מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

מאז העלייה השנייה הייתה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913  הם לא נענו על ידי ארתור רופין, מראשי התנועה הציונית, מכיוון ש״לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. […] הם לא היו עתירי הון, ואף לא בעלי נטיות חקלאיות […אלא […] אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים״. שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944, העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג׳יראים, אשר לאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. ״כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג׳יר״. בפנייה אל המשרד הארץ־ישראלי באלג׳יר כתב מזכיר מחלקת העלייה, יוסף בכר: ״אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים״. הגדרה אליטיסטית זו קיבעה לאורך זמן את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לארץ ישראל מקהילות המגרב. באותה שנה ירדה מסדר היום הציוני סוגיית העלייה הסלקטיבית ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה, אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.

בדוח של השליחים ״התאומים״ – אפרים פרידמן ויגאל כהן – הם הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה, למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך ולא עסקה בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים ״בממדים של עשרות חברים לכל שדיול״. נוסף על כך הם הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ. הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת, הם העלו חשש ש״עלייה מארצות המגרב תהיה ללא הכרה ציונית מעמיקה״. המלצה זו מחדדת את הדילמה שעימה התמודדה התנועה הציונית – עלייה אליטיסטית או עלייה המונית.

אסתר בנבסה טענה ״שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים״, בעוד האתוס הציוני נבחן ״על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז״. טענתה נתמכה על ידי ניצה דרויאן שטענה ש״הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט שלא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו, לא מהבחינה האידיאולוגית והאינטלקטואלית, ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה״.

לנוכח מוראות השואה לא עמדה בפני התנועה הציונית ברירה אלא לשנות את מדיניותה לכיוון של עלייה המונית בלתי מבוקרת ובלתי מתוכננת, למרות שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית־ התיישבותית. שינוי זה הצביע על גמישות בקריאת המציאות שבה תפקדו מוסדות היישוב. אולם כפי שזרטל הבהירה ״ההעפלה והמעפילים שימשו […] בידי מנהיג היישוב, בן־גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית״. […] עם זאת ״הזיכרון הקולקטיבי […] משקף היסטוריה מטעם, ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת״.

בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות מפועלם של המעפילים, אשר ביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תיארו את קורותיהם. כל זאת לעומת ההשקעה המוסדית בהפקת ספרים [אגוביוגרפיים] ומוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, ההגנה, הפלמ״ח והפלי״ם.

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנו מאמציה בעיקר ליהדות אירופה. אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה־30 של המאה עד סיום מלחמת העולם השנייה; השנייה, בין 1948-1946.

לאורך השנים, לפני קום המדינה ולאחריה, לא סמכה הסוכנות היהודית על המנהיגות המקומית בניהול ענייני התנועה הציונית במגרב. השליח אפרים צור התייחס בעדותו לבעיה זו: ״בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות״. כלומר, בעיני הסוכנות היהודית, אם היו במגרב מסגרות ארגוניות, הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי נציגות הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. מחלקת העלייה הגדירה את התנאים לעלייה מטריפוליטניה בגין החשש שוועדי העלייה בארצות אלו יאפשרו עליית ״מקרים סוציאליים״, כלומר הגבלת גיל העלייה ארצה לבני 25 שנה. המזכר ציין ש״בתוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה״, כל זאת לאחר מלחמת העולם השנייה ובניגוד לתפיסת הרזרוואר של הסוכנות היהודית. למעשה, מחלקת העלייה הנחתה את הוועד הפועל של הפועל המזרחי שהקמת מבנה ארגוני של משרד ארץ־ישראלי אירופי בתוניס תגרום רק לסכסוכים שיזיקו לשליחות שם. אם כן, לסוכנות היהודית על מרכיביה הפוליטיים היו נאמנים אירופים ולא מקומיים, שעשו את דברה ופעלו במישרין על פי הנחיותיה מירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י ביחס לעלייה מהמגרב.

במזכר פנימי של נ׳ וילנסקי מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר שהקשיים בטיפול ובסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כל יהדות המזרח תחת ״חסותה האימפריאלית של הסוכנות״, מכיוון ש״חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית״. תפיסה אימפריאליסטית זו, שלפיה אין מבלעדי הסוכנות היהודית, ננקטה בגירסתה הקולוניאלית כלפי יהדות המגרב, ולאורך השנים הכתיבה את התייחסותה לקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה לחץ מתון על הסוכנות היהודית כדי שתדאג לאחיה במגרב. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כמייצגת העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. זה סיכום תמים כשלעצמו שביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה.

התנועה הציונית, שנדרשה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים, החזיקה בעקרונות ברזל בנוגע לקריטריונים לעלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב״שלושה יסודות: השפה העברית, הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית״. העולים־חלוצים הפוטנציאליים מצפון אפריקה עמדו בעיקר בתנאים של ידיעת השפה העברית ושאיפתם לעלות ארצה, ופחות בתנאים של ההכשרה החקלאית.

בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 נעשו ניסיונות ראשונים להעלאת יהודים מארצות המגרב, אם כי מבין 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933-1932 לא נופק אף לא רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ־ישראלי המקומי, ששימש מקום משכנה של הפדרציה הציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים כמו קרן היסוד וקק״ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתיגה־א״י, והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, נוסף על הצלת שארית הפליטה עמדה לנגד עיניה של הסוכנות היהודית הצלת פליטים יהודים אירופים ששהו בצפון אפריקה, אף על פי שהם לא עמדו בסכנת חיים. מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב מפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב, לפני שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים ומיד לאחריו. גיורא יוספטל, שקיבל לידיו את צפי המעפילים מקפריסין, מצא לנכון להזהיר את הממסד הציוני: ״עלינו להתייחס למספרים האלה בהסתייגות מקסימאלית היות ובמספרים אלה כלולים גם אנשי עליית הנוער, וגם עולים שנרשמו בתנועות רק לשם יתרונות חומריים״. הודעתו של יוספטל הופצה לכל הממסד הציוני ונועדה להרים דגל אדום בפני העלייה מצפון אפריקה. באותה תקופה לא נתפסו יהודי יוון, טורקיה והבלקן כספרדים. יהודי המזרח מעירק, סוריה, לבנון ומצרים עלו ארצה בדרך כלל בדרכי היבשה, ולכן אפשר שכוונתו הייתה לספרדים הצפון־אפריקאים.

מדיניות ההקצבה המדודה והמינימליסטית של הענקת רישיונות עלייה ליהודי צפון אפריקה והעדפת הפליטים היהודים האירופים ששהו במגרב עמדה בסתירה לאחת ממטרות ההעפלה, שנועדה להוכיח שלא רק פליטים יהודים רצו לעלות לפלשתינה־א״י אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באיגרת לשליחים של הסוכנות היהודית דווח על הספינה יהודה הלוי, ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, […] אונייה זו באה להדגים שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״.

הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: היא גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופים ששהו במגרב. גם עמדת ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. מכיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים, לא העמיד לרשותם הארגון משאבים כלשהם. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב׳ לצפון אפריקה, ״הג׳וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון־אפריקאים, וכול אימת שפנינו למוסד בפריז נענינו שהג׳וינט אינו נותן״.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מאי 2022
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר