אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בפעם האחרונה הוא לא נראה לי מודאג במיוחד. כאילו שהכול מאחוריו והוא סופר את הימים לשחרורו. ירדנו לדשאים שבחזית בית החולים, ודניאל בהה בעלים והקשיב לציפורים. הוא שחזר את התבהלה שאחזה ברופאים ברגע שהתגלה שמדובר בהתקף לב. על אף גילו הצעיר, למרות החיוך שעל פניו. אחרי שלוש שעות של המתנה בחדר המיון הם נכנסו לפניקה. רצו עם המיטה בפרוזדור, פינו את המעלית, הובילו אותו לטיפול נמרץ, הכניסו לו צינור בצוואר. הוא הרגיש שהוא שוקע באותה תהום קטיפתית שלא הפסיקה לחזור אליו בחלומותיו, והרופאים החזירו אותו רגע לפני שהוא נגע בתחתית. הוא נשאר ביחידה שלושה ימים, ואחרי צנתור עבר למחלקה פנימית להשגחה. בראשית שנות השמונים, חולים שלקו בליבם שהו תקופה ארוכה בבית החולים, ובחדרים היו שש עד שמונה מיטות.

הוא לא ידע להעריך את איכות המעקב. פרוצדורת החלפת המשמרות גברה על נוחיות החולים. משמרת הלילה הייתה צריכה להשלים כמה פעולות לפני שפרשה, והאחיות לא היססו להעיר את החולים משנתם. גם למשמרת הבוקר היו נהלים משלה, ואלה מנעו מהחולים לחזור לישון. לחולים לא הייתה כל השפעה על סידורי העבודה של בית החולים, ועוד פחות על טעם האוכל, שהיה מהגרועים שהוגשו לו אי פעם בחייו:

״אפילו בצבא אפשר ללקט כל מיני ירקות, למרוח ריבה על פרוסת לחם אחיד, לגשת לשק״ם."

הוא סבל במיוחד מהרעש סביב. לא היו שעות ביקור קבועות,וזרם המבקרים לא פסק – משעות הבוקר עד לשעות המאוחרות של הלילה. היו אפילו קרובים שישנו בכורסאות, או פרשו מזרנים על הרצפה בין מיטות החולים. מבקרים באו עם כל מיני תבשילים, וטעמי העדות וריחותיהן התבוללו באוויר. בשנות השמונים, אפילו בתי חולים לא היו ממוזגים. גם לתפוס תנומה של אחר הצהריים היה בלתי אפשרי. מעולם לא היו לו חיים הומים יותר. אפילו אכסניית נוער עם מיטות קומתיים שקטה יותר. הוא לא היה יכול להתרכז בקריאה ובילה שעות בכניסה, שהייתה שקטה יותר מהחדר. רשת נפרשה בין הבניינים כדי למנוע מציפורים לפלוש דרך החלונות לחדרים, ומהם לפרוזדורים. קרה שהיה בוהה בציפורים שהסתבכו ברשת. הן לא יכלו להשתחרר, נותרו תקועות בה עד שנפחו את נשמתן, ולפעמים אף התייבשו שם. כל יום נשבו ציפורים חדשות. לא נראה שמישהו היה ממונה על פינוי הרשת. גם אחרי שהיורה היכה בה, איש לא טרח לקפלה או להחליפה.

אחרי שעבר למחלקה הפנימית השתדלתי להיות איתו רוב הזמן, גם אם כבר לא היה אותו אדם. ניסינו לצלוח יחד את השבר, לא יודעים אם לאחות אותו או להעמיק אותו, לא יודעים, אחרי האירוע כמו לפניו, לאן פנינו מועדות. התקף לב בגיל שלושים אינו דבר של מה בכך. האירוע ערער את שגרת חייו, אם בכלל הייתה לו כזאת; היא שיבשה את תוכניותיו, אם בכלל היו לו כאלה.

עכשיו הוא היה צריך לחיות עם צלקת בלב, בחשש מתמיד, כי לא הייתה לו שום ערובה שמה שקרה לו ביום בהיר אחד לא יחזור על עצמו מחר או מחרתיים. לא שהוא פחד למות אלא שאי הוודאות החדשה העיבה על הסחרור, שכה אפיין את תחושת קיומו ואת מחול השדים סביבו. הוא רצה להתנהל בבטחה ולא על תנאי, תלוי בעוד קריש דם באחד העורקים, גם אם היה רגיש לאופי הניסי של החיים. אחרי שנתיים ב״עמיתי ירושלים", ובעודנו מתחילים את השנה השלישית, הוא לא ידע יותר ממני מה לעשות עם חייו. הוא לא ראה את עצמו משתלב בתפקיד מפתח בחינוך, לא בארץ ולא בחו״ל, כפי שהחוזה חייב אותנו. הוא גם לא היה מסוג האנשים המפירים חוזה, בין שבעל פה ובין שבכתב. הייתה לנו עוד שנת לימודים כדי להחליט איך אנחנו יוצאים באלגנטיות מהתסבוכת שאליה נכנסנו בלא מעט קלות דעת.

בבית החולים, השיחות בינינו לא דמו לאלה שהעסיקו אותנו בשנתיים האחרונות. הן לא נסבו על תוכני הלימוד ולא כללו טענות על המרצים או רכילויות על אנשי הסגל ושאר העמיתים. המכה שהוא ספג שמה קץ לשיחה בינינו על היהדות ופירקה את החברותא שלנו. לא תנ״ך ולא תלמוד, לא קבלה ולא מחשבת ישראל. לא ירושלים ולא בבל. השיחה התרכזה ביתר שאת על טנג׳יר, העיר שחלשה על המצר, בגבול שבין ים האמצע והאוקיינוס הרחוק, העיר שבה נהג לבקר הודות לדרכון הוונצואלי שלו ושלא פסל להתגורר בה לתקופת מה. הוא הספיק לקרוא את כל מה שנכתב על אודותיה או בין קירותיה: את ספריהם של פול בולס (Bowles), מוחמר שוכּרי(Choukri), ויליאם ס. בורוז (Burroughs), ג׳ון הופקינס (Hopkins) ואנג׳ל וסקז (Vasquez), וכן את מכתבי המחברים היהודים ילידי העיר, אם בספרדית ואם בצרפתית. הוא ידע לשרטט את מפת העיר על הקסבה והמדינה שלה, השוק הגדול מחוץ לחומה והשוק הקטן בלב העיר מול בית הקברות היהודי החדש, השכונות החדשות השונות והאתרים העיקריים: התיאטרון על שם סרוואנטס (Cervantes Gran Teatro), שנבנה כבר בראשית המאה העשרים ונחשב תקופה ארוכה לגדול האולמות באפריקה; זירת מלחמות השוורים(de Torros Plaza), שהוקמה בשנות החמישים כדי לספק את מאוויי התושבים הספרדים לקורידה; הארמון על שם מולאי חפיד, ששימש קונסוליה עבור האיטלקים; וכנסיית סנט אנדרוז, בעלת צריח של מסגד ששימש מגדל פעמונים עבור הנוצרים הכופרים ביותר. בית הממשל שנבנה בשלהי המאה השבע עשרה הפך למוזאון, ואילו הקונסוליה הצרפתית בלב העיר החדשה הייתה למעין בית אירועים עירוני בלתי רשמי. דניאל ידע למקם את בתי המלון היוקרתיים ביותר, לרבות אל מנזה, ואת בתי הקפה המבוקשים ביותר, לרבות קפה אל-חפה המשתפל בטרסות אל עבר הים.

דניאל התקשה ללכת, להתרכז ולאכול, וכל געגועיו לא התנקזו לקראקס, שבה נולד, או לקריית ביאליק, שבה גדל, אלא לעיר הולדתם של הוריו, שהיגרו לוונצואלה אחרי נישואיהם. יהודי העיר עזבו למדריד, לז׳נבה, לפריז ולמונטריאול, וכמה אלפים בודדים הגיעו לישראל. הארץ לא הייתה מתאימה ל״מגורשים״ אניני טעם, רב-תרבותיים עד רב-לאומיים, המקפידים על הופעתם ושומרים על גינוני נימוסים כלפי ארץ וכלפי שמיים. לפני שנפוצו לכל עבר לא היה להם רובע משלהם. רחוב אחד, שבו התרכזו מהגרי טטואן, גרנדה של מרוקו, נודע כרחוב היהודים. אחרים שכנו בבתים בשכונות מעורבות לפי מעמדם, נמנעים מלהפיל את המחיצות החברתיות שביניהם. נישואי"מגורשים״ עם ״תושבים" ברברים היו נדירים אפילו יותר מנישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים. גם להתפלל יחד לא היה נהוג. רוב התפילה הייתה מרוכזת ברחוב אחד, שבו שכנו שנים עשר בתי כנסת. דניאל הרכיב לו מיתוס משרידי זיכרונותיה של אימו ומהילתה של העיר, שהייתה לכל הדעות קליידוסקופית, היברידית ומסורבלת. כאשר הצעתי להביא לו ספרים, הוא ביקש ספרים על טנג׳יר:

״אם תמצא ספרים שטרם קראתי.״

לפני שלקה בליבו סיפר לי שבבית המשפחה בקריית ביאליק הייתה הספרייה הכי עשירה בארץ על טנג׳יר. בין השנים 1923 – 1956 הייתה העיר מובלעת בין־לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. היא נוהלה אז על ידי צרפת, ספרד, בריטניה, גרמניה ואיטליה, כאשר שתי הראשונות מתחלקות ביניהן בניהולה השוטף. אפילו במלחמת העולם השנייה, הבין־לאומיות שלה לא ממש הופרה. בשנת 1940, עם כניסת הגרמנים לצרפת, פלשה ספרד לכל האזור והציבה את עצמה כמעצמה השלטת. לא הצרפתים ולא האיטלקים יכלו למחות. האנגלים התבצרו בגיברלטר. פליטים יהודים מצאו בעיר תחנת מעבר ואף מקלט. משפחות רבות התנדבו לארח אותם, לתקופות קצרות או ארוכות. הקהילה הייתה משופעת במוסדות, לרבות בית חולים שהוקם בשנת 1904 על ידי חיים בן שימול לזכר אשתו. הוא נודע באיכות רופאיו, הן המקומיים והן המהגרים. ד״ר מני הגיע מירושלים כדי לרפא את המלך, נשאר בממלכה ונעשה לדמות אגדית. יכול להיות שהוא היה קרוב משפחה של א. ב. יהושע; צריך לבדוק מולו, צריך לחטט בשורשיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

מאי 2022
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר