שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי- בצורת במאראקש-׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]

אבני זכרון לקהיל מראכש

׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]

כך יזכרו שנתיים של הבצורת שעליהם דובר למעלה. וזאת בגלל היוזמה של פרנסי הקהילה לספק מנת אורז לעניים, שאין ידם משגת לחם. ואכן זאת היתה מנת החסד שהצילה רבים מחרפת רעב, וגם לא מעט משכיניהם המוסלמים שבאו מחוץ למלאח הצטרפו לתורים וקבלו את ׳המנה׳ במידת האפשר.

הייתי עד למקרה של משפחה בת שישה נפשות, אשר בקושי רב השיגה ידה ק״ג קמח לשתי כיכרות לחם. שלחה אותם למאפיה ולא חזרו משם כי נחטפו בדרך! זה היה החורף השני של בצורת, וכעת השידפון מכה בכל עוזו בשדות החיטה. רוח שרבית אינה נושאת אתה לחלוחית של תקוה, השדות קמלים והולכים והלב נצבט למראיתן, והעיניים נשואות לשמים.

מאחר וכוחה של התפילה משותף למאמינים בשני העמים, כי ביכולתו של הבורא להושיע. ויהודים בודאי אינם יוצאים מכלל זה. רבני העיר הוציאו מודעה ברבים, להודיע בכל בתי הכנסת של העיר בנוסח הקבוע והידוע בעתות כאלה. אחינו בית ישראל בעיר מראקש יע״א שמעו! וכו׳ יום צום ותפילה נקבע ליום פלוני ובמקום פלוני, שם נתפלל שהשם יענינו בגשמי ברכה וכו׳.

היום נקבע לאחד מימי השבוע, תכונה רבה אפיינה את ההכנות לקראתו, כל היהודים ללא יוצא מן הכלל דחו כל עסקיהם שנקבעו לאותו יום. רבני העיר קבעו את סדר התפילות. הדיין רבי מרדכי קורקום, שהיה לפנים ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי, דרש ודבר אל ציבור המתענים, על חומרת המצב של בצורת ורעב בעוונותינו. ראוי לציין שלא הכרתי את כל הרבנים שהיו אז במעמד המרגש ההוא, צעיר לימים הייתי בקושי בן שמונה. רבי פנחס הכהן זצ״ל, היה מוכר לי כבר אז בהיותי מתלווה לאדוני אבי ז״ל לתפילת הוותיקין בבית הכנסת במלאח, הרב היה מתפלל קבוע שם בימי החול בלבד.

משהו מאותו היום מהדהד ונחקק בזיכרוני הדל, על פרשה מופלאה בעלת השפעה המלווה אותי לכל ימי חיי, ולא אותי בלבד. כל אלה שזכו למעמד הגדול ההוא, יזכרוהו ויספרו אותו לדורות. צדיקי הדור נתבקשו לעמוד ולהתפלל, בענוותם התחככו בשיעור קומתם לאדמה, אך קולם הבקיע רקיעים, ונענה ממרומים. בדבריהם הטו לבבות ההמון לתפילה אמיתית הבוקעת מהלב, ובאמונתם שהנחילו לנו. אבות ובנים צעדו חרישית לעבר רחבת התפילות בבית העלמין, הרחבה נמצאת מרחק מה מקברי אבות העיר. לא היו כסאות להושיב את האלפים שהגיעו, אבות ובנים ותינוקות של בית רבן, לא נפקד ממנו איש. הרבנים נצחו על המעמד בשמש יוקדת, שמים כחולים וזכים שאינם נראים כלל כחלק מחודשי החורף הרגילים, וללא כתם ענן כלשהו שנראה באופק הרחוק. רבנים דברו אל העם בקול בוכים, וסחפו איתם רבים

  • בבכי חרישי. עברו שעות בקריאת תהילים במלואה כמה פעמים, ׳וכל עוד השמש במרומים, אין להתייאש מהרחמים׳. שני מזמורים שיננתי עם הציבור הגדול של אותו יום, פעמים אין ספור. על אחד חזרו כמאה פעמים כך נאמר לי, זה היה כנראה בעצת מקובלים שהיו שם, מזמור שיר לך דומיה ד׳ ולך ישולם נדר שומע תפילה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצרך וכו׳ מכין הרים בכוחו[נאזר בגבורת ראה שם במסכת תענית דף 6 עמוד ב׳ בא להזכיר גבורת גשמים.] פקדת הארץ ותעשריה פלג אלוקים מלא מים וכו׳ הקהל גומר את המזמור "ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו"… וחוזר חלילה. אלפי מניפות מרוקאיות, שמשו בידי בעליהם ׳מצילות׳ כמגן מפני השמש המכה על הראש. ומקררת קצת את הפנים הנוטפים… נדמה היה שהמזמור היה למעגל שראשיתו כהתחלתו ללא סוף, וחוזר חלילה כתחליף למעגל של ׳חוני׳ בשעתו. וכל פעם שחזרו על אותו מזמור, נראה שמשהו משתנה שם למעלה. גוון השמש נשבר אט אט, והמזמור כל פעם מקבל חשיבות עילאית מפי המתפללים. ואם כבר, הרי זה הזמן להתפלל מנחה.

בשעת המנחה שביב של תקוה ובטחון ליווה את המתפללים, אחד המקובלים נתבקש לעמוד כחזן לתפילת המנחה, הוא היה אחד מאלה הנחבאים אל הכלים המוכר רק ליחידי סגולה. קהל האלפים עמד על רגליו. תלבושתם השחורה של המתפללים, לפני כמה שעות היתה מעיקה מאד בקולטה את קרני השמש שהיתה מנת חלקם כל היום. הנה זה עתה החילה לפרוק מעליה את החום שפינה מקומו לרוח קרירה, וההמשך ממשמש ובא. קהל האלפים נמצא על רגליו לתפילת ׳שמונה עשרה׳, עומדים ׳צפופים ומשתחווים רווחים׳. הצבע השחור של הבגדים נעלם זה עתה ופינה מקומו למעטה הרחמים. טיפות הגשם כאלו עמדו במקומם, מבלי לפנות מקום לאחרים שיבואו תחתם. נדמה היה שקהל האלפים שעומדים כעת לתפילה, אינם אותם האנשים חפויי הראש שלחשו מזמורי תהילים לפני כן. הגשם מעליהם הולך והתחזק, לרבים מהם התערבב הגשם בדמעות של אושר מעינם של קהל המתפללים. נדמה היה שכל אחד מהם ראה את עצמו כאדם המאושר עלי אדמות כי הוא היהודי שתפילתו נשמעת, שזה עתה נפל בחלקו לקדש שם שמים ברבים. אותם אנשים שעד לפני זמן מה נראו כאנשים אפורים שהזמן הכביד עליהם עולו, מתחזקים באמונתם, חוסנם היחיד שזה עתה הוכיח בעליל שלא הכזיב. תמה תפילת מנחה בשירה אדירה של ׳אדון עולם אשר מלך׳. כך ליווה הקהל את הרבנים, משעת מנחה ועד למחרת, לא פסקו גשמי ברכה יהודים יצאו איש למלאכתו, ריווח והצלה יעמוד ליהודים הפעם גם שכיניהם הודו בכך.

הרב רבי אברהם חפוטא שליט׳׳א, בן רבי יאיר חפוטא רבה של העיר באר יעקב, נתבקש לטפל בהוצאת ספריו לאור של הדיין רבי מרדכי קורקוס זלה״ה, על ידי המשפחה. כתב על הצדיק הרב מרדכי קורקוס בעניין עצירת הגשמים לעיל: המחבר ז״ל היה עמוד העבודה והתפילה כאחד מצדיקי הדור. מסופר שם מעשה אחד על גדולתו וחסידותו של רבי מרדכי קורקוס, ומעשה שהיה כך היה. היתה שנת בצורת והיה יוקר וצרות רבות בעקבותיה, ואז פנו אליו גם מצד הגויים שיעמוד בתפילה לביטול הגזירה, הוא גזר תענית ציבור. כנם את הציבור הרחב אל בית החיים ליד הרחבה של קברות הצדיקים, רבי חנניה הכהן זיע״א ושאר קברות הצדיקים אשר בארץ המה, בבית החיים הגדול של מראקש. שם אמר דברי התעוררות בבכיה רבה, ותבע מהקהל שישפרו מעשיהם ויטיבו דרכם, וכל העם געו בבכיה. ובגמר התפילה בחזרתם לביתם התקדרו השמים בעבים, וארובות השמים נפתחו, תפס אותם הגשם בדרך, והיה מזה קידוש שם שמים גדול ברבים. כל זה בפשטות ובענווה גדולה המאפיינת חכמי מראקש, כדרכם בקודש ענוותנים ונחבאים אל הכלים״ וכו׳.

לזכרו של הרב סעיד גנון זצ״ל

כשכתבתי את הפרק ״גשם״, נעלם מזיכרוני שמו של אחד המקובלים. האיש היה ידוע רק ליחידי סגולה, מטפחת סודר לראשו העוטפת חלקים מפניו. קומתו קצת נמוכה, כנראה הוא תמיד עשה מאמצים שלא לצאת מאלמוניותו, ורק יודעי חן שחלו את פניו להתפלל מנחה, הם ידעו את שיחו וערכו של האיש. שאלתי כמה מזקני העיר לשמו של האיש והעליתי חרס. ואז בביקורי הראשון שעה שעסקתי בתיעוד בבהע״ל של מראקש, אישה מקומית הגרה עדיין במראקש, באה עם בניה הבוגרים שבאו לחופשת הקיץ במראקש מצרפת, ובן היתר להשתטח על קברי הצדיקים ובני המשפחה. האישה עקבה אחרי מעשי שכנראה סקרנו אותה, והתעניינה מאד לשמוע למה אני מצלם ומקליט את הכתוב על המצבות. עניתי: שאני מתעד מצבות הצדיקים לשם הוצאת ספר בע״ה על מראקש. שאלה אותי אם אני בן המקום? ועניתי שאני ילד מראקש וכו׳. והיא המשיכה לשאול מה אתה זוכר מהימים ההם, החלפנו רשמים על מה שעבר בעיר הזאת, מהתקופה שחייתי וגדלתי כאן עד גיל העשרים כמעט שעלייתי לארץ. שאלה מה אני יודע לספר עצירת הגשם שהיתה בש׳ 1935 ?

תהיתי לרגע ועניתי, הארץ הזאת ידועה בהרבה שנים שחונות, אך אם את מתכוונת לתענית ציבור הגדולה שהיתר. בש׳ תרצ״ו? כן אני יודע. הרמתי עיני והסתכלתי מסביב על הרחבה הגדולה ממש במקום בו עמדנו!. היום כולה מלאה קברים ממחצית המאה- האחרונה עד 1995. לרגע חזרתי בדמיוני לאותו יום הגדול, לאותו רגע המרגש ביותר, לי ולאלפים יהודים מאושרים שתפילתם לא שבה ריקם. עניתי ואמרתי לה, כן כאן במקום הזה ישבו אלפים וקראו תהילים, וגם אני הקטן הייתי כאן! היא הוסיפה לשאול, האם אתה זוכר את הרב שנתבקש ע״י רבי פנחס להתפלל מנחה? השתתקתי לרגע: ואמרת בלבי הנה לכל דבר עת וזמן. התאוששתי קמעה מההלם של השאלה, ועניתי לא- לא זוכר. אאה .. זה היה סבי רבי סעיד גנון! ומי סיפר לך שאלתי? היא הוסיפה, אתה יודע למה אני זוכרת? בגלל שהוא אמר שהוא חושש שבאותה שנה הוא ימות, וכך היה! עוד שאלתי האם תוכלי להצביע לי על קברו? בודאי היא ענתה. לא יכולתי להסתיר את ההתרגשות שלי מההזדמנות שנפלה לידי, ואמרתי בלבי הנה זה עתה יצא ׳הצדיק׳ פעם שניה מאלמוניותו וגלה לי מי הוא, כי עד עתה לא ידעתי. צעדתי בדחילו אחרי הפמליא שלה, לכיוון קברו של הצדיק הנסתר רבי סעיד גנון זצ״ל. זה היה בשעות המאוחרות של היום, בני משפחתה אספו אותי ברכבם חזרה למלון. שעות רבות הרהרתי במפגש הזה של ׳סיעתא דשמיא׳, אחד מני רבים שלוו אותי בדרכי לכתיבת הספר.

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי בצורת במאראקש׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מרץ 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר