אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

אחרי המלחמה הפכה טנג׳יר לכספת של העולם, ומספרים שמריצות של מטילי זהב עברו מבנק לבנק לאור היום באמצע המולת השווקים, ובמיוחד הסוכּו הקטן, לב ליבה של העיר. מלחמת ספרד נמשכה על מרפסות בתי הקפה של הכיכר. הרפובליקאים המהפכנים תפסו את ה-Fuentes, המלוכנים הפרנקיסטים את Centrals. הם קיללו וגידפו משני צידי הכיכר. לפעמים אף זרקו כוסות ובקבוקים זה על זה, והפצועים פונו לבית החולים היהודי. בשנת 1955 התהלך בורוז ברחובות העיר כצללית שעמדה לקרוס. בקושי הלך על רגליו, בקושי הסתכל על אחרים. הוא היה מוכר כאיש הבלתי נראה (el hombre invisible). מצבו הידרדר, והיה צריך לאשפזו. גם הוא מצא את דרכו לבית החולים היהודי. בראשית שנות החמישים, לפני העצמאות וביטול מעמדה, מנתה העיר כ-000,150. תושבים. שליש מהם היו אירופים, ושני שליש מהאירופים היו ספרדים. נהגו לומר שהממשל היה צרפתי, העבודה והאווירה ספרדיות וההילה בריטית. בשנת 1956 זכתה מרוקו לעצמאות, וגורלה העתידי של טנג׳יר לא הוכרע. שקלו לשמור על מעמדה הבין־לאומי, להכריז עליה כאזור סחר חופשי, להפוך אותה לנסיכות. הוקצו לה שנתיים נוספות של פטור ממיסים על עסקי בנק וזהב. בשנת 1958 בוטל הכול, והזרים החלו לארוז את חפציהם. הבנקים נדדו לאזורים חופשיים יותר, תעשיית הזהב מצאה לה מקומות בטוחים יותר. לחוגים הלאומניים לא הייתה סבלנות ללבטיה הבין־לאומיים של העיר. היא הייתה חלק משטחה של מרוקו, היא הייתה צריכה לחזור לחיקה של מרוקו. היא כבר לא תהיה הכספת של אפריקה.

לפני התקופה הבין־לאומית, מאז אמצע המאה השמונה עשרה, הייתה טנג׳יר הבירה הדיפלומטית של מרוקו. אפשר היה לרכז שם את כל הנציגויות הכופרות ולתת לאנשיהן לכפור כמה שרצו בלי לזהם את התושבים המקומיים. גם אחרי העצמאות היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. נשים, ילדים, סמים, משקאות, עתיקות, צבעים, מילים. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק כדי להענישה על עברה המופקר. הם הזניחו אותה והיא המשיכה להיות עיר כל ההכלאות, ההצלבות, המפגשים, הזיווגים, ההזיות, המטבעות. בית קברות של שברי מיתוסים. מהגרים רוסים השתעשעו עדיין בהפלת העריצים הסובייטים, מהפכנים ספרדים בהפלת שלטון הקודיליו פרנקו; האדונים הצרפתים קיוו לשובה של צרפת בתור מעצמה שתגן על המלוכה מפני השבטים הברברים, והסוחרים היהודים האמידים יצאו בהכרזה בין־לאומית על טנג׳יר כבירת גלות אנדלוסיה. עיר רב-לשונית, רב-תרבותית, רב-מינית, רב כל מה שרוצים. בלי שאילצה את עצמה. פרוצה לכל הרוחות, ובמיוחד לרוח הנושבת בה רוב ימי השנה, מתחזקת ונחלשת בתדירות שמתחלפת לאורך היום לפי הצעות האוקיינוס ותנוחות הים. קראו לה בכל מיני שמות, לרבות ״שרקי״ בערבית ו״לבנטה״ בספרדית. טנג׳יר הידרדרה בהדרגה, וככל שהידרדרה כן נהנתה מזימתה. תושביה מצאו נחמה בהגיית פתגמים כגון ״טנג׳יר בוכה על מי שאינו מכיר אותה, ומרגע שמכירים אותה בוכים עליה." בשנות השישים היא הפכה לעיר מקלט למאוכזבי החיים, לרבות קומוניסטים אמריקאים ומכחישי-כל-דבר של ״דור הביט״, מבשרי ההיפים, שהכתירו עליהם את פול בולס. לכל קהילה היה קדוש משלה, לסופרים מגרדי הנייר לא הייתה שום סיבה לא לתת לעצמם קדוש משלהם – גם אם פקפק בעצמו, על אף כישרונותיו הרבים ופרסומו הרב. חסידיו הציבו את עצמם כמחוללי המהפכה ההומוסקסואלית-פסיכדלית. הם לא בחלו בהתנסות מינית ולא בשימוש בסם. בולס עצמו התגורר קומה מעל אשתו עם כל מיני מאהבים נאמנים. הוא נטל על עצמו ללקט את לחני הג׳ילאלה, שכישפו את פליטי הג׳ז, הבלוז והרוק למיניהם, ולשכתב באנגלית את סיפורי מוחמר שוכרי ומוחמד מְרַבֶּט.

היינו בראשית השנה השלישית, ואני לא הייתי שותף לדאגות שלו. הוא לא היה מתקשה למצוא עבודה בחו״ל. לצאת לבואנוס איירס או למקסיקו, להשתלב בצוות ההוראה של אחד החוגים למחשבת ישראל בניו יורק או ברומא, להרחיק עד סיאול או סידני. הוא דיבר ספרדית, אנגלית וצרפתית והיה יכול לרכוש כל שפה נוספת. לא הבנתי את הצורך שהיה לו לטפח בצורה חולנית את המיתוס של טנג׳יר. בבית החולים הוא מצא מפלט בסיפוריו ובהגיגיו על העיר ועל המצר שלה. אמנם לא התקשיתי לקבל את המיתוס שלו, הוא לא חייב אותי לדבר, אבל לא ידעתי לומר מה הבעית אותו בארץ ודחק אותו לזרועותיה של טנג׳יר. היו לו ירושלים וחזיונותיה, חיפה ושיפוליה, תל אביב והמולתה. לפעמים הוא פלט לעצמו ביטוי בספרדית: Verdadera Señora. חשבתי לתומי כי מה שהעיב עליו ביותר באותם ימים של התאוששות והחלמה היה שלא יזכה להגשים את חלומו ולשהות בעיר החטאים. טנג׳יר הפכה אצלו להזיית ההזיות. ארתור רימבו פנה להרר, העיר הסוּפית של אביסיניה; דניאל פנה לטנג׳יר. עיר נידחת שבה הכול היה מותר. לשקר, להתחזות, להתפתות. עיר הכתיבה החשופה, ללא התחכמויות סגנוניות, ללא התחשבות ברבדים של כתיבה. ללא עורכים וללא משגיחים. עיר הכתיבה הבלתי קריאה, הן אצל בולס והן אצל בורוז. אפילו טאהר בן ג׳לון הסתפק בתרגום נימתו הערבית-מרוקאית לצרפתית.

בניגוד לדניאל, שסגד לסופרים, הייתי חצוי ביחסי אליהם. לא כל מי שהשחיר עמודים על גבי עמודים היה זכאי להערכה, או אפילו לתשומת לב. כה רבו הספרים וכה נמאסו עליי מחבריהם עד שהבטחתי לו לקרוא בסופרים המעורערים נפשית והבלתי מובנים שלו לכשאגמור לקרוא את הסופרים השפויים והבהירים.

כעבור שבועיים בבית החולים הוא התרפה במקצת. נראה כמשלים עם מצבו ועם תנאי אשפוזו. הוא כאב את כאבה של אימו, שהתמקמה אצל קרובים בירושלים כדי לבקר אותו מדי יום. העדפתי להגיע בשעות המאוחרות של הבוקר, אחרי ביקור הרופאים, כדי לא להקשות עליו. הקפדתי לא להישאר איתו יותר משעה קלה. הביקורים התישו אותו. הוא לא חדל לחזור על הסיפור: הרגיש זיעה קרה בכל חלקי הגוף, כאבים בידיים שהתפשטו לחזה ולגב. סיפור אביו חזר אליו, הוא הזמין מונית. הכבישים היו פקוקים והוא התפתל במושב האחורי קרוב לשעה. בחדר המיון לא חשדו שבחור כה צעיר יכול ללקות בליבו. אחרי שהועבר מטיפול נמרץ לפנימית ביקרו אצלו אנשי הסגל והמשתתפים ב״עמיתי ירושלים". הם הוכו בתדהמה. שום דבר לא בישר שהוא מועד לפורענות רפואית כלשהי. הוא היה רזה, אלגנטי, חינני. עם מבט חודר וחיוך דק על השפתיים, מדלג בין סקרנות לאירוניה. לא קיבל דבר כמובן מאליו, הקשה כל הזמן, ביקש להשתכנע. כאילו תר אחרי אמת שידע שאינה קיימת.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נמנע מלהזכיר את טנג׳יר. כאילו שכח ממנה, שם אותה בסוגריים, תייק אותה עם הדברים שהוא כבר לא יגשים. רימבו הוא לא יהיה, ואפילו לא אלן גינסברג. סופר הוא לא יהיה, ואיש לא יהיה רמב״ם עוד. מעכשיו והלאה יהיה עליו לנהל חיים שגרתיים. ללא תלאות, ללא התנסויות, ללא הרפתקאות. לסיים דוקטורט ולהתביית עם אישה וילדים. הוא זיהה סימנים שאם שום דבר בלתי צפוי לא יקרה, הוא יוכל להשתחרר בקרוב. הוא שב והתלוצץ על הרופאים:

״הם מאשימים את הסיגריה, את האלכוהול, את הכולסטרול.

רק את האשם העיקרי הם לא שוקלים להאשים.״

״והוא?״

״הלב עצמו."

״הלב נפגע."

״מרוב אהבה."

הוא לא פירט. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על אהבה. הוא לא נראה לי ממוקד. הוא רצה לרמוז לי משהו.

״אתה רוצה לומר שהלב נשבר מרוב אהבה."

ניכר שהוא האשים את האהבה. לא ידעתי איזו. האם אהבת נשים או אהבת גברים. אהבה אסורה או אהבה מותרת. אהבה נלהבת או אהבה נכזבת. לא דובר באהבת האדם או אהבת המולדת. אף על פי שגם היא הייתה אפשרית. השיחה לא הייתה קלה לו. הוא דיבר על השנתיים במרומי הר הצופים. מזכיר את השעות שבילינו בקומה השלישית של הספרייה, שוקדים על כתבי הרמב״ם, גם בראי שפינוזה וגם בראי שטראוס. נטלנו הפסקות תדירות למדי בקפטריות השונות. קפטריית המנהלה וקפטריית הרוח. קפטריית החינוך וקפטריית החברה. הוא הזכיר סטודנטית שהרבתה לשהות במקביל באותה קומה, באותם ימים ובאותן שעות.

״ישבו שם הרבה בחורות.״

לפי מבטו הבנתי שעשיתי טעות. הוא היה מאוהב, ואסור היה לי לדבר על נשים בלשון רבים. הוא תיאר אותה בקווים כלליים, ללא סימן היכר מובהק. לא ידע את שמה ולא את מה שהיא למדה. הבחנתי בסימני מבוכה ורציתי להקל עליו: ״ניגשת אליה?״

״היא הייתה בלתי נגישה.״

״היא לא התעניינה?״ ״להיפך.״ ״אז…"

״לא רציתי בקשר איתה, לא יכולתי לרקום קשר איתה.״ ״אלא?״

״אני רוצה להתנצל בפניה.״ ״להתנצל על מה?״

״היא יודעת."

בנסיבות אחרות הייתי מתבדח. חוש הומור לא חסר לו, הוא לא התרגש מהסרקזם שלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שגבר מתאהב, זו לא תהיה הפעם האחרונה. רומנים לובשים צורה ופושטים צורה. אהבה מרקיעה שחקים ברומנים. ממשיכים לקרוא את אנה קרנינה לטולסטוי ומדאם בובארי לפלובר. גם אם סרטים עם רומי שניידר, קתרין דנב ומישל פייפר בתפקידים הראשיים הוציאו מאיתנו כל חשק לרומנים כתובים, בכל עשור מתפרסם רומן אחד לפחות שמראה את אופי האהבה של התקופה. איני יודע מה נכתב אחרי ״סיפור אהבה״, סביר להניח שרומנים תלדי אפליקציות והיכרויות דרך הרשתות החברתיות. הספרות העולמית הייתה והינה הימור על האהבה. במיוחד הספרות העברית, שאינה יודעת באמת מה זאת אהבה. לא אצל א. ב. יהושע ולא אצל עמוס עוז, לא אצל צרויה שלו ולא אצל דויד גרוסמן. במחוזותינו לא מחפשים להתאהב אלא להינשא.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 17

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר