וידבר יהוה אל משה במדבר סיני-הרב משה אסולין שמיר
"וידבר יהוה אל משה במדבר סיני,
באהל מועד, באחד לחודש השני,
בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר" (במ' א' א)
"במדבר סיני" {גימ'} "בשלום" {גימ'} 378 (החיד"א).
כאשר מקבלים באהבה את התורה שניתנה במדבר סיני,
הכל בא על מקומו 'בשלום'.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה" (רש"י).
חומש במדבר, פותח בהתארגנות בני ישראל לקראת המסע אל א"י, מסע הנמשך ארבעים שנים.
במהלכו, דור יוצאי מצרים מת במדבר, ורק בניהם ובנותיהם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת.
חומש במדבר מכונה בשם "חומש הפקודים", על שם שני המפקדים המתוארים בו:
המפקד בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם" (במ' א, ב), והמפקד השני בפרשת "פנחס" בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ.
מטרת המפקד:
רש"י הביא את דברי המדרש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".
דברי רש"י כביכול, סותרים את עצמם. בתחילה אומר רש"י "שמתוך חיבתם מונה אותם כל שעה" ואילו מיד אח"כ, הוא מונה זמנים מיוחדים בהם הם נמנו. משמע מכך, שזה לא היה כל שעה.
את הדילמה הנ"ל, מיישב רבי יחזקאל מקוז'מיר על דרך שאלה נוספת, לפי הכלל שכל "דבר שבמניין", יש לו חשיבות מיוחדת. אם כן, איך נמנו כל ישראל יחד, כאילו כולם חשובים, הרי בטוח שהיו ביניהם גם אנשים פחות ראויים?
המשנה באבות (ד, ג) אומרת: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה" ולכן היו יכולים כולם להימנות כאחד. וזו הייתה גם כוונת רש"י: "שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". כלומר, הקב"ה מונה כל אחד ואחד לאור השעה הטובה שבו, והרי "ישראל מלאים מצוות כרימון", ולכל אחד יש שעה טובה. לכן, כולם חביבים לפניו.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל על דברי רש"י. אם אכן "כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם", מדוע לא מנה אותם לפני חודש ניסן, לפני שהשרה עליהם את שכינתו, וחיכה עד לאחד באייר?
במניין הראשון בחודש ניסן בשנה הראשונה, היו "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז). במניין השני אחרי כפרת חטא העגל ע"י הבאת מחצית השקל, היו "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו). כלומר, תוספת של 3550. במניין השלישי בפרשתנו נאמר: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" {3550} (במ' א, מו). כלומר, לא נוסף אפילו אחד, וזה קשה לרבנו.
רבנו-אור-החיים-הק' משיב: בשני המניינים הקודמים, נימנו גם הלוים, ואילו במניין השלישי בפרשתנו, "והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (א, מז). לכן, הקב"ה מנה אותם "באחד לחודש השני בשנה השנית", כי גלוי לפניו יתברך, שביום זה יגיע מספר בני ישראל בלא הלוים, לאותו מספר במניין השני. וכדברי קודשו: "ולזה נתחכם הכתוב לומר למשה, לשאת ראש בני ישראל ביום אחד לחודש השני, שכיון שהיה זמן שהגיע המספר, למספר הראשון לבד הלוים, להעירך במה שאמר בפסיקתא, שהמספר הא' היה כמספר הב', ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום".
כלומר, תאריך המפקד נבחר ליום בו התווספו מב"י, שהשלימו את חסרון הלויים.
"במדבר סיני" –
"אין דברי תורה מתקיימים אלא
במי שמשפיל עצמו – כמדבר"
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות יט, ב).
פרשת "במדבר" נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה.
על דרך הפשט, ניתן לומר שזה בא להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות. ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז על מידת הענווה אותה מסמל המדבר, כבסיס לקבלת התורה שניתנה "במדבר סיני". כלומר, את התורה ניתן לקיים, רק מתוך ענוה.
שמו של מדבר סיני היה לפנים מדבר סין, וכאשר ניתנה עליו התרה, נוספה לו האות י', כנגד עשרת הדברות.
רבנו בעל הטורים: "לעיל מיניה כתיב 'אלה המצוות', וסמיך ליה 'במדבר'. לומר: אם אין אדם משים עצמו כמדבר – אינו יכול לידע תורה ומצוות" (במ' א, א).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: 'ויחנו במדבר'. פירוש: לשון שפלות וענווה" (שמות יט ב).
רבי אלימלך מליזנסק אומר: הביטוי "במדבר סיני באהל מועד" – ללמדנו שני דברים:
א. "במדבר סיני" – שנהיה שפלים בעיני עצמנו כהר סיני שהשפיל עצמו מכל ההרים וזכה שתינתן עליו התורה, כמו שכתוב במזמור לחג השבועות: "למה תרצדון הרים גבנונים {הרים עם גיבנת, כסמל לגאווה} – ההר חמד אלהים לשבתו" זהו, הר סיני אותו חמד אלוקים בגלל צניעותו.
ב. "באהל מועד": שנכניס עצמנו לאוהלו של מועד = חג, ולא ניפול מרוב הכנעה לעצבות. שאין שכינה שורה על אדם מישראל אלא מתוך שמחה ורגשות חג ומועד". שילוב של ענוה פנימית, וקבלת החג מתוך שמחה של מצוה.
"במדבר" – מלשון דיבור. הקב"ה הורה למשה שכל דבריו "במדבר סיני" – יהיו רק דברי תורה.
לפני 3334 שנים {תשפ"ב}, קיבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, כאשר את המשפט המפורסם "נעשה ונשמע", אמרו 60 ריבוא מעם ישראל, "כאיש אחד ובלב אחד". בעקבות כך, הקב"ה הוריד לבני ישראל 60 ריבוא מלאכים שהכתירו כל אחד מהם בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו – לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשיה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה'.
"במדבר" – התורה ניתנה במדבר, כדי ללמדנו שהקב"ה זן ומפרנס לכל – בכל מצב.
במדבר אין מים ואין גידולים, אין מגורים ואין עסקים, ובכל זאת ב"י ישבו ועסקו בתורה, כאשר ענני כבוד ריחפו מעליהם כספינת מדבר ממוזגת. הם גם זכו למנה אחת אפיים של מן מידי יום ביומו, בו טעמו מכל טוב. כל זה בא ללמד אותנו, שהקב"ה זן ומפרנס לכל מתוך חסד ורחמים, ובפרט לעוסקים באמת בתורת אלוקים חיים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפירושו לפסוק: "בני, תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (ראשון לציון, משלי ג, א-ב). רבנו מסביר שכאשר אדם מקיים מצוות מתוך אהבה – "ומצוותי יצור לבך", הוא זוכה לאורך ימים של חיי שלום המשופעים כל טוב. "עוד ירצה לומר, כי – אורך ימים – על דרך עולם שכולו ארוך (קידושין לט ע"ב). ואומרו – ושנות חיים – פירוש, כפל החיים, שתהיה חי אפילו אחרי מיתה" כדברי קודשו. על דרך "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות יח ע"א).
המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה, בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את יהוה בשמחה..", ולהתרחק מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה. שנזכה.
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם,
במספר שמות, כל זכר לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה,
כל יוצא צבא בישראל – תפקדו אותם לצבאותם" (במ' א, ג).
"כשבא ה' לצוות לפקוד את בני ישראל, קדם לומר:
שאו – לשון נשיאות ורוממות" לעם ישראל
(רבנו-אוה"ח-הק'. במ' א, ג).
כל אחד מעם ישראל במעמד הר סיני –
ככינור בשירת הבריאה.
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (א, ב). המפקד אינו מצטמצם לספירה פונקציונאלית בלבד, כדי לדעת את מספר היוצאים, אלא קיימת כאן התייחסות לייחוס המשפחתי של כל אחד – "מתוך חיבתן לפניו".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל, קדם לומר – שאו – לשון נשיאות ורוממות. למצוא לכל אחד ספר איקונין {יחוס}, מה שאין כן באומות העולם". כלומר, בני ישראל הביאו ספרי ייחוס, כדי להראות שאין בהם פסול, וכדברי המדרש המסביר את הביטוי "שאו את ראש" – עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי עולם שהם מתייחסים מכל אומה ולשון". (מדרש לקח טוב פרשת במ').
במפקד הנ"ל, לא מנו את האנשים רק כדי לדעת את מספרם, אלא "למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם", ביטוי החוזר בפרק א' י"ד פעמים. כלומר, הבדיקה מתמקדת אחרי שם האדם, לאיזה בית אב הוא משתייך, לאיזו משפחה מתייחס בית האב, ורק לבסוף לאיזה שבט.
רבנו-אור-החיים-הק' הדגיש בדבריו, את עניין ספר היחוס לכל אדם ואדם מעם ישראל, שכתוצאה מכך, הקב"ה מנשא ומרומם כל יהודי באשר הוא: "שאו – לשון נשיאות ורוממות".
"צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ…
אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ" (רבי יהודה הלוי).
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִך.
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב, שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ.
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל– חרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים,
וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ...".
דברי רבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי, ודברי רבנו-אוה"ח-הק' הפרשן הלאומי,
מזכירים לנו שכל אחד מאתנו, הוא בבחינת כינור ייחודי בתזמורת הכלל עולמית המנגנת לכבוד הקב"ה, דוגמת שירת המלאכים לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה.
מספרים על קומפוזיטור מפורסם שחיבר יצירות מיוחדות, וניצח על תזמורות פילהרמוניות רבות בעולם. בשלהי ימיו, ביקש מביוגרף שילווה אותו לכל מקום, ויתעד את פעילותו הענפה אותה יהפוך בשלב מאוחר לספר אוטוביוגרפי.
יום אחד, ביקש הקומפוזיטור מהביוגרף שלא יבוא למחרת, היות ויצטרך להאזין דרך הרדיו לביצוע יצירה מוסיקלית, אותה אמורים לבצע תלמידיו במדינה אחרת, והוא חייב להיות מרוכז. הביוגרף ביקש שבכל זאת ירשה לו לבוא, ויתנהג "כזבוב בקיר", כך שיוכל להתרכז בהאזנה ליצירה.
בתום ההאזנה, הביוגרף שאל: "איך הייתה היצירה"? "הביצוע מעולה" הוא ענה. והוא המשיך: "חבל שבמקום 14 כינורות, הם שילבו רק 13 כינורות. היה חסר כינור אחד, וזה פגם ביצירה".
הביוגרף שאל: "איך הצלחת לגלות שחסר כינור אחד, מתוך עשרות כלי נגינה המשתתפים ביצירה?".
תשובת הקומפוזיטור:
"אני כתבתי את היצירה, ולכל כינור חיברתי צלילים המיוחדים רק לו.
הנמשל: כולנו כינורות של הקב"ה, ולכל אחד מאתנו, הוא יצר את הצלילים המיוחדים רק לו.
הקב"ה זקוק לכל יהודי באשר הוא, כך שכולנו נעצור תזמורת פילהרמונית עולמית יהודית,
המהללת והמנגנת לכבוד הקב"ה, בבחינת דברי ריה"ל: "אני כינור לשירייך".
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "כל יוצא צבא" י"ב פעמים, כך שכל שבט ושבט זוכה לביטוי "כל יוצא צבא"? על כך דברי קדשו:
"אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר. לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר – שלא היה ראוי לצאת לצבא. אלא כולם גיבורי כוח, והוא אומרו 'כל', פירוש: כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות, שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם – אחד שאינו ראוי לצאת בצבא".
פועל יוצא מדברי קדשו: ב"י הם גיבורי כח עושה דברו, הזוכים לנצח את אויביהם הרבים מתוך נסים ונפלאות, כפי שעינינו רואות בימינו. כל זה, בתנאי שהולכים בדרך ה', כנאמר במלחמת מדין: "ולא נפקד ממנו איש" (במ' לא מט).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שכאשר שרי הצבא הגיעו למשה כשבידיהם תכשיטי נשים כמו "אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל וכומז", משה כעס עליהם שנאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם משה: מדוע החייתם כל נקבה?" (במ' לא יד – טו).
הם הסבירו למשה רבנו: "להסיר מהם חשש מכשול עון. כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים. ומאמר 'ונקרב את קרבן ה'…", הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון" כפי שפירש בספרו (חפץ ה' שבת סד ע"ב ד"ה ונקרב), שהקרבן נועד לכפר על הרהורי עבירה בלבד. כלומר, הם לא חטאו בעבירה, אבל על הרהורי עבירה אם היו, הביאו כקרבן את התכשיטים.
חג השבועות – חג מתן תורה,
"הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,
לעליונים ולתחתונים…
תכלית הבריאה ותקוותה"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).
שלושת התנאים לקבלת התורה
לאור משנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.
א. זריזות ב. ענוה. ג. אחדות בעם ישראל.
פס' א': "בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,
ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.
פס' ב': ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,
ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א ב).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.
שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?
שאלה שלישית: עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?
תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי – היא תורתנו הנעימה".
א. זריזות. ב. ענווה. ג. אחדות.
א. זריזות
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.
בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י): "… ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.
בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.
כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.
כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).
רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).
בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".
ב. ענוה
"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק'). זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).
המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה. כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"
הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.
מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".
אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".
"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "נצור לשוני מרע / ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהי כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".
מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.
ג. אחדות בעם ישראל
רבנו-אור-החיים-הק': עם ישראל הגיע למדבר סיני לקראת קבלת התורה, בר"ח סיון.
רבנו אור-החיים-הק' מדגיש את חשיבות האחדות בתוך עם ישראל, כבסיס להצלחה בכלל, וקבלת התורה בפרט.
"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד – שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל, כבסיס לקבלת התורה, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:
"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: "חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".
מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קיבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.
לצערנו, הפסיפס היהודי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה.
עם עלייתם ארצה של אבותינו הקדושים, הם הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו.
מן הראוי שראשי המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו-אור-החיים-הק', ויחרטו אותו "בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", מתוך מעט ענווה ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים – רק תחפושות וכבוד עצמי.
"אורות מתן תורה –
מתעוררים מחדש בחג השבועות".
(רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).
הגמרא מספרת על רבי יהודה בר אלעאי שהיה קושר מטפחת לראשו מפסח לשבועות,
היות וכאב לו הראש משתיית 4 כוסות יין בליל הסדר.
מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה מסביר את הגמרא כך:
בימים הללו של ימי הכנה לקראת קבלת התורה, רבי יהודה בר אלעאי, היה מנסה להתרכז בלימוד תורה, כדי לזכות להיות כלי קיבול נאה לתורה בחג מתן תורה.
כאשר חש בראשו, הוא קשר אותו במטפחת, כדי שיוכל להמשיך ללמוד תורה.
במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים. גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון, וזאת על ידי תיקון המידות על פי הוראות תורתנו הקדושה "שתיבותיה ואותיותיה – ספורות ומזוקקות, חצובות ממחצב קדוש ונורא, נפלאים המה למכיר בהם וכו'" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' (במדבר ז, א).
השל"ה הקדוש אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים, "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממחצב קדוש" (אוה"ח הק' במדבר ז, א ).
"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד). המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א).
בחג השבועות, אנו נידונים על הצד הרוחני. כל אחד מאתנו מקבל את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה, בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה, בבחינת "הטורח בערב שבת – יאכל בשבת".
כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: פרנסה, בריאות וכו'.
ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" – נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".
כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).
רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א מסבירים את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים מחדש כל האורות שהיו בעבר.
"לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז).
לקחת את כלת התורה הביתה –
שם מתחיל קיומה הלכה למעשה.
חכם גבריאל החליט לקחת את בנו הקטן נתנאל לחתונה. כדרכם של ילדים השואלים על כל דבר שונה הניצב בדרכם, הוא מאוד התפעל משמלת הכלה הנוצצת בלובנה וביופיה, כאשר הכלה יושבת על כיסא מלכות.
ילד השעשועים נתנאל, שואל את מו"ר אביו: יש לנו כלה. איך מזהים את החתן, הרי כל הגברים לבושים אותו דבר?
האב ענה: בני – מי שיקח את הכלה בסוף הערב לביתו – זהו החתן.
הנמשל: בשבועות קבלנו את כלת התורה. בואו ניקח אותה הביתה ככתוב בסוף מעמד קבלת התורה ב-'ויתחנן':
"לך אמור להם – שובו לכם לאהליכם" = שובו הביתה לאוהלה של תורה, עם תורת אלוקים חיים אותה קיבלתם.
כמו שביתו של אדם הוא מבצרו, כדברי הפתגם, כך אמורה להיות תורתנו בעינינו.
פירוש נוסף המשלים את הפירוש הקודם:
תחילת קבלת התורה – מתחילה בבית עם רעייתו {"אהל"}, כאשר בני אדם אחרים לא רואים אותו. כלומר, על האדם להתחיל לקיים את מצוות התורה בראש ובראשונה – ביחסו לנוות ביתו, ובכל הקשור בביתו כשאנשים בחוץ לא רואים אותו, היות והשכינה נשמצאת בכל אשר יפנה, לרבות בביתו מבצרו.
שבת שלום ומבורך
משה אסולין שמיר