אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה-סוכר וסדינים

  1. 5. סוכר וסדינים

ז׳אן בעל הכינור היה בן שש עשרה או שבע עשרה שנה באותם ימים של שלהי מלחמת העולם השנייה.

הוא ומשפחתו הגיעו אלינו לאחר שיום אחד הודיע לנו אבי שאנחנו, המשפחה והבנות הנספחות, ניאלץ לוותר על שניים מבין ששת חדרי הבית, כי הם ייתפסו על ידי דיירי משנה. ״מה לא עושים למען הפרנסה!״ הגיבה אימא ונאנחה. ״פרנסה?״ נזעק אבי, ״כלומר – שכר דירה? חס ושלום! שכר מצווה – מצווה! וכי אנחנו ניטול תשלום מפליטים מסכנים, מאודים מוצלים מאש התבערה הפוקדת את אירופה?!״

ואכן, ז׳אן ואחיו אדוּאַר נחתו בעירנו עם הוריהם, מוסיֶה אֶה מדאם לוין, והיוו חלק מקבוצה של מהגרים שברחו בדרך לא דרך מאימת הנאצים.

הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה, שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור, לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמר מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז״ל, ר׳ דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וכחבר בוועד הקהילה, לשמש דוגמה לאחרים.

כך אירע, שה״פליטים״ בביתנו חיו ברווחה, שניים בחדר, ואילו אנחנו אדוני הבית, נדחסנו שש עשרה נפשות(כולל הבנות הנספחות) בארבעת החדרים הנותרים.

*

הגברת אֶלין לוין(שאת שמה ושמות שאר בני משפחתה שיניתי מטעמים מובנים), הייתה אישה קשוחה למדי. בעלה עזריאל ושני ילדיהם סרו למרותה המוחלטת. היא הרבתה להתמרמר על מר גורלה ודבר לא השביע את רצונה. היא לא פסקה מלהלין בפני הוריי על תנאי המחייה העלובים שעמם היא נאלצה להשלים, לעומת הלוכסוס שהיה מנת חלקה בביתה שבאנטוורפן.

גם עלינו הילדים הרבתה להתלונן, על שאנחנו מקימים יותר מדי רעש. בבוקר, בשעת ההכנות ליציאה לבית הספר, אנחנו מעירים אותה וכשהיא מתעוררת מוקדם, הדבר גורם לה לקמטים מתחת לעיניה!

פעם הרחיקה לכת והאשימה אותנו בגנבה: ״הילדים שלכם גנבו לי סוכר וסדינים!" צווחה לעבר אמי.

להגיד לאמי, שהייתה כל כך גאה בילדיה ובחינוך שנתנה להם, שהם גנבים?!

האישה ההיא לא ידעה לאיזה תופת היא נכנסה. לאמי היה טמפרמנט תוסס והיא סערה מאוד. כולנו ראינו איך שהיא מתאדמת וצפינו בדריכות אל הר הגעש העומד להתפרץ.

אבא, שרתח גם הוא מכעס, שם את ידו על פי אימא ואמר לה בערבית כדי שהגברת לוין לא תבין: "לא כדאי לך להתרגז. חשבי על התינוק שבבטנך. תני לי לטפל במפלצת!"

״תְּחִיהָא! גרש אותה מביתי!״ סיננה אליו אימא.

ואילו אבי פנה אל ״המפלצת״ בנימוס ושאל: ״גברת לוין, מה גנבו לך?"

״הילדים שלכם גנבו לי סוכר מהטרסה וסדינים מן הארון!״ פירטה האישה את האשמתה.

"מה חיפש הסוכר שלך על הטרסה, גברת לוין?" הוסיף אבי לחקור בסבלנות.

״אתמול הנחתי על המעקה, כדי שיתייבשו בשמש, כמה קופסאות סוכר שנרטבו מהגשמים בזמן הנדודים שלנו. הבוקר עליתי לטרסה והסוכר נעלם. אחר כך ראיתי שמישהו נגע בארון שלי ומיד הרגשתי שחסרים לי שני סדינים רקומים, יקרים ביותר! אני מבקשת ממך לבדוק מי מן הילדים שלכם גנב אותם!״

״גברת נכבדה,״ אמר אבא כשאינו חוסך במאמץ כדי להתרסן, ״איך במחילה הגעת למסקנה שילדיי גנבו ממך את הסוכר ואת הסדינים?״

״הם שיחקו בטרסה אתמול.״

״הם משחקים כל יום בטרסה, ועד היום לא נגנב ממך דבר, לא כן, מדאם?״

״אין שום אפשרות אחרת! רק הם יכלו לקחת את הסוכר מהטרסה, ואחרי שגנבו את הסוכר התגנבו לחדרי ולקחו את הסדינים מהארון!"

״בואי נעלה אל זירת הפשע,״ הציע אבא בהגניבו חיוך לכיווננו, ״ושם נראה את הדברים מקרוב.״

הם עלו במדרגות אל הטרסה ואנחנו הילדים מזדנבים אחריהם.

"מדאם לוין, שמעת על האָלִיזֶה?" שאל אבא בנחת.

״כמו השאנז-אֶלִיזֶה?״

״האָלִיזֶה הן רוחות חזקות המנשבות לעתים קרובות בעירנו. הן באות מן האוקיינוס האטלנטי. שמא תבואי אתי ונרד לרחוב?״

ירדו לרחוב ואנחנו אחריהם. אך יצאנו מפתח הבניין, אבא נעצר, ובלי להוציא הגה, הצביע על שלוש קופסאות שהתבקעו מהנפילה והתפזרו על המדרכה והרחוב ברדיוס של כמה מטרים. שיירה של נמלים עמלניות חגגה על קוביות הסוכר המבהיקות בשמש.

במקום להתנצל, אמרה הגברת לוין: ״אתה מבקש לטעון שרוח האליזה שלך, היא שהעיפה גם את הסדינים היקרים שלי מהארון?״

״גברת לוין, לאחר שנוכחת לדעת שלשווא האשמת את ילדיי, לא נראה לי שהציניות שלך הנה במקומה! כשם שילדיי לא גנבו את הסוכר שלך, כך לא נגעו בארון שלך ולא לקחו ממנו את הסדינים.״ אבל הגברת לוין בשלה: ״אני בטוחה שהילדים שלך הם שלקחו לי את הסדינים! חפש בחדרים שלכם ותיווכח בעצמך!"

אבא הישיר אליה מבט מקפיא שרק לעתים רחוקות ביותר עשה בו שימוש: ״עד כאן, מדאם! הואילי את לחפש בחדרים שלך ואולי תגלי היכן הסתירו הילדים שלך את הסדינים.״ ״ילדיי לא יגנבו מעצמם את הסדינים!״ "העולם מלא פרדוקסים, מדאם!" בכך תם אבל לא נשלם.

  1. 6. והיה הסדין לסרדין

כעבור מספר ימים התבררה גם תעלומת הסדינים, כאשר התייצבו במעוננו שני שוטרים צרפתיים וביקשו לדבר עם הגברת לוין.

כשהופיעה, פנה אליה הבכיר מבין השוטרים: ״מדאם לוין היקרה, יש לי הכבוד להודיעך שיש לי עבורך בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה. נתחיל בטובה – שני הסדינים שעל גניבתם הגשת תלונה למשטרה נמצאו בריאים ושלמים.״

"הייתה לה החוצפה להתלונן במשטרה?!״ לחשה אמי באוזני אבי בערבית, אבל הוא עצר בה מלהתפרץ.

השוטר הבכיר נפנה אל ידידו הזוטר וביקש ממנו להציג את החבילה שבידיו עטופה בנייר חום וקשורה בחוט.

״אלו הסדינים שלי? מי יודע באיזה מצב הם!״ רטנה גברת לוין וביקשה ליטול בעלות על החבילה, אבל השוטר הבכיר עצר אותה בידו: ״רגע, מדאם. קודם עלייך לזהות את הממצא, שמא אינו זה שעליו התלוננת.״ והוא אותת לשוטר הזוטר להתיר את הקשרים ולפתוח את החבילה. משהוצגו הסדינים, הצביע עליהם וחקר: ״האם האותיות הרקומות כאן, A ו-.L הם ראשי התיבות של שמך, מה שיוכיח שאכן הסדינים הללו שלך הם?״

גברת לוין אישרה וביקשה שוב ליטול בעלות על רכושה, אבל השוטר שוב עצר בעדה: ״רגע, מדאם. כאן אנחנו מגיעים לבשורה הרעה. האם יש לך בן בשם אדואר?״

גברת לוין מלמלה שאכן כך הדבר ושאלה: ״מה לבני אדואר ולעניין הזה?״

במקום תשובה הורה השוטר לקרוא לבחור.

אדואר הגיע רועד בכל גופו ופניו חיוורות כסיד.

אבא, שהבין לאן פני הדברים, הציע להשאירם לבדם עם השוטרים, אבל השוטר הבכיר אמר לו: "אדוני, אתה אחראי על האנשים האלה, על כן אני מבקש ממך להיות נוכח בשיחה שאנחנו נקיים עם הבחור.״

מהחקירה התברר, שבביקורת שערכו השוטרים אצל סוחר ערבי שהיה ידוע כמשתף פעולה עם גנבים, מצאו את הסדינים ועליהם רקומות האותיות א׳ ל׳. לאחר שחקרו אותו, הודה הסוחר כי קנה אותם מבחור בשם אדואר. השם אדואר לא היה מן הנפוצים בעירנו ועל נקלה גילו השוטרים את זהותו ומקום מגוריו.

על כורחו נאלץ אדואר להודות בגנבת הסדינים מאמו. לשאלה היכן הכסף שקיבל עבור הסדינים, השיב בבושת פנים, כי השתמש בו כדי לספק את תאוותו: קניית סרדינים מטוגנים אצל יהודים במלאח, אותם זלל כמנהג המקומיים כמתאבן לכמה כוסיות ״מחייה״ – המשקה החריף שרבים מיהודי מוגדור ייצרו בעצמם.

השוטר אמר לגברת לוין, שמאחר שתלויה נגד הבחור הצעיר תלונה של גברת מאוד נכבדה, מחובתו לעצור אותו ולפתוח לו תיק פלילי.

גברת לוין קראה בהיסטריה שהיא מושכת את תלונתה והתחננה בפני השוטר שלא יאסור את בנה והבטיחה לערוב להתנהגותו. אבל השוטר קבע, שהוא אינו מוכן לקבל את דברתה של נוכרייה בעיר, שבנה הוכח כגנב, ופנה אל אבי ואמר: ״רק אם מוסיֶה יבקש זאת, אולי ניעתר לבקשה לבטל את התלונה.״

אבי ״התלבט״ ארוכות, ורק לאחר שהגברת לוין כמעט ירדה על ברכיה מרוב תחנונים, ניאות ליטול חסות על דייריו. הוא סחט ממנה הבטחה חגיגית שלא היא ולא בנה ישובו לסורם.

אמי מיחתה באוזני בעלה בערבית על שהוא מוכן ליטול אחריות על הפושע הקטן ולערוב לו, ובכך לסכן את שמו הטוב, אבל אבי הגיב, שדווקא בגלל שמו הטוב, אין הוא רוצה להלבין ברבים את פניהם של דיירי המשנה שלו השוהים בביתו-מבצרו, והבטיח לאמי שהן הגברת והן בנה הפוחח למדו את לקחם.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

עמוד 20

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מרץ 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר