יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל-רפורמיסטים יהודיים־לאומיים

רפורמיסטים יהודיים־לאומיים

כבר הכרנו שלוש קבוצות עילית שלקחו חלק בחיים הציבוריים של יהודי קזבלנקה ושניסו להשפיע לפי תפיסתן על כיוון התפתחותו של המיעוט היהודי במרוקו כולה. עם זאת, טרם הקפנו את מירב זרמיה הרעיוניים של ההנהגה היהודית, ולא את מגוון הארגונים היהודיים שלקחו חלק בוויסות תהליכי השינוי בקרב יהודי העיר. גם בקזבלנקה, כפי שהיה נהוג בקהילות רבות בעולם, פעל ועד קהילה. על הקשר בין ועד הקהילה לבין אופיה הקולוניאלי־המסורתי של יהדות מרוקו ניתן ללמוד מתיאורו של דיבון:

ועדי קהילות נבחרים. זכות בחירה יש לכל יהודי המשלם נדבה לפסח ולסוכות בסכום של 200 פ׳.[פרנקים] אין זכות בחירה ליהודים לא מרוקניים, כלומר, השכבה המשכילה והמפותחת יחסית, של היהודים הזרים. על־ידי כך נשארת למעשה הנהלת הקהילות בידי חוג יהודים מרוקניים שגדלו וחונכו במלות.[מולדת] למרות שמבחינה רשמית נבחרים ועדי הקהילות, הרי שלמעשה היו אלה תמיד נכבדי ותקיפי העדה ולבחירות לא היה עד כה כל ערך, ואף לא עוררו את התעניינות הציבור. אולם עם התפתחות וגידול שכבת הבורגנות מתחיל ענין הבחירות וענין "ההנהלה הדמוקרטית״ שלהן להוות בעייה. השנה, בעת ביקורי, נערכה בפעם הראשונה "מלחמת בחירות״ הראויה לשמה עם תעמולה קולנית וטקטיקה של בחירות והתמודדות קבוצות שלחמו על שלטונן. אך כל זה בתחומים מוגבלים מבחינת המספר. בקזבלנקה, למשל, אשר יש בה כ־80,000 יהודים, ביניהם כ־65,000 -70,000 יהודים מרוקנים, היו רק 2,000 בעלי זכות בחירה.

ועדי הקהילות מטפלים בעזרה סוציאלית, ענייני חינוך ודת שונים, גובים מסים, ובידיהם קרנות די חשובות המוצאות ברובן לעזרת נזקקים (ולעתים קרובות אף לנצרכים שלא מאנשי המקום העוברים בהגירתם את מרוקו). יש להניח שהשפעת הקהילות תגבר ותלך ותעורר כוחות חדשים. מעניין לציין שפה ושם ניכרים סימני ״מרד צעירים״ שהם משכילים, עורכי דין, רופאים ואחרים הסבורים שיש להחליף את המשמרות ולתת אף להם מקום בשלטון הקהילות.

(דיבון, 1953, עמוד 12)

דומה שדיבון צדק כשהתייחס לאותות של התקוממות כנגד ההנהגה הוותיקה. ואולם, הוא טעה לחשוב כי מערכת בחירות חריפה לוועד הקהילה של קזבלנקה התנהלה רק בשנת 1953, השנה שבה ביקר בעיר. מערכה דומה התנהלה כבר בדצמבר 1951, ובאמצעות המגעים, שנוהלו בין האישים השונים במערכת בחירות זו, ניתן להתוודע לחיי הציבור היהודי ולקבוצות העילית שמילאו תפקיד בהנהגתו.

הממסד הקהילתי בקזבלנקה היה נתון מזה שנים בידי אגף פרו־צרפתי של עילית רפורמיסטית. נשיא הקהילה הראשון, יחיא זאגורי, שימש מתורגמן בקונסוליה הצרפתית בעיר עוד לפני הכיבוש, ובתקופת הפרוטקטורט הוסיף לשרת את העניין הצרפתי בנאמנות רבה. שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה הוא המשיך לכהן כמעין נשיא־כבוד של הקהילה, אך בפועל ניהל את ענייניה סגן־נשיא נבחר, ז׳אק פרץ.

ערב בחירות 1951 נקשרו מגעים בין פרץ לבין מאיר טולידנו, העורך של העיתון היהודי־המקומי בשפה הצרפתית נוער. בין שתי מלחמות העולם ראו אור בקזבלנקה שני עיתונים יהודיים חדשים: לאווניר אילוסטרה (l'Avenir illustré), עיתונם של הציונים, ולאוניון מרוקיין(l'Union marocaine), עיתונם של הרפורמיסטים הפרו־צרפתיים. העיתון נוער ירש את שניהם, ולא בכדי: תנועת הנוער של בוגרי כי״ח, ״שארל נטר״, עמדה מאחוריו; אך לאחר מלחמת העולם השנייה חלו בה תמורות והיא נקשרה לציונות עד שייצגה באופן מובהק את תהליך ההתחזקות של הנטיות הלאומיות בקרב העילית הרפורמיסטית. על רקע זה מיזגו ״שארל נטר״ וביטאונה את שתי הנטיות – הרפורמיסטית והציונית – ובכך ניטל העוקץ מהמתח בין שתיהן. נוער היה רחוק מלהטיף להתבוללות מלאה ולהזדהות לאומית עם צרפת, אך גם לא דחק בקוראיו להגשים את המטרות הציוניות. בעיקרו, ביטא העיתון נכונות להוסיף ולקיים את התפוצה היהודית־המרוקנית בשלטון צרפתי או בשלטון מרוקני עצמאי, אך בשמירה קפדנית על הייחוד היהודי, חיזוק מוסדותיו האוטונומיים, הגנה על זכויותיו וטיפוח זיקתו למרכז הציוני בישראל ולמרכזים יהודיים אחרים בתפוצות.

מגמה כזו, שבאה לידי ביטוי מעל דפי נוער נמצאת על קו התפר שבין הרפורמיזם היהודי־המערבי הקלאסי, הדוגל באמנציפציה ובאינטגרציה של יהודים בארצות מושבם, לבין הציונות. מבחינה זו, ניתן לראות בכך סוג"יהודי־לאומי" של רפורמיזם יהודי־מערבי, או לחלופין – סוג מיוחד של ציונות – זרם שרואה בתנועה הציונית מושא להזדהות נפשית ורעיונית, אך אינו מתכוון להגר לארץ־ישראל, או למדינת ישראל, לאחר שזו קמה. אפשר לזהות זרם זה במידה רבה עם ה״ציונות המערבית", כלומר עם הנטייה שהיתה נפוצה בקרב אוהדי התנועה הציונית בארצות המערב.

מעל דפיו של נוער נשבה אפוא רוח רפורמיסטית־לאומית, או ציונית־מערבית, והיא אשר שיקפה מן הסתם מגמה רווחת בקרב הצעירים היהודים המשכילים, בעלי המעמד הילידי. ברם, לא רק בקרב צעירים אלה, בוגרי בתי־הספר של כי״ח, אפשר למצוא סימנים למגמה זו. מגעיו של טולידנו עם פרץ נעשו במטרה לשלב ברשימה מאוחדת את אנשי הממסד הקהילתי הישן – אנשיו של פרץ – עם אישים אחדים מהאריסטוקרטיה היהודית בעיר שייצגו מגמה ציבורית־יהודית דומה. מצד אחד, הם היו מעורים היטב בחיי החברה, הכלכלה והתרבות של החברה היהודית בקזבלנקה, האירופית והפרו־צרפתית; לא עלה בדעתם, אפילו לא בערב משבר העצמאות, לעלות לישראל, ואם להגר הרי שהיה זה לצרפת, או לארץ מערבית אחרת. מצד אחר, הם לא גילו אותות הזדהות לאומית עם מדינה לא־יהודית כלשהי. אדרבה, הם הזדהו באופנים שונים כבעלי עניין בטיפוח התרבות העברית, בחיזוק המוסדות היהודיים הייחודיים, ואף תמכו בפעילות הציונית בקזבלנקה ובמרוקו כולה.

דמות מייצגת לנכבדים הללו אפשר לראות ברפאל בנאזראף, מן הגדולים שביבואני התה למרוקו ועסקן יהודי, אשר מילא תפקיד פעיל בוועד הקהילה בשנות מלחמת העולם השנייה. בנאזראף היה ידוע כאחד מתומכיה המושבעים של הפעילות הציונית במרוקו. ואולם, הוא לא נטה להצטרף להנהגה הפעילה של המוסדות והארגונים הציוניים במדינה. כשנקרא אל הדגל, היה מוכן לבוא ולתרום מהונו או את שמו לקידום מטרה ציונית כלשהי. אך הוא לא נטה לקחת חלק פעיל ורצוף בעשייה הציונית. כמוהו גם שם־טוב אוחנה, חברו לקבוצת הנכבדים, אשר עמד בראש ״מפעל החסות לילדים יהודים מרוקניים", גוף שהסתיר מאחוריו אלא את אגודת הידידים של עליית הנוער במרוקו. אוחנה, כמו בנאזראף לא היה תורם מאונו לעבודת השטח של עליית הנוער, אך לאגודת הידידים של המפעל תרם את המוניטין שלו.

רק טבעי הוא, שלנכבדים כאלה היה קשר לארגון יהודי נוסף שפעל במרוקו – הקונגרס היהודי העולמי. ארגון זה התאים ביותר לאישים בני־דמותם. לכאורה, לא היה הקונגרס אלא מהדורה חדשה, יצירת המאה ה־20, של כי״ח המקורי, האוניברסלי. גם הוא נוסד כדי להגן זכויות היהודים בכל אתר ואתר, כביכול, ללא נטייה פוליטית־לאומית מוגדרת. לאמיתו דבר שלטה בקונגרס נטייה לאומית־יהודית ברורה ורוב המושכים בחוטיו היו בעלי נטיות ציוניות ברורות.

כמו כי״ח וכמו התנועה הציונית גם הקונגרס היהודי־העולמי פרש רשת של סניפים מקומיים בתפוצות היהודיות בניסיון לסחוף לשורותיו אישים ממרומי החברה היהודית המקומית ומהעילית האינטלקטואלית שלה. הסניף המרוקני של הקונגרס נוסד לאחר הפלישה האמריקנית למרוקו (1944) וראשוני פעיליו היו בנאזראף וש״ד לוי. אגב, האחרון נודע כאחד מאבות הציונות במרוקו. לאור מעמדו וקשריו החברתיים ולנוכח הכרעותיו האישיות, כפי שהתגלו מאוחר יותר, הוא התאים להגדרה של ציוני־מערבי.

החל מראשית שנות החמישים הגביר הקונגרס את מאמציו לחזק את אחיזתו בהנהגה היהודית־המרוקנית. בד בבד ניתן להבחין בניסיון מצד החוגים המקורבים אליו להמיר ההגמוניה של הפלג הרפורמיסטי־הפרו־צרפתי בממסד הקהילתי, בהגמוניה רפורמיסטית יהודית־לאומית. ניסיון זה גבר ובלט בשלב מאוחר יותר – ערב קבלת העצמאות המרוקנית.

אם נרצה, לפנינו המערכה הראשונה שלו, מערכה הנערכת שלוש שנים לפני המעבר משלטון לשלטון.

בהקשר זה יש להבין את ראשיתם של המגעים בין מאיר טולידנו, רפאל בנאזראף וחבריהם לבין ז׳אק פרץ. הוועד הקיים, יש לומר, לא משך לשורותיו אישים מן המעלה הראשונה. נכבדים בעלי מוניטין, כגון בנאזראף, או שם־טוב אוחנה, היו אלטרנטיבה שעלולה היתה לאיים על הנהגת הממסד הקהילתי הקיים. בדרך הטבע, פרץ לא נטה לוותר על מקומו בהנהגה וכאשר המשא ומתן נתקל במכשולים – לאו־דווקא באשמתו – הוא הניח לו לגווע ואץ לחפש לו שותפים אחרים, נוחים יותר מבחינתו. השותפים הללו נמצאו, כנראה, בחוגים השמרניים ביותר בקהילה, חוגים שהיו ידועים באיבתם הקיצונית לציונות בשל הרקע הדתי שלהם. במלים אחרות, במקום קואליציה של רפורמיסטים פרו־צרפתיים ויהודים־לאומיים, כפי שמאיר טולידנו ציפה להקים, קמה לקראת הבחירות של דצמבר 1951 קואליציה בעלת גוון שמרני, פרו־צרפתי ואנטי־ציוני למדי.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

הפלג הפטריוטי־המרוקני

עמוד 57