יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?

רדיפה והצלה

 

האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?

בימים הטרגיים של מאי ויוני 1940, התבהרו מיום ליום ממדי תבוסת הצבא הצרפתי המתפורר. בשל מעמדה האסטרטגי, שיחקה מרוקו תפקיד מרכזי בהחלטת ממשלת צרפת האם עליה להמשיך או לא את המלחמה מצפון אפריקה, תוך הישענות על עורף האימפריה האדירה שלה. עם זאת, תמוה ככל שזה נשמע, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית מעולם לא התכוננה לאפשרות כזאת, כנראה עקב הביטחון המוחלט בקו Maginot שנחשב לבלתי חדיר, והיה אמור למנוע כל סכנת פלישה לאדמת צרפת. עבור הממשלה וראשי הצבא, היו ארצות האימפריה רק עתודות לחיילים ולחומרי כלם, כפי שכותב גיבור ההתנגדות באלג׳יריה:

״הייתה לנו אימפריה ענקית, נמלים גדולים במרחק יום או יומיים מצרפת, ובמרחק מספר שעות טיסה ממנה. ובכל זאת אף שר, אף אחד מהקצינים והגנרלים במטה הכללי, שתפקידם להתכונן לכל האפשרויות, לא חשב על קו הגנה המבוסס עליה״.

הנציב הכללי הגנרל נוגס, מפקד הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה, הסתמך על האמצעים העומדים לרשותו, על התמיכה ללא סייג של הסולטאן ועל הלך הרוח החיובי של האוכלוסייה, הן האירופית והן המוסלמית,. והיה הראשון שתמך ברעיון המתגבש להעביר את שארית הכוחות המזוינים ואת ממשלת צרפת בעצמה לצפון אפריקה, כדי להמשיך ממנה את המלחמה נגד גרמניה ואיטליה.

ב-25 במאי בישרה פלישת הגרמנים לבלגיה על התמוטטות קו ההגנה הצרפתי, ופתחה את הדרך לפריז בפני הצבא הגרמני הדוהר. נוגס הבטיח לראש הממשלה המתלבט פאול רינו Paul Reynaud שבכוחו של צי המלחמה שלא נפגע ושל העתודות באימפריה להמשיך בלחימה לצד האנגלים המוכנים לכך. ברם הממשלה הצרפתית, המטלטלת מעיר לעיר עד לבורדו בדרום, לא הצליחה לקבל החלטה אופרטיבית, למרות התמיכה הנחרצת בפתרון זה של העומד בראשה. באווירת נכאים זו צורף לממשלה גיבור מלחמת העולם הראשונה המרשל פיליפ פטן(Pétain) ולצדו, כמפקד העליון על הכוחות, הגנרל ויגאן(Weygand). בהמשך הם יתמרנו את הממשלה לחפש הסדר עם הגרמנים, ולא להמשיך בלחימה לצד האנגלים השנואים. בורדו, עיר המפלט האחרונה, נכבשה בידי הגרמנים ב-14 ביוני, והממשלה התפטרה. ב־16 ביוני הטיל נשיא המדינה על המרשל פטן להרכיב ממשלת חירום. למחרת, ב-17 ביוני, הודיע ראש הממשלה החדש לעם הנדהם שהתבוסה בלתי נמנעת, שאין עוד טעם בהמשך הלחימה, וכי הוא ביקש מהיטלר להציג את תנאיו ״לחוזה שלום מכובד״. באותו יום ברבאט, הכריז הנציב הכללי בנאום ברדיו שאין דרך אחרת אלא בהמשך העמידה האיתנה לצד אנגליה:

״קיבלתי בשמחה ובגאווה מכל הארגונים במרוקו, ומכל נציגי האוכלוסייה הצרפתית והמקומית, עדויות מרגשות ביותר לפטריוטיות. כולם כאחד נחושים להגן עד הסוף בנשק על צרפת וצפון אפריקה… חברינו בצרפת מצליחים להתגבר על כל הקשיים וממשיכם להילחם, תוך גילוי גבורה עילאית. אין בשעה זו כל מחשבה על שביתת הנשק״.

ב-18 ביוני חזר הנציב הכללי על אותה נימה באיגרת לגנרל ויגאן, המפקד העליון של הצבא הצרפתי, והודיע לו על נחישותו להמשיך להילחם כדי להציל את כבוד צרפת ולהבטיח את המשך נוכחותה באפריקה: ״לתת לצפון אפריקה להמשיך להגן על עצמה, זה להתחיל כבר עכשיו בתהליך שיקומה של צרפת. אפריקה הצפונית עם האמצעים העומדים כיום לרשותה, מסוגלת לעמוד במשך זמן ארוך מפני כל יוזמות האויב, זמן המספיק שיתרום לתבוסתו״. הנציב הכללי קיבל גיבוי לעמדתו מהמקביל לו בתוניס, מהמושל הכללי של אלג׳יריה, ממושלי אפריקה השחורה ומעמיתו הממונה על החסות הצרפתית על סוריה-לבנון.

כולם סמכו על כוחו של הצי הצרפתי הלא מנוצח שלא סבל כל אבדות, על הציוד הצבאי שכבר העבירה ארצות הברית ומוכנה להמשיך להעביר, ועל כל תגבורת שיכולה עדיין להגיע מצרפת. המתנגדים לשביתת הנשק סברו שגם עם הסיוע של ספרד ושל איטליה, לא הייתה לצי הגרמני היכולת להנחית כוחות בצפון אפריקה, מול כוחם העדיף של ציי אנגליה וצרפת השולטים בים התיכון. ב-19 ביוני היה הנציב נחרץ יותר. הוא כתב לפריז על הסכנה במקרה של כניעה וסיום הלחימה:

״צפון אפריקה כולה מזועזעת. כוחות היבשה, הים והאוויר דורשים להמשיך במלחמה כדי להציל את הכבוד ולשמור על צפון אפריקה. כי גם אם יותר לנו (על ידי האויב) להמשיך ולשלוט בה, נאבד לצמיתות את אמון הילידים… הילידים מצהירים שהם מוכנים להמשיך להילחם לצדנו עד החייל האחרון. הם אינם מבינים איך ייתכן לסחור בארצם מבלי שתינתן להם האפשרות להילחם יחד אתנו כדי לשמור עליה… לחשוב על מסירתה לזרים מבלי לשאול לדעתם ומבלי להלחם, ייחשב בעיניהם לבגידה של ממש״.

יום קודם לכן, ב 18 ביוני, פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת שצרפת אמנם הפסידה בקרב אבל לא במלחמה:

״האם התבוסה היא סופית? לא ולא! כי צרפת אינה לבדה. יש מאחוריה את האימפריה שלה. היא יכולה להתאחד עם האימפריה הבריטית השולטת על הים ונחושה להמשיך במלחמה. היא יכולה בדומה לאנגליה לנצל ללא גבול את פוטנציאל התעשייה האמריקאית האדירה… גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת. המלחמה היא עולמית, ואתה ייקבע גורל האנושות״.

תחת רושם הנחישות שהפגין הנציב הכללי נוגס בהצהרותיו ובמסריו, פנה אליו הגנרל דה גול במברק מ-19 ביוני והביע נכונות לעמוד תחת פיקודו. דה גול היה משוכנע שאם נוגס, כמפקד העליון על הכוחות בצפון אפריקה, יעמוד בראש ההתנגדות ליוזמת שביתת הנשק של הממשלה, ילכו כל ארצות האימפריה אחריו:

״אני נמצא באנגליה במגע לא רשמי ישיר עם הממשלה הבריטית. אני עומד לרשותך כדי להילחם תחת פיקודך או לכל פעולה שתיראה לך מועילה״. באותו ערב, בשידור ברדיו לונדון, עוד האמין הגנרל דה גול בנחישותו של הגנרל נוגס וקשר לשמו כתרים בשורה אחת עם גדולי המפעל הקולוניאלי: ״באפריקה של clauzel, Lyautey Noguès,- ,Bugeaud לכל מי יש כבוד עצמי יש רק חובה אחת – להילחם!״.

האוכלוסייה במרוקו עקבה בדריכות אחר ההתלבטות אם להמשיך בלחימה או לקבל את התבוסה כבלתי נמנעת. המושבה הצרפתית הייתה נחושה לא להיכנע אלא להמשיך להילחם, כאשר לצדה, לפחות לפי הגנרל נוגס, האוכלוסייה מוסלמית (אשר למעשה הייתה אדישה). האוכלוסייה היהודית הייתה חצויה בין הסלידה מההשלמה עם שביתת הנשק, הנותנת גושפנקא לניצחון הגרמנים, ובין החשש שדחייתה תהפוך את מרוקו לשדה קרב. רק המיעוט המשכיל, המעורה יותר בחיים הפוליטיים, דבק בעמדה הבלתי מתפשרת להמשיך בלחימה עד הסוף.

למרות שלא קיבל כל מענה לפניותיו, חזר הגנרל דה גול והציע ב-24 ביוני לגנרל נוגס לעמוד בראש הוועד הלאומי הצרפתי (בהקמה) כדי להמשיך במלחמה. אולם דבר בהכשרתו או באופיו של הנציב הכללי לא הכשירו ליטול תפקיד היסטורי חורץ גורלות. הוא לא ראה עצמו כמורד. התנגדותו לשביתת הנשק הייתה מתוך הממסד ולא מחוצה לו, ועל כן ראה בדה גול מורד והטיל צנזורה על קריאתו המפורסמת מ-18 ביוני. קריאה זו הגיעה לידיעת תושבי מרוקו רק שבוע לאחר מכן, כאשר מטוסים אנגלים פיזרו כרוזים עם תוכנה מעל קזבלנקה ופורט ליאוטי.

נוגס היה נחוש בכל מקרה להיות נאמן לכל ממשלה לגיטימית, גם אם לא תתאים לדעותיו. התנאי היחיד היה שמירה על שלמות האימפריה: ״אם הפסקת האש עם גרמניה ואיטליה לא תהיה כרוכה בהצהרה ממשלתית חד־משמעית, המבטיחה שאויבינו מקבלים את עיקרון שלמות הטריטוריה של צפון אפריקה, אוכלוסיות המדינות האלה לא יתמכו פה אחד בהחלטה כזו, וימשיכו, בתמיכת מפקדיהם או בלעדיה, את המלחמה עד הסוף״.

ב-24 ביוני קיבל הנציב את 26 חברי האסיפה הלאומית, שהצליחו ברגע האחרון לצאת מבורדו בהתאם להחלטת הממשלה, כדי להיות ראש הגשר למעבר הממשלה לצפון אפריקה. הם הגיעו לנמל קזבלנקה על סיפון האנייה מסיליה ((Massilla האחרונה שיצאה מבורדו. בראש המשלחת עמדו ראש הממשלה לשעבר אדואר דאלאדיה (Edouard Daladier) ושר הפנים לשעבר היהודי ג׳ורג׳ מנדל (Georges Mandel). נוגס הטיל על מזכירו הגנרל מוריז (Morize) ופמליה של שבעה גנרלים אחרים לקבל את פני האורחים הנכבדים. כבר באותו יום קיימו האורחים מצרפת דיונים ברבאט על הפרספקטיבות האסטרטגיות בים התיכון עם נציגי ממשלת אנגליה, שהגיעו במיוחד מלונדון.

למחרת, ב-25 ביוני, יצאו שלושה נבחרים לקזבלנקה – מנדס פראנס ,Mendès-France), קמפינצ׳י (Campinchï) חבר המפלגה הרדיקלית וג׳אן ג׳יי (Jean Jay}, שר הספורט לשעבר בממשלת החזית העממית. פגישתם עם אישים בולטים בקהילה היהודית, במועדון הבורגנות היהודית Le Cercle de l'Union, גרמה לרינונים שליליים במושבה הצרפתית, ואפשרה לפחות לעמוד על התמיכה של הקהילה היהודית אשר נציגיה הביעו את אמונם בצרפת הלוחמת. במקביל, נפגשו דאלאדיה ומנדל ברבאט עם קונסול אנגליה והוחלט על פתיחת משא ומתן בדרג גבוה עם אישים בריטים רמי מעלה – שר ההסברה אלפרד קופר (Alfred Cooper) והגנרל לורד נודף Lord Gorfy). אולם כאשר המכובדים האנגלים הגיעו למרוקו, נאסר עליהם להיפגש עם המשלחת הצרפתית, אשר על פי ההוראות שהגיעו מווישי הוכרזו חבריה כעריקים. הם נעצרו לפני גירושם חזרה לצרפת כדי לעמוד למשפט באשמת בגידה. מנדס פרנאס הכיר בזמן מעצרו את שותפו לתא המאסר, חיים נחמני, פעיל ציוני ממייסדי עמותת חובבי השפה העברית. במקביל, אירחו כמה מנכבדי הקהילה את רעייתו של ראש הממשלה לעתיד וסייעו לה כל זמן שהותו בבית הסוהר, עד חזרתו של בעלה למשפט בצרפת.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אפריל 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר