טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-פרוסת הלחם החומה
פרוסת הלחם החומה
החורף היה בעיצומו. הגשם הפך את מבוכי המלאח לנחלים קטנים ששצפו וקפצו מעל אריחי רצפת הרחובות. אנו הבנות נהגנו להתהלך בראשינו חשופים תחת הגשם כדי ששערנו יתחזק ויארך כמו צמחי בר. למזלנו הטוב החורפים במרקש אינם קרים מדי, ולמרות זאת, הבילויים שלנו תחת גשם שוטף הסתיימו תמיד בשפעת. אחדות מאתנו לקו בדלקות בגרון ובנזלת, אך מה לא יעשו בנות למען היופי?
יום אחד, בסיום השיעור בכיתה, הטמפרטורה צנחה באופן מפתיע ומזג האוויר הורע במידה כזו שאף אחד לא העז לחצות את מפלי הגשם. ללא מטרייה או כובע, היה ברור לחלוטין שיהיה זה טירוף לנסות ולצאת מתחת לגג הרופף של חדר האוכל בבית ספרנו, שם מצאתי מקלט.
השומר הרחום לא תבע ממני לעזוב את המקום. לצדי עמדה ילדה נוספת בגילי שחיכתה גם היא שהסופה תשכך מעט לפני שתמהר למעונה.
פתחתי את הילקוט שלי ומשכתי ממנו כריך שסבתי הכינה באהבה ו״השחילה" בין מחברותיי לפני צאתי לבית הספר. שתי פרוסות לחם לבן רכות מרוחות בחמאה ודבש. הייתי רעבה וללא היסוס נעצתי בהן את שיניי. הסבתי את ראשי לעבר הילדה שעמדה לידי וראיתי שהיא מביטה בי בעיניים לוהטות. חדלתי לזלול, חציתי את הכריך לשניים והגשתי לה מחציתו.
"מתחלקים, לא?" אמרתי בחיוך.
"מעולם לא ראיתי לחם כה לבן כמו זה שלך", אמרה לי והושיטה את ידה כדי לקחת את הפרוסה.
"איך זה? זהו הלחם היחיד שאני מכירה מאז ומתמיד", השבתי לה. "יש סוגים אחרים של לחם?"
"זה הלחם היחיד שאני מכירה", אמרה הילדה ושלפה מילקוטה כיכר קטן של לחם שחור ומוצק.
"אפשר לקבל ביס?" ביקשתי בסקרנות.
"בוודאי", ענתה והעבירה לי נתח מהמנה שלה.
גיליתי שלחם זה היה קשה כאבן ורק לאחר מאמץ ניכר הצלחתי לבצוע פיסה ממנו. לאחר שנעצתי בו את שיניי התחלתי ללעוס במרץ רב. צריך להודות שהלסתות שלי לא היו כלל רגילות למאמץ ניכר זה. הילדה צחקה לנוכח תדהמתי והכוח שנדרשתי להפעיל. למרות זאת ועל אף שהיה כמעט בלתי אכיל, הלחם החדש מצא חן בעיניי מאוד. הבטתי בילדה שהחזיקה בידיה את שארית המנה שלה והצעתי להתחלף אתה. העסקה אושרה בהתלהבות.
"אם את אוהבת את הלחם שלנו, אוכל להביא לך כל יום מנה במקום הכריך שלך", הציעה לי הילדה.
"כן, כן, אשמח מאוד. ניפגש כל בוקר בשער בית הספר כדי להחליף כריכים".
במשך כחודש ימים לערך נמשכו ההחלפות. בכל בוקר עמדתי עם הכריך שלי מלחם לבן רך מרוח בחמאה ודבש ואותו מסרתי כנגד חתיכת לחם שחורה ויבשה.
ידידות תמימה התפתחה ביני לבין הילדה וסיפור ההחלפות הפך לשגרה ששתינו חלקנו.
סבתי הבחינה שהאדישות הרגילה שלי לכריכים שלה הפכה להתלהבות בלתי מובנת ובוקר אחד היא נעצה בי מבט חודר ושאלה: "נדמה לי שירדת במשקל. האם כריך אחד מספיק לך או כדאי שאכפיל את המנה?"
"כן, ממה, יש לי יותר תיאבון בימים אלה וכריך אחד בהחלט לא מספיק לי", עניתי לה בחופזה.
"אני מעדיפה להאמין שאת אוכלת את הכריכים ולא מנדבת אותם לחברייך. מהיכרותי אתך, דבר זה לא יפתיע אותי כלל", אמרה בטון חמוץ.
"לא לא", מיהרתי להרגיעה. "אני רק גדלה, ממה."
"מובן מאליו", השיבה והחליקה שני כריכים אל תוך ילקוטי.
בשער בית הספר מסרתי את שני הכריכים לילדה ונטלתי במהירות את חתיכת הלחם השחור שלה.
למחרת בבוקר מצאתי את חברתי יושבת על ספסל ומחכה. לפני שפתחתי את הילקוט כדי להוציא את הכריכים, היא נעמדה ומלמלה, נבוכה : "אמי מבקשת להכיר אותך. היא מזמינה אותך אלינו, האם תסכימי? תוכלי לחלוק אתנו ארוחת צהריים", הציעה.
"בשמחה", עניתי מיד.
בתום הלימודים פגשתי את חברתי והלכנו יד ביד לכיוון ביתה. משפחתה התגוררה בחלקו המזרחי של המלאח, בחדר שכור. מצבם הכלכלי היה ללא ספק ירוד והשתקף במידה רבה בילדים הרזים ובריהוט הבסיסי שבבית המגורים.
אמה של חברתי החדשה הביטה בי לרגע ואחר כך הזמינה אותי לשבת על הרצפה, במעגל שיצרה להקת הילדים סביב קערה גדולה. היא עודדה אותי להתכבד הישר מין הקערה, אשר הייתה מלאה בסוג כלשהו של מרק לבן ובתוכו ערמה של קרוטונים. כולם נעזרו באצבעותיהם, ואני שמחתי לחקות אותם.
לתדהמתי, המרק היה טעים להפליא. מעולם לא ידעתי מה הוא הכיל, אבל לאחר טעימות ספורות, הרגשתי שבעה ונפוחה כבלון.
"תודה על שהזמנתם אותי. התוכלי, בבקשה, להגיד לי ממה עשוי המרק המדהים שלכם?" שאלתי את האם. "ברצוני לבקש מסבתי שתכין לי מרק כזה בבית. זהו המרק הטעים ביותר שאכלתי אי פעם".
מעולם לא הבנתי מה אמרתי או עשיתי לא נכון, כי ללא ספק הצלחתי להרגיז אותה.
"את המרק אנו מכינים מלבן ופירורי לחם שחור, אותו תפריט של העני והאביון, מאותם גרגירי חיטה שמהם אנו אופים את לחמנו מדי יום. קשה לי להבין איך את מוצאת אותו טעים ומהנה. בכל זאת, אם מזון ירוד זה הוא לטעמך, בואי נגיד שאני מאחלת לך מכל הלב שלחמך יהיה שחור וקשה כמו זה של העני ושיהיה למנת חלקך לכל חייך".
ניצוץ שטני חלף בעיניה, מלווה בטיפה של ארס. התקשיתי לפענח את פירוש הברכה או הקללה שזכיתי בה ממנה. חברתי קמה וללא אומר תפסה את ידי וכיוונה אותי אל היציאה.
"זו התנהגות אופיינית של אמי בימים הקשים. אנא, אל תקבלי את מה שהיא אמרה ברצינות".
היה לי ברור שהיא הצטערה על הצורה המבישה שבה הסתיים ביקורי. בתום מספר תודות מנומסות ברחתי משם.
לאחר יום אומלל זה חברתי הפסיקה לחכות לי בבקרים ומאז לא ראיתיה עוד.
כעבור מספר שנים, בבגרותי, תיארתי לסבתי את האירוע המוזר. דבר זה הכה בה ותגובתה המידית הייתה לגשת לרשעית זו ולהטיף לה מוסר, אך לבסוף היא בחרה לא לעשות דבר למען שלוותי… בחלוף מספר דקות היא נרגעה ומלמלה בצער: "העוני רוב הזמן מעוות את לבו של האדם."
טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-פרוסת הלחם החומה