יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

 

ב־17 במארס ביקש הקולונל ראוף ממפקד משטרת תוניסיה לאכוף על יהודי הארץ לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב. דרישה זו גרמה מבוכה רבה בנציבות של צרפת, אשר לא שבעה נחת מכך שרק יהודים אזרחי צרפת ותוניסיה — ולא יהודי איטליה, חויבו לענוד את הסמל הזה. וכך העריך יועצה המשפטי של ממשלת תוניסיה: ׳מן הדין כי יראה בכך הוד מעלתו [הבאי] אמצעי שננקט נגד עצם נתינותם של נתיניו ולא נגד גזעם׳. יתר על כן, החוגים הצרפתים הרשמיים חששו כי צעד כזה יעורר למהומות, שרק הלאומנים המוסלמים יכלו להפיק מהן תועלת; שכן הם ׳ביקשו ממילא לזרוע אי סדר בפרוטקטורט ולכן היו מוצאים בצעד המתוכנן עוד עילה להחרפת הבלבול׳.

מכל מקום, הצעת חוק שהושתתה על צו הבאי מן ה־12 במארס 1942, הוכנה כדת וכדין. וכך קבע סעיפה הראשון:

במרחב הטריטוריה של העוצרות, כל האנשים והנשים, הנחשבים יהודים על­פי סעיף 2 לצו מן ה־12 במארס 1942, יחויבו לשאת, החל מגיל 18, סמל בצבע צהוב בצורת כוכב בעל שישה קצוות. סמל זה יוכן מבד בצבע צהוב לימון וקוטרו יהיה 5 סנטימטרים. יש לתפור אותו חזק, על כל קצותיו, בדומה לתוויות על הבגד, בצדו השמאלי של החזה, כך שיראה בבירור.

כדי להכין את הטלאי נקבע פרק זמן בן שבועיים — עד סוף מארס; בה בעת ניצבו הגרמנים לפני בעיות דחופות לאין שיעור יותר מאשר נשיאת הטלאי הצהוב: באותם ימים הבקיעו בעלות־הברית את ׳קו מארת׳, לאחר שמן ה־20 במארס ועד ל־14 באפריל הדפו את כוחות ה׳ציר׳ מספאקס, מסוסה ומאנפידאוויל.

שלטונות צרפת וממשל הבאי התערבו, מפעם לפעם, כדי לשחרר אישים יהודים מעבודת כפייה. בדרך כלל הופנו בקשותיהם אל ועד הגיוס ואל הגרמנים, ונעשו על­פי רוב לטובת מי שהיו מקורבים למשפחת הבאי או לנציבות, אגב קשרים עסקיים או אישיים. אולם בשני מקרים התעניינו השלטונות בגורלן של שתי קבוצות חברתיות מוגדרות היטב: פקידי הציבור ששירתו בצבא צרפת בימי מלחמה וזו של עובדי מעבדה ברוקחות. הראשונים זכו לגישה אוהדת מצד המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה, שבמכתב לבורז׳ל הביע את משאלתו כי לא יגויסו ׳אלא ברגע האחרון ממש׳, שכן נשאלת השאלה אם ׳יש להתייחס אליהם כאל יהודים׳, בהתחשב בצו מן ה־12 במארס.1942 גיוסם של עובדי המעבדה לעבודת כפייה עלולה היתה להביא לסגירתם של כל בתי־המרקחת בתוניס, משום שרוב רובם היו איטלקים או יהודים.

אולם, כאשר דרשו הגרמנים מן הנציבות(4 בינואר) לספק להם 8,000 עובדים, ראתה זו כדבר טבעי ביותר ׳להעביר׳ את הדרישה לוועד היהודי, ודבר זה היה מאלץ אותו לגייס 3,000 עובדים נוסף על אלה שכבר התייצבו. יחסם של שלטונות צרפת עורר את כעסם של ראשי הקהילה אשר, למרבה האירוניה, פנו בקריאה לאיש האס.אס., ה׳האופטשטורמפירר׳ צווקה:

הוא עצמו נראה מופתע ונעלב כלשהו, שהרי היהודים הם חזקתו הבלעדית ואל לו לאיש לעסוק בעניין. ואמנם הבקשה ירדה מן הפרק ויותר לא שמענו עליה.

בצד המינהל הרשמי ששיתף פעולה עם הגרמנים, מתוך פאסיוויות וחוסר אונים יותר מאשר מתוך שכנוע, היו ה־C.U.A.Rופעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ והמליציות, אשר בלהיטותם האנטי־יהודית עלו כמעט על האס.אס. לבדם או בחברת חיילים גרמנים הם ערכו פשיטות על הרחוב היהודי ובאיומי נשק הם שדדו סחורות מחנויות, סחטו מבעליהן כספים וגירשו עשרות משפחות יהודיות מבתיהן.

אולם שפל מכל מעשי כנופיות אלה היה מעצרם של כעשרים פעילים סוציאליסטים ומתנגדים, יהודים ולא־יהודים, ומסירתם לידי הגרמנים. כולם הוגלו למחנות־השמדה בזקסנהאוזן, דאכאו, אושוויץ ואוראניאנבורג; כמה מהם — כמו יוסף שמלה ובניו ז׳ילבר ואנדרה, ויקטור כהן־הדריה, אדואר דאנה ואדואר נאטאף-לא חזרו משם.

אשר ליחסה של האוכלוסייה המוסלמית, נראה כי האהדה לגרמניה — שהיתה מוצהרת בעיקרה — של חוגיה הפוליטיים לא נהפכה כמעט מעולם לאנטישמיות פעילה. דברי ההסתה של התנועות הצרפתיות הקיצוניות, השידורים הגרמנים בשפה הערבית, המאמרים האנטי־יהודים הארסיים בעיתון מסוגו של ׳אל־רשיד׳ בפאריס – כל אלה לא השפיעו השפעה של ממש על האוכלוסייה המוסלמית בתוניסיה. עיתון זה שייסדו ׳הוועד המוסלמי בצפון־אפריקה׳ בינואר 1943, סר למרותם של הגרמנים. עורכו הראשי, מוחמר אל־מהדי, שפך מדי גיליון קיתונות דיבה על ה׳זיראלדיסטים׳ (אנשי הגנראל ג׳ירו) וה׳גוליסטים׳, וכן על ההגמוניה ה׳יהודית־אנגלית־אמריקנית׳, והטיף נגדה למען ברית של הערבים והברברים עם ׳אירופה החדשה׳. כשופרה המובהק של האידיאולוגיה הנאצית טען ׳אל־רשיד׳ כי בצפון־אפריקה היתה ׳בעיה מוסלמית־יהודית׳, בדומה ל׳בעיה הארית־יהודית׳ של אירופה, וכי פתרונה של זו יגרור את פתרונה של האחרת:

שם כמו במקום אחר, במישור זה או אחר […] עושים היהודים להבטחת עליונותם בכך שהם אוכפים על העמים שיטה ליברלית־דימוקראטית המחלישה אצלם [הערבים והאדים] את תודעת האומה והגזע ומותירה את היהודים, הודות לתכונותיהם הידועות בדבר שוד, גניבה ועורמה, בתור שליטים לא־מעורערים על בני־אדם ונכסים. כפי שהשליכה אירופה את היהודי מעל לסיפון, כן יעשה המוסלמי אם יכלא את היהודים בתוך ׳גיטאות׳ שלהם, כבימים עברו. אין פתרון אחר למען יחיה העם הערבי־הברברי […]. למוסלמים יושבי צפון־אפריקה מצפה עבודה ארוכת נשימה וטעונה הכנה שיטתית. אם ירצו בכך הרי צפויים להם דברים גדולים. רצוי כי ימצאו שפה משותפת עם חילות אירופה [גרמנים], כדי לסיים את המשימה בהצלחה.

אם נשפוט על־פי רישומה במקום, לא היו לה לתעמולה זו תוצאות ראויות לציון, ובפרט לא בקרב האוכלוסייה העירונית, שם חיה כל יהדות תוניסיה כמעט. ההטרדות, הגידופים והתקיפות שעליהם דיווחו עדים שונים, התרחשו ברוב המקרים באיזור הכפר, בין בידי פרחחים ואיכרים, שספק אם מסוגלים היו להבין למשמעות של נושאי התעמולה מבית־יוצרם של אל־מהדי ושותפיו בפאריס ובברלין, או לפשר השלטים וההודעות של ה C.O.S.I..

עם הרחבת הגיוס לעבודת־כפייה לכלל האוכלוסייה בתוניסיה, לאחר ה־10 באפריל 1943, יכלו תוניסאים מעטים מאוד להאמין עוד לתמונה האידילית שתומכי הנאצים התאמצו לציירה, על מצב הארץ והיחסים בין הגרמנים לבני תוניסיה. מתוך מודעות להשפעתו השלילית של צעד זה על הלכי־הרוח של האוכלוסייה, ניסו עיתוני תוניסיה להסביר את ההבדל בינו לבין העבודה שנכפתה על היהודים. וכך ציין ה׳תוניס ג׳ורנאל׳ (Tunis Journal) מן ה־4 במאי:

הגיוס לעבודת חובה של השנתונים הצעירים הונהג בהוראת האדמיראל הנציב הכללי. מדובר בצעד שכבר יושם בצרפת, ובשעת מלחמה היה זה דחוף ביותר להנהיגו גם בתוניסיה […]. הרי המסיבות מצוות עלינו לשרת בצורה נעלה זו […]. מהם מחנות־העבודה של היהודים? מכלאות לאספסוף מגזע מסוכן, בחינת מלאי אנושי שאספו מפה ומשם שלטונות הכיבוש. אנשים כאלה ראויים לכל מלאכת פריקה, הובלה או קרצוף בכל קסרקטין או אורווה. מטבעם נועדו היהודים לשמש למלאכות בזויות בשירות חיל־המשלוח.

אולם, שלושה ימים לפני כניסתן של בעלות־הברית, לא היה בטענות כאלה כדי להפיח חיים וביטחון בחסידיו האחרונים של שיתוף הפעולה עם הגרמנים.

אשר לחיילי ה׳ציר׳ — במהלך הימים הבאים הם נאלצו לשחרר את העובדים היהודים האחרונים והכריחו אותם להילוות אליהם במנוסתם הבהולה אל החוף.

מפאת קצב המאורעות, קצרה ידם של הגרמנים אף מלבצע את תכניתם להגלות את נשיא הוועד היהודי ואישים אחרים מנכבדי הקהילה. ימים ספורים קודם־לכן נודע למשה בורדל על דבר מעצרו הממשמש ובא מפי אישיות מוסלמית בכירה, שהציעה לו מקלט ברובע הערבי של הבירה.

ביום שישי, ה־7 במאי, בשעות אחרי־הצהריים, שחררו בעלות־הברית את תוניס ואת ביזרט. חלפו עוד שישה ימים והמערכה בתוניסיה באה אל קצה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

עמוד 133

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אפריל 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר