם, כל הפעילות המחתרתית צריכה להיפסק. שלושת התנאים הראשונים לא עוררו בעיות כלשהן, אולם הרביעי היה עניין מצפוני עבור המוסד ועבור ממשלת ישראל. ואף על פי כן, היות שהיה מדובר בהזדמנות היסטורית, הרשויות הישראליות החליטו להשלים עם כך, ונתנו אמון בכך שהמרוקנים יגלו רצון טוב, כדרכם.

הדיונים המעשיים היו מתוחים ביותר, והופסקו מספר פעמים, כשהמרוקנים גילו שבניגוד להסכמה מצד המוסד, היו ניסיונות למעבר חשאי אל מעבר לגבולותיהם. הדיונים ״נסחבו״ במשך ארבעה חודשים, ובסופם הגיעו להסכמה. הפיצוי הכספי למשרדים שעליהם הוטל לארגן ולטפל בנסיעות המיוחדות של הקבוצות נקבע ל־50 דולר לאיש. מיקדמה בסך 500,000 דולרים הופקדה בז׳נבה בידיו של אחראי מרוקני שמונה לעניין. היא״ס (Hebrew Immigration Associated Society), ארגון יהודי־ אמריקני, שהתמחה מזה שמונים שנה בהגירה של היהודים ל״עולם החדש״, והיו לו משרדים במרוקו עד 1959, התמנה לשמש כארגון כיסוי רשמי. נציג הארגון באירופה, רפאל ספאניין (Spanien) התקבל אצל המלך בנוכחותם של אחמד רדה גדירה והגנרל אופקיר, מנכ״ל שירותי הביטחון המרוקנים, ובעקבות זאת הוטל עליו לעסוק בתיאומים הכרוכים במבצע, מול הדרג הרם ביותר של הרשויות המרוקניות.

עד מהרה הוסכם, שהיציאות מהארץ תיעשנה באמצעות דרכונים אישיים – זאת כשהמדובר ביהודים המעטים שהיו להם כאלה, ובאמצעות דרכונים קבוצתיים בנוגע לאחרים. הדבר היה נחוץ כדי להימנע מקשיים בירוקראטיים, ולהקל על יציאה בצוותא של תושבים המתגוררים בכפרים מסויימים או ברבעים מסויימים בערים הגדולות, וכדי לערב מספר מועט ככל האפשר של עובדי-ציבור בפעולות הללו. דרכונים קבוצתיים הוצאו אך ורק בהנחיית משרד הפנים והשירותים המיוחדים של שירותי הביטחון. בכך ניתנה אפשרות לצאת את הארץ, לכל אלו שהחליטו לעשות זאת.

לגבי הדרג המינהלתי המרוקני, היה בפיתרון זה משום יתרון, שכן מנע הפרדה של משפחות, ואפשר להימנע מן הנהלים ששימשו את הסוכנות היהודית בתקופת הפרוטקטוראט, כלומר – ברירת האנשים המתאימים על חשבון החולים, הזקנים והנכים.

הסודיות שאפפה את המבצע הזה נשמרה היטב. כשם שבאוקטובר 1956, מוחמד החמישי השיג את תמיכת ממשלתו, בהסכם שחתם עם ״הקונגרס היהודי העולמי״, לצורך פינוי מחנה מאזאגאן, כך חסן השני הביא לכך שהשרים שלו יאשררו את ההסכם עם היא״ס בקווים כלליים, וזאת באמצעות הדגשת הייתרונות הגלומים בו לגבי מרוקו: הדיפלומטיים – ארה״ב גילתה אהדה להסכם הזה – והכלכליים – בעיקר משלוחי חיטה. מתוך שרי הממשלה, רק שניים, עבדל קאדר בן ג׳לון ואחמד רדה גדירה, היו שותפים מלאים בכל שלבי המו״מ, והשני, בתור שר הפנים, היה אחראי לפיכך להוצאה-לפועל של הסכם זה.

האישור הנזכר לעיל לא קיבל גושפנקה רשמית בכתב, אולם התקבל ללא ויכוחים, כפי שמציין העיתונאי שמואל שגב(סבאג), ממוצא מרוקני, בספרו מבצע יכין. ואילו איש האקדמיה יגאל בן נון, אף הוא ממוצא מרוקני, טוען שרק שישה שרי ממשלה הובאו בסוד קיומו של ההסכם.

גם כאשר הופסקו המבצעים המחתרתיים, הפעילים בארגון ״מסגרת״ לא שבתו ממלאכה. הם הכינו את הרשימות של המועמדים לעזיבה, בסך הכול 25,000 איש. ב-28 בנובמבר 1961, לאחר שניתן אור ירוק לחידוש ההגירה, יצאה מקזבלאנקה לכיוון מארסיי, על סיפון ספינת הנוסעים ״ליוטיי״, קבוצה ראשונה שמנתה 105 מהגרים – שהיו רשומים בדרכון קבוצתי, הנושא את הכיתוב ״תקף לכל המדינות פרט לישראל״. מבצע ״יכין״, שנקרא כך על שם צמד עמודי התמך בבית המקדש, יצא לדרך.

בפועל, הייתה כאן ״פסילה״, שכן שלושה שבועות לאחר היציאה לדרך, ב-18 בדצמבר 1961, המבצע הופסק בהוראת הרשויות המרוקניות. זאת, על אף העובדה שהקפידו על זהירות רבה. כדי לא למשוך תשומת לב, המארגנים החליטו להפנות את הנוסעים, לא למארסיי, כי אם לנמל ניס, שאותו פקדו פחות. צרפת לא קבעה שום מיכסה, וחברת ״פאקה״ (Paquet) העמידה לרשות המהגרים את המחלקה הרביעית בכל הספינות שלה שיצאו מקזבלאנקה. כמו כן, הוחלט כאמצעי זהירות, לחכור ספינה יוונית כדי לשנע חלק מן המהגרים לנמל נאפולי; הרשויות האיטלקיות הסכימו ברצון לקבל ללא צעדים רשמיים, נוסעים־במעבר שפניהם מועדות לישראל.

היציאות מן הנמל ומשדה-התעופה של קזבלאנקה נעשו בלילה, לאחר שעות העבודה הרגילות, בחשאיות רבה. אולם הדבר לא הספיק לשמירה על הסודיות המוחלטת לגבי הפעולות הללו. ב-8 בדצמבר 1961, העתון ״ניו יורק טיימז״ בישר על כך ש-120 יהודים מרוקנים יצאו למארסיי, במסגרת יוזמה של ארגון פילאנתרופי יהודי-אמריקני, שהתמחה בהגירה לארה״ב, לקנדה ולאוסטרליה.

ב-15 בדצמבר 1961, ה״ג׳ואיש כרוניקל״ אישר את המידע, בעוד שהעתונות הישראלית, שבדרך כלל הייתה פטפטנית יותר, קיימה הפעם את ההנחיות התקיפות של הממשלה לשמירה על שתיקה, עקב האופי הרגיש- במיוחד של העניין: הגירת יהודים מארץ ערבית לישראל.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728  
רשימת הנושאים באתר