ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

תקנה למניעת ביגמיה בפאם

המגורשים שהגיעו לפאס הנהיגו להשביע את החתן מתחת לחופה: 'שלא ישא אשה אחרת על אשתו וגם שלא יוציאנה לעיר אחרת ללא הסכמתה', ואם ירצה לשאת אשה על אשתו או לעבור לגור בעיר אחרת, עליו לגרש את האשה ולפרוע לה את כתובתה.

תקנה זו מנעה מגברים רבים לשאת אשה שניה גם במקרים שאין לזוג ילדים, או לייבם את אשת אחיהם. כי לא לכל אחד היתה האפשרות לגרש את הראשונה ולפרוע לה את כתובתה. מילכוד זה הביא זוגות רבים למות ערירים בלי להשאיר להם זכר ושארית. כמאה שנה לאחר הנהגת תקנה זו בפאס, רבו הערעורים עליה מצד זוגות שלא נפקדו בבנים והם דרשו לבטלה או להכניס בה תיקונים.

הערת המחבר: הצלחתי לאתר מספר תקנות מחכמי מראקש ובע״ה הן יפורסמו במקום אחר. רבי אברהם קוריאט, בחיבורו'ברית אבות', ליוורנו תרכ״ב, דף עט טור ג, העתיק תקנות מחכמי מראקש. הוא כנראה סיכם את תוכן התקנות שהיו לפניו, או שהוא העתיק הסיכום ממי שקדם לו.ע"כ

ואכן בשנים שנ״ג-שנ״ט (1599-1693) הענין נדון בפני חכמי פאס, והחלטתם היתה בשלבים. בשנת שנ״ג החליטו לגבי הנישאים מכאן ואילך אם תיפול להם יבמה יכולים לייבם. וכן אם לא יהיה לאיש זרע (בן או בת) לאחר עשר שנות נשואים, יוכל לקחת אשה נוספת ללא הסכמתה של הראשונה ולא יחוייב לגרש את הראשונה ולשלם לה את כתובתה. תקנה זו היתה רק על להבא, כלומר לנישאים מכאן ואילך. היא לא פתרה את בעייתם של הנשואים כבר ללא ילדים, החכמים נימקו זאת שהם לא יכולים לבטל את השבועה שנשבע החתן מתחת לחופה למפרע 'כי לא מצאו לתקן מה שעבר, כי מי יוכל לתקן את אשר נעשה בשבועת בשי״ת'. ואכן הערעורים המשיכו להשמע מצד הזוגות הנשואים מכבר. ואכן בשנת שנ״ט התכנסו החכמים שנית והחליטו לתקן תקנה שתחול למפרע גם על הזוגות שנישאו קודם התקנה. הם גם פירשו זרע, הכוונה לבן זכר.

תקנת חכמי מרכש לגבי אשה שניה

בתקנה שנתקנה במרכש בשנת התנ״ט (1699) בענין היתר לשאת אשה שניה. היא מזכירה תקנה שתיקנו חכמי מרכש בדורות קודמים:

ואע״פ שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ,[נוחי נפש] ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום, והוא שאם שהה האדם עם אשתו ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו, ימלך באשתו אם תרצה לקבל צרת הצרה מוטב, ואם לאו יפרע לה החצי מן הכתובה הכתובה עליו ואחייב ישא.

 

מציטוט זה ניתן להסיק שגם במרכש נהוג היה להשביע החתן מתחת לחופה שלא ישא אשה אחרת עליה. וגם שם התעוררה אותה תרעומת, מצד זוגות שלא נפקדו. וחכמי מרכש שדנו בבעיה החליטו שלאחר שש שנות נשואין הבעל יוכל לשאת אשה שניה גם ללא הסכמת הראשונה, ויצטרך לגרש אותה וישלם לה מחצית מסכומי כתובתה. כלומר, אם לא ישלם מחצית הכתובה לא יוכל לשאת אשה שניה.

דומה שרצונם לומר, יפרע לה חצי כתובתה ויגרשנה. ולא רק שייחד לה שווה ערך לחצי כתובתה בלי לגרש.

דומה כי קבעו 'שש שנים' כי הם רוב מהעשר שנים שחז״ל קבעו שאם: 'נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה'." דבריהם נאמרו לחובת הבעל שכופין אותו לגרש. ודברי חכמי מרכש בתקנתם נאמרו לטובת הבעל, שאם האשה לא ילדה תוך שש שנים, הרי רובו ככולו, וסביר להניח שהיא עקרה ולא תלד גם אחרי כן. לכן אם הבעל דורש לשאת אשה שניה, יש להענות לתביעתו גם אם עברו רק רוב העשר שנים.

חכמי מרכש בתקנתם מדגישים: 'ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו', כלומר ספירת השש שנים תתחיל רק מזמן שהאשה היתה ראויה ללדת, לכן אם נישאת קטנה שאינה ראויה ללדת שנות קטנותה אינן מהמנין. וכנראה הסתמכו על רש״י ז״ל, בפירושו לתורה, בפסוק ויצחק בן־ששים שנה בלדת אתם (בראי כה, כו). כתב: 'בן ששים שנה – עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת שלש עשרה שנה וראויה להריון, ועשר שנים הללו צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה, וכשלא נתעברה אחר זמן זה התפלל'. וזה שונה ממה שפסקו חכמי פאס, שהעשר שנים הן מיום הנשואין גם אם נישאת בעודה קטנה. באשר לדברי רש״י ז״ל, חכמי פאס סברו שרש״י פרשן ולא פוסק. ואפילו על פירושו לתלמוד כתבו הפוסקים, כי הוא מפרש ולא פוסק.

ההדגשה ולא יקיים מצות פ״ו', נראה שרצו לומר שצריכים להיות לו ממנה בן ובת כדי לקיים מצות פרו ורבו. גם זה שונה מתקנות פאס, ששמה הדגש הוא על 'זרע זכר', משמע אפילו בן יחיד מספיק לענין זה.

תקנה שניה של חכמי מרכש

במרוצת הזמן התברר לחכמי מרכש שהתקנה של קודמיהם לא פתרה את הבעיה, כי ישנם גברים שאין באפשרותם לפרוע אפילו מחצית הכתובה. כמו כן ישנם גברים גם אם יש להם במה לפרוע, אינם רוצים לפרוע לה כתובתה, מאחר שהם חושבים שמן הדין זכאים לשאת אשה שניה. וכתוצאה מכך זוגות רבים מתים ערירים. לשם כך כונסו חכמי מרכש בשנת התנ״ט לדון בבעיה כפי שהם מתארים אותה:

מ"מ [מכל מקום]בראותינו אנו ח"מ רעה [בבני] אדם שאין ידם משגת לפרוע החצי מן הכתובה למי שאינה רוצה לקבל צרת הצרה, ויש שיש ספק בידם לפרוע, אינם רוצים לגרש מכמה סיבות שאין להאריך בהם, והיא אינה רוצה לקבל צרת הצרה, ומפני זה עמה ימות ואצל יקבר לא נין א ולא־נכד בעמו ומה יעשו ליום [פקדה] שצריכים אתן את הדין.

כלומר מתוך דאגה לעתידו של עם ישראל הם מחליטים להתערב כדי לתקן את המצב. כי ריבויים של בני ישראל מקרב את הגאולה, כי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ומניע זה בא במפורש בתקנות פאס: 'שבעון זה לבד יתעכב קץ המשיח,.

לכן הסכמנו הסכמה גמורה והיא עז״ה, שכל מי ששהה עם אשתו עשר [שנים] ולא קיים מצות פ״ו, הרשות בידו לישא אחרת עליה בחייה מדעתה ובין שלא מדעתה [וא"צ] לימלך בה כלל, והוא דאפשר למיקם בספוקייהו.

ואם רצה לישא אשה אחרת עליה בתוך [העשר] שנים ולא רצתה לקבל את צרת הצרה, יפרע לה כתובתה במושלם אע"פ שלא קיים מצות פ״ו.

בתקנה החדשה יש דברים שהם לטובת הגבר, ויש שמטיבים עם האשה לעומת המצב הקודם. לטובת הגבר לאחר עשר שנות נישואין אם אין לזוג לפחות בן ובת, הבעל רשאי לשאת אשה שניה ללא קבלת הסכמתה, ובלי שיתחייב לגרש אותה. וזה בתנאי שיכול לפרנס את שתי נשים.

טובת האשה שהבעל יצטרך להמתין עשר שנים תמימות. ובתוך הזמן הזה אם ירצה לשאת אשה שניה ללא הסכמתה, יצטרך לפרוע לה כל סכי כתובתה במושלם. הם מוציאים מכלל זה מקרים שהיו לאשה שלוש הפלות או קברה שלושה מילדיה, במקרים אלו יהיה מותר לבעל אפילו בתוך עשר שנות נישואין לשאת אשה שניה ללא הסכמתה וללא שיתחייב לגרשה. התקנה מוסיפה:

ואם שהתה עמו עשר שנים אע"פ שהיו לה בנים ומתו א"צ להמתין אלא עשר שנים [מזמן] הנשואין. ואפילו היא עכשיו מעוברת א"צ להמתין, אלא אחר העשר הנז' ישא אשה אחרת בין מדעתה [ובין]שלא מדעתה.

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

עמוד 11

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מאי 2022
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר