תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

תנא דבי אליהו

רבותיו של הרא״ה: רבי שמואל אלבאז ור״ח בן עטר

רבי שמואל בן אלבאז [=הרשב״א] נולד לאביו ר׳ יצחק בשנת תנ״ח (1698). התייתם מאביו בהיותו כבן חמש. מצעירותו הרשב״א למד לפני חכמי פאס, הוא נמשך ללימוד תורה ובה ראה כל משאת חייו. הוא הלך והתעלה במידות ובדעות, עד שהתפרסם כאחד מחכמי העיר. על רבותיו נמנה רבי שלום אדרעי. רשב״א, בחידושיו למועד קטן (כח, ב), על מאמר רבי ישמעאל רבו עוונותיו תכפוהו אביליו וכר, כותב וז״ל: ׳ועוד אפשר לומר על פי מה ששמעתי משם הרב הגדול מוהר״ר יהודה בן עטר נר״ו בישוב שאלת הכתוב פוקד עוון אבות על בנים עם הכתוב איש בחטאו יומתו וכו״. ממה שהוא מזכיר את רבי יהודה בחייו בשמו, ולא מוסיף ליד זה תואר ׳מורי שיחיה׳ או ׳מורי ורבי׳ כמקובל, משמע שלא למד לפניו. אחרת בודאי היה מקפיד לציין זאת וגם להתפאר בכך, שזכה להיות תלמיד לגדול החכמים בעת ההיא. למרות שמצאנו אותו מכנה אותו בתואר ׳מורינו׳, אין זה אלא תואר כבוד לגדול הדור, ולא משום שלמד לפניו.

במרוקו מקובל היה לשחרר ממיסים תלמידי חכמים העושים תורתם קבע ומלאכתם עראי. אולם בתקופת שלטונו של המלך סמאעיל, התרבו ההיטלים והקהילה לא יכלה לעמוד בהם, לכן בלית ברירה הם שיתפו גם תלמידי חכמים בנטל. בהיטל של קיץ שנת ת״פ (1720), הקהילה לאחר הסכמת חכמי העיר, הטילה גם על לומדי תורה, סכום מסויים שעליהם לחלקו ביניהם. ואלה צירפו את רשב״א לרשימה, והוא התנגד בנימוק שכולם יש להם הכנסה כל שהיא בעוד שהוא: ׳רק תורתו אומנותו ממש, כל היום שוקד על תלמודו ולא ימיש מתוך אהלה של תורה, והרי הוא כשאר בני גילו הדומים לו, יושבי אוהלים תקועים כל היום בבית המדרש׳. הנושא הובא להכרעתו של רבי יהודה בן עטר, והלה כותב: ׳אחרי ההתבוננות, ראיתי דבריו טובים ונכוחים מן הטעם הנז', והדין עמו׳. הצטרפו לדעתו של רבי יהודה, חכמי העיר פאס וראשי הקהל, וגם חכמי מכנאס.

מהאמור לעיל למדנו כי רשב״א למד את התורה מעוני ומרוב חשקו ודבקותו בתורה, הוא לא חיפש לו שום תעסוקה גם לא מלאכת קודש, להקל על מצוקתו הכלכלית. מתוך כמות חכמי הדור שנזעקו לעזרתו, ומהתיאורים הנעלים בהם תיארו אותו, ניתן ללמוד כי כבר בהיותו כבן עשרים ושתים, התפרסם כתלמיד חכם מופלג בתורה, שקוד על לימודו וגדול במעשים. וניתן להסיק מפסק זה שעד לסוף שנת ת״פ (1720) לא היתה לרשב״א ישיבה. מדבריו ש׳אין בידו מאומה/ משמע גם לא הכנסה מבית הכנסת.

מרביץ תורה

רשב״א לבד משקידתו המופלגת, הוא ניחן גם בסברה ישרה ובעיון חודר לעומק הסוגיה, הוא הקים לו ישיבה ובה לימד תורה. אין לנו תאריך מדוייק להקמת הישיבה, וסביר להניח שזה היה סביב שנת תפ״ה (1725). מתוך רשימת תלמידיו, נראה, כי לישיבתו נהרו תלמידים מוכשרים ומבוגרים, המסוגלים ללמוד תלמוד עם ראשונים, וההלכה עם מקורותיה. ויושר עיונו היה לשם דבר אצל בני דורו. כפי ששמע החיד״א מתלמידיו וגם התרשם מתוך עיונו בחיבורו ׳עוז והדר'.

הערת המחבר: ראה שם הגדולים, ספרים, מערכת ע, אות כז. רבי שמואל חיבר ספרים אחדים, ומהם שיטות על הרבה מסכתות. על שיטתו למסכת עבודה זרה שקראה: עז והדר, כתב החיד״א ז״ל בספרו שם הגדולים (ערך עז והדר), וזה לשונו: ״שיטה נפלאה בפלפול עמוק…. מהרב הגדול מ״ה שמואל בן אלבאז מרבני עיר פאס, בזמן הרב הגדול מ״ה יעקב ן׳ צור. ושמעתי מתלמידיו ותלמידי תלמידיו את כל תוקף גדולת הרב מר שמואל הנזכר, בעומק העיון ישר ובהוראה,ותלמודו שגור ומסודר בפיו״.

כדיין

דומה כי רשב״א התמנה לדיין רק בשנת תצ״ד לאחר פטירתו של מוהריב״ע כי חתימתו הראשונה שמצאתי בשו״ת מוצב״י, היא מיום א׳ שבט תצ״ד, לחזק את פסק דין שכתב היעב״ץ. חתומים לפי הסדר ר׳ שלום אדרעי, רבי אברהם אבן עלאל ורשב״א. וחתימתו הראשונה עם דייני העיר בתקנות היא מאייר שנת תצ״ה (5 3 17). להלן אחת מפניות שפנו לבית הדין בפאס. ובה מוזכרים היעב״ץ, רבי שלום אדרעי ורשב״א.

החכמים השלמים דו״מ הרבנים המובהקים, גאוני ארץ, עומדים בפרץ. הלא המה חכמי פאס יע״א ובראשם מו״ר כמוהר״ר יעב״ץ, ואחריו יאיר נתיב אב בחכמה ובאגדה כהה״ר שלום אדרעי, ואחרון אחרון חביב מאן דלביש מדא ילבוש מדא וכל יגיעתו על התורה ועל העבודה כהה״ר שמואל ן׳ אלבאז נר״ו. שלמא לכון מרבון טב דכל שלמא דיליה היא, וממנו אח״מ [=אנו חתומי מטה] ולכל חברתכם הקדושה, אכי״ר.

בפניה מובלטת שקידתו של רשב״א על התורה ועל העבודה. לאחר פטירתם של הרבנים רבי שלום אדרעי ורבי אברהם בן עלאל, נותרו כדיינים בעיר היעב״ץ ורשב״א. דומה כי הסיבה שרק היעב״ץ ורשב״א כיהנו כדיינים בעיר פאס מספר שנים, ולא צירפו להם דיינים חדשים. היא כי לאחר שנות הבצורת הקשות שעברו על העיר פאס, נתדלדלה הקהילה היהודית, ולא היתה זקוקה ליותר דיינים. תופעה זו נמשכה עד לפטירתו של רשב״א סביב שנת תק״י.

רבי חיים בן עטר

רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.

הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״)

חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:

דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מאי 2022
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר