מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-ההגירה הפנימית- ירון צור

מלבד הגידול באוכלוסייה, מאפיין נוסף של תהליך המודרניזציה הוא העיור, כלומר ההגירה מאזורי הכפר לערים. הגירה זו נבעה מירידה במקורות הפרנסה באזורים החקלאיים או מציפייה למקורות פרנסה טובים יותר בכלכלה העירונית המתפתחת, להגנה טובה יותר בעיר מפני רעב ומחלות, ועוד. רוב יהודי מרוקו ישב כבר בתקופה הקדם־קולוניאלית בערים, ונטל חלק בתנועת הגירה אחרת: מערים שוקעות, קופאות על שמריהן או מתפתחות באטיות אל נקודות יישוב המתפתחות במהירות. מכל מקום, הפיזור הדמוגרפי של יהודי מרוקו השתנה מאוד בתקופה הצרפתית. נפתח בעיון בתמורה בערים, שאותן סידרנו לפי גודל אוכלוסייתן היהודית בשלהי התקופה הקדם־קולוניאלית.

עם כל ההסתייגויות לגבי דיוקם, הנתונים טובים דיים להצביע על מגמות התמורה. בעיר אחת, מוגאדור, ניכרת מגמה הפוכה לעלייה הכללית במספר היהודים; מספר הנפשות בקהילה המקומית ירד באופן קיצוני. עיר זו, שהייתה בה האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה במרוקו בשלהי התקופה הקדם־קולוניאלית, נסוגה בראשית שנות החמישים למקום השמיני. ההסבר לכך קשור בתמורה במעמדה הכלכלי של העיר. מוגאדור הייתה לפני בוא הצרפתים עיר הנמל הגדולה של מרוקו, והשער למסחר הבין־לאומי של הארץ מאזור הדרום. בתקופה הקולוניאלית הייתה קזבלנקה לעיר הנמל המרכזית של הארץ כולה, ובדרום החל נמל משני אחר לתפוס את מקומה של מוגאדור – אגאדיר. עיר זו, אגאדיר, לא הופיעה כלל במפת היישובים היהודים הגדולים לפני בוא הצרפתים, אך מ־1936 גדל מספר היהודים בה בקצב מואץ.

שורה של נקודות יישוב עירוניות מתגלות על פי הנתונים כמקומות שהאוכלוסייה היהודית בהן לא גדלה, ואף קטנה מעט. כאלה הן צפרו ומזגאן במרוקו הצרפתית, תיטואן שבמרוקו הספרדית, וטנג׳יר – העיר הבין־לאומית. לכל הערים הללו, למעט טנג׳יר, לא היה בתקופה הקולוניאלית מעמד מושך מבחינה כלכלית או מינהלית. לפיכך, לאור הגידול הרב במספר היהודים בערים, הייתה לקפיאה על השמרים משמעות מעשית של שקיעה. טנג׳יר, לעומת זאת, הייתה עיר משגשגת ובעלת אוכלוסייה יהודית חזקה יחסית, אך נראה שדווקא משום כך היא נמנתה עם הערים הראשונות שמהן היגרו צעירים בעלי כישורים אל הערים המתפתחות האחרות של מרוקו, ובראשן קזבלנקה, וכן אל מעבר לים, ובמיוחד לאמריקה הדרומית. האפשרויות לקידום אישי ומקצועי בצפון מרוקו היו מצומצמות.

גם אוכלוסיות של ערים אחרות, שאוכלוסייתן היהודית גדלה רק במעט בתקופה הצרפתית, ירדו מבחינת משקלן הדמוגרפי במפת יהדות מרוקו. כאלה היו שתי הבירות המסורתיות של מרוקו לפני הכיבוש הצרפתי, פאס הצפונית ומראכש הדרומית. מראכש ירדה אמנם מן המקום הראשון רק לשני, אך ההפרש בינה לבין קזבלנקה, שעלתה למקום הראשון, היה עצום, כ־60 אלף נפש. פאס שמרה על מקומה השלישי ברשימה, אך היא צמחה בפחות מחמישים אחוז, כלומר הרבה פחות משיעור הצמיחה הכללי של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית. סאפי וסאלה שלחוף האוקיינוס האטלנטי לא עמדו בתחרות עם ערים זוהרות יותר בחוף, וזה היה גם דינן של לראש ואלקסר אלכביר שבאזור הספרדי.

תנופת הפיתוח הזאת, שהעלתה על המפה נקודות יישוב חדשות או כאלה שלא תפסו בה מקום בולט לפני כן, באה לידי ביטוי בעמודה המציינת את סביבות שנת 1951. מופיעים בה שמות חדשים: פורט ליוטה, תאזה ואוג׳דה. פורט ליוטה נהנתה מתנופת הפיתוח בחוף האטלנטי; אוג׳דה ותאזה נהנו מן ההגירה מאלג׳יריה ומהאזורים הכפריים שבקירבתן. מבין הריכוזים העירוניים הישנים שהתפתחו בתקופה הקולוניאלית בולטות בטבלה רבאט ומכנאס. האוכלוסייה היהודית במכנאס גדלה בשיעור ניכר,

אם כי עדיין פחות מזה של כלל יהודי הארץ. מבין הבירות המסורתיות של מרוקו רק הגידול ברבאט היה מרשים ואף עלה במידה ניכרת על שיעור הגידול הכללי. הייתה זו תוצאה של הפיכתה לבירה העיקרית של מרוקו הקולוניאלית ושל התפתחותה, שהייתה לנמרצת ביותר מבין הערים העתיקות.

חלוקת האוכלוסייה היהודית במרוקו על פי מפקד 1951

בתקופה הקדם־קולוניאלית הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה, אך אחוז היהודים שהתגוררו בעורף הכפרי והמדברי של הארץ היה גבוה מזה שבשלהי התקופה הצרפתית. תנועת ההגירה הפנימית הקיפה את המלאחים שבנאות המדבר, את המלאחים שבעיירות אשר למרגלות האטלס או על שלוחותיו, ועוד יישובים כפריים. לעתים קרובות עברו המהגרים תחילה למלאח שבעיירה או בעיר הקרובות, אשר ממנו יצאו מקצת מתושביו המקוריים למקומות אחרים, ובראשם קזבלנקה. ההגירה בשלבים סייעה למתן את הירידה במלאחים הגדולים של העיירות, אשר תושביהם נטו גם הם לעזוב. מלבד זאת היו כמה יישובים בפנים הארץ שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית, בדרך כלל בשל חשיבותם המינהלית או הכלכלית המיוחדת. קהילות משני הסוגים (מלאחים גדולים ישנים וכאלה שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית), אשר מנו למעלה מאלף נפש בסביבות 1950 נמצאו בנקודות היישוב הבאות: בני מלאל(כ־2,900 נפש), ווזאן(2,200), מידלת(1,700), דמנאת (1,700), סטאת (1,600), אמזמיז(1,000), ארפוד (1,400), תארודאנת (1,000), ודבדו(900). מכל מקום, מקץ כארבעים שנות שלטון קולוניאלי בלט אופיה של האוכלוסייה היהודית המקומית כאוכלוסייה עירונית מובהקת. הרוב המכריע של היהודים התגורר בתשע־עשרה נקודות יישוב שהיו בעלות מעמד של עיר (ראו הטבלה לעיל). היהודים הכפריים מנו בשנת 1951 רק 9.7 אחוזים מכלל היהודים, ובכרך החדש, קזבלנקה, חיו אותה שנה 37.3 אחוז מכלל יהודי הארץ.

ההגירה החיצונית

היהודים נטלו חלק רב יותר מן המוסלמים בתנועת ההגירה הפנימית. מעבר לכך, הם נבדלו משכניהם בכך שמשלב מסוים עברו מפסים של הגירה פנימית להגירה חיצונית. הגירה מטעמים דתיים בעיקר הייתה אופיינית ליהודי מרוקו מדורי דורות, אך הייתה מוגבלת בדרך כלל לזקנים ולתלמידי חכמים. הגירה מטעמים כלכליים החלה במרוקו כבר במאה התשע־עשרה לכמה כיוונים – לארצות בצפון אפריקה, בדרום אמריקה ולארץ ישראל — אך גם היא הייתה מצומצמת. ההגירה החיצונית ההמונית של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית הייתה אפוא חסרת תקדים. ניצניה החלו כבר בשנים הראשונות למשטר החסות, כשגורמים ציוניים בקזבלנקה ובפאס ניסו לעורר תנועת עלייה ממרוקו אחרי הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי בארץ ישראל. העלייה באותן שנים (1922-1919) הייתה חריגה בגודלה, וכללה כנראה קרוב לאלף נפש, ואולם היא נכשלה, ועד אחרי מלחמת העולם השנייה לא התחדשה.

במקביל לעלייה לארץ ישראל החלה תנועת הגירה דלילה של יהודים ממרוקו לצרפת.

עד סמוך ליציאת הצרפתים נתפסה הגירה זו כחלק של ההגירה המרוקאית הכללית, שכללה מוסלמים ויהודים, לצרפת. בראשית 1954 העריך מקור צרפתי את גודלה של המושבה היהודית המרוקאית בארץ זו בכאלפיים נפש בלבד. 400 מהם כבר קיבלו אזרחות צרפתית. יתרה מזאת, לפי ההערכות כל ההגירה היהודית המרוקאית לצרפת בשנות החמישים, כולל בשנים הראשונות לעצמאות, לא עלתה על כ־1,600 נפש. לפיכך הייתה תופעה זו שולית יחסית, בשנים הנידונות כאן. יש להדגיש כי מדובר בהגירת יהודים נתינים, וכי המספרים הקטנים הללו אינם כוללים הגירה מן המגזר היהודי האירופי. רוב אנשיו של מגזר זה היו בעלי אזרחות צרפתית, לא נחשבו מהגרים זרים וקשה היה לעקוב אחרי תנועותיהם. אין ספק שהתערערות השלטון הצרפתי וקבלת העצמאות בשנת 1956 הביאו ליציאת משפחות יהודיות רבות ממוצא אלג׳ירי ממרוקו לצרפת, ושל יהודים נוספים בעלי אזרחות צרפתית או אירופית אחרת, אם כי יציאה זו לא נשאה אופי המוני ולא בלטה בממדיה.

לא כן העלייה לישראל. העלייה, שלא גדלה כלל משנת 1922, חודשה בתקופת ההעפלה, ובשנת 1947 עלו כאלף נפש. מיד לאחר מכן, ובעקבות הקמת מדינת ישראל, התפתח בשנים 1949-1948 גל העלייה הראשון ממרוקו, שכלל כ־20,000 נפש. מכאן ואילך לא הייתה שנה שבה לא הייתה עלייה. אך בין שני הגלים הגדולים של התקופה הצרפתית היו שנות רגיעה יחסית, שבהן עלו אלפים ספורים, ולצד העלייה התפתחה אף ירידה, כלומר הגירה חוזרת. מספר היורדים למרוקו בין 1948 לשלהי 1953 נע בין 2,400 ל־2,900 נפש, לפי הערכות שונות.

גל העלייה הגדול השני החל בקיץ 1954 ונמשך עד סתיו 1956, שבו נעלו שלטונות מרוקו העצמאית את שערי העלייה החוקית. בתקופה זו, המקבילה ליציאת הצרפתים ממרוקו, לא ניכרה תנועת ירידה, אלא להפך: רבים מן היורדים ביקשו לחזור לישראל במסגרת גל העלייה החדש.

קל להתרשם כי הגל השני היה גדול פי כמה מן הראשון, וכי עד ראשית תקופת העצמאות, ציבור ששיעורו מתקרב לארבעים אחוז מיהודי מרוקו בשנת 1948 (קרוב ל־ 110,000 מתוך 280,000 נפש) עבר למדינת ישראל. רוב היהודים המרוקאים המשיך להתגורר בארץ הולדתו, ומנה אז 170.000 נפש.

היהודים בכלכלת הארץ

נתונים סטטיסטיים רבים שאספו הצרפתים מספקים מידע רב על חיי הכלכלה במרוקו בתקופת שלטונם. עם זאת, הנתונים חושפים רק טפח מן הפערים הכלכליים שהבדילו בין המתיישבים הזרים למקומיים, ובין המקומיים, המוסלמים והיהודים, לבין עצמם. לדוגמה, בסטטיסטיקות שבדקו את העיסוקים המקצועיים לא הבדילו הצרפתים בין תחומי העיסוק השונים. בתחום החקלאות, למשל, היה הבדל עצום בין חוואים צרפתים קפיטליסטיים, שהפעילו בשדותיהם מיכון משוכלל והעסיקו פועלים, לבין הפלאח או רועה הצאן המקומי; אך בנתונים הסטטיסטיים נכרכו כולם יחד.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-ההגירה הפנימית- ירון צור

עמוד 63