את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

את אחי אני מבקש

הלכנו אבלים וחפויי ראש בפיק ברכיים וברפיון ידיים. אוי לנו מצרנו הקמים עלינו לרעה, כמאמר הכתוב: ״מאיש עד אשה מעולל ועד יונק״.על כולם נשאנו קינה. ״לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי״. מכאוב עם ישראל כולו. היינו לבוז ולחרפה לשכנינו ששמחו לאידנו ולשברנו. פורענות באה על עמנו ואין בידינו להציל. דורסים וחומסים ברגל גסה, כחיות טרף לחרפה ולמשיסה. בכל צום קראנו תהלים וסליחות. יגון ודאבון לב היו מנת חלקנו בימים אלה. הרבינו בתפילות ובתחנונים ואולי ה׳ ישמע ויושיע את אחינו בחמלתו הרבה, כמו שאמר איוב: ״אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״. הגיעו אלינו פליטים מאירופה, בני מזל שהצליחו למלט את נפשם. היו כאלה ששהו באופן בלתי חוקי והייתה סכנה שאם ייתפסו יגורשו חזרה לאירופה ולמוות. הסתרנו אותם אצל משפחות במללאח. הקהילה טיפלה בהם באהבה, דאגה להם וסיפקה את מחסורם. עם כל אחד שנמלט ממוות, שמחנו על עוד אחד שניצל מציפורני הנאצים ועוזריהם. האין זה הזמן שהמשיח ישמיע לנו את שופרו, יגאל את אחינו ואותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו? האין זה הזמן המתאים שיופיע? יום אחד, ודווקא בתשעה באב, יום מועד לפורענות, הגיעה השמועה לפאס ש״לגום״ (חיילים ברבריים מהכפרים של מרוקו בצבא צרפת) התנפלו על היהודים בספרו. התקיפו את המתפללים בבית הכנסת של ״אם־ הבנים״, הכו בהם ורגמו אותם באבנים. למעלה מעשרים איש נפצעו. בהם פצועים קשה שהיו צריכים להביאם לבית החולים של פאס. המשטרה והצבא לא נקפו אצבע לעצור התקפה זו. המשטרה עצרה את הנתקפים, כמאתיים איש, ולא את התוקפים, והכריזה עוצר בעיר. היהודים היו כלואים בבתיהם ארבעה ימים ללא מים וללא מזון. בעקבות כך כל הקהילה נענשה והטילו על חבריה עונש – לבל ייראו במקומות ציבוריים כמו בתי קפה או קולנוע. בנוסף לכך הוטלו עונשי מאסר על רוב היהודים שהוכו. ״מי שמע כזאת מי ראה כאלה״. הרגשתי על גופי את הצער ואת הסבל של אחינו באירופה וכאבתי כאילו הייתי אתם וסובל את סבלם. כמו ששרים בהגדה של פסח ״כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. הרגשתי כאילו אני נמצא עם אחיי הסובלים במחנות המוות. רק נס יציל אותנו מגורלם. אלוהים שמע את תפילתנו וישועת ה׳ לא איחרה לבוא. צבאות ארצות הברית פלשו למרוקו ושמו קץ לסכנה שאיימה עלינו מממשלת צרפה הרשעה. ראינו ברחובות חיילים אמריקנים ואנגלים ורווח לנו. ידענו שניצלנו מציפורני הנאצים ושותפיהם הצרפתים, אבל המלחמה באירופה הייתה עדיין בעיצומה ולאחינו שם טרם באה רווחה.

כשצבאות הברית פלשו גם לאירופה ידענו שסוף סוף הישועה בדרך. ״כן יאבדו כל אויביך ה,״. הכרנו חיילים וקצינים אמריקנים יהודים ודוברי עברית שבאו לבית הכנסת בשבת. בשבת הוזמנו לבתינו וקיבלנו אותם באהבה ובכבוד. בשנה האחרונה של המלחמה שמענו על הבריגדה היהודית מארץ ישראל ולשמחתנו לא היה גבול! אכן פעמי המשיח נראים בעין. הגיעו אלינו ירחונים, אינני יודע איך, עם תמונות של חיילי הבריגדה עם הדגל העברי על מדיהם, מה שעורר בנו פליאה, התרגשות גדולה ושמחה שבלב. כאילו ששמענו את שופרו של משיח. גם אנחנו עשינו דגל עברי ושמרנו אותו בבית, הצטלמנו אתו והיינו גאים בו. אז כבר התחלנו בפעילות ציונית. ערב אחד התאספנו באולם בית הכנסת של ״אם־הבנים״ ומורה אחד מ״אליאנס״, בשם מיטרני, הודיע שמארגנים מקהלה כדי ללמוד שירי ארץ ישראל. לתימהוננו לא היה גבול! לא ידענו בכלל שהוא היה יהודי. עכשיו מתברר שלא רק יהודי הוא, אלא שהוא מארץ ישראל. זה מילא אותנו שמחה כאילו שגילינו אוצר בלום שנעלם מעינינו עד כה. אחר כך התברר לנו שכל מורי ״אליאנס״ הם יהודים. חלקם מתורכיה וחלקם מארץ ישראל. הכיצד זאת שלא ידענו על היותם יהודים? מפני שאף פעם לא באו להתפלל. שמרו על מרחק מהקהילה וגרו בעיר החדשה בין הגויים. אנחנו התלהבנו כל כך לשיר שירי ארץ ישראל שבאנו בהתלהבות רבה פעם בשבוע ללמוד שירה. המקהלה שלנו הייתה גדולה ומנתה כעשרים בנים ובנות. מורה אחד, מתתיהו קורח, שהיה גם הוא מארץ ישראל, התחיל ללמד אותנו עברית והתלהבותנו לא ידעה גבול. התחלתנו להרחיב את המקהלה ולשיר גם בתפילת ערב שבת ומוצאי שבת. למדנו קטעי תפילה עם מנגינות נעימות מאוד שלמדנו מחיילים יהודים. בית הכנסת היה תמיד מלא על גדותיו ובני הנוער זרמו בהמוניהם לתפילותינו. מלווה מלכה היינו עושים בבית הכנסת בעיר החדשה ופתאום גם בני נוער שחדלו לבוא לבית הכנסת התחילו לבוא. אני שמחתי תמיד להשתתף כסוליסט במקהלה שלנו.

לא עבר זמן רב עד שהתאקלמתי בפאס ונקלטתי בין בני הנוער שבה. קהילה נפלאה ומבורכה בתלמידי חכמים ומלומדים. הנוער שם היה משכיל ברובו וציוני ברוחו. הבתים היו תמיד מכניסי אורחים למופת ופתוחים לכל אחד. עם קבוצתנו נמנו רבים שעתידים היו למלא שליחות לאומית ומהם נפלו בשליחות זו בעתיד. אחת מהחברות שלנו בקבוצת נוער זו הייתה לעלמה יפהפייה וחכמה, מלאת חדוות חיים ושובבות נעורים שצחוקה לא מש מפיה. מוניק עטר, לימים רוחמה אסולין, ליכדה את הקבוצה שלנו סביבה באישיותה המקסימה, עודדה ודחפה וכולנו אהבנו אותה אהבה תמה של ידידות נאמנה. היא רוממה את רוחנו בחיוניותה ובחיוכה שובה הלב. מלאה פעילות ורעיונות ללא הפסקה, יזמה וביצעה – והכל ברוח טובה ובמילה נעימה, בכוחות עצמה, ללא הדרכה וללא קשר עם הארץ. זה יגיע בעתיד, אבל אז זו הייתה פעילות טבעית שנבעה מההתלהבות שלנו שבה כל אחד תרם את חלקו. שיעורי ערב לעברית כללו את כל בני הנוער שלמדו בהתלהבות והתחלנו לנהל בינינו שיחות בעברית. התחלנו גם להציג בציבור מחזות בעברית ובצרפתית על נושאים תנ״כיים שהצגנו בפני הקהילה היהודית והנוער היהודי בערים אחרות.

אחרי שחרור צרפת התחלנו לקבל עיתונים של התנועה הציונית מצרפת ומארץ ישראל שמצאו את דרכם אלינו. הגיעו לידי ספרים בעברית שקראתי בצימאון. שמעתי וקראתי על החלוצים בארץ־ישראל, ונוצר קשר עם ארגונים אחרים בערי מרוקו. ההתארגנות בין הנוער הלכה וגברה. היו אספות והרצאות בענייני ארץ ישראל. הייתה זו ראשית התנועה הציונית אצלנו. התחלנו לארגן בילויים משותפים. בכל יום ראשון היינו יוצאים ל״ראס-אלמא״ או ל״עין־שקף״, שם היו נהרות וברכות מים בתוך הנהר. במקומות אלה בילינו כל היום שמחים וטובי לב. המעניין הוא שטענת הרבנים שבית ספר ״אליאנס״ יוציא אותנו לתרבות רעה, לא הייתה נכונה, כי הנה דווקא מורי ״אליאנס״ הפיצו בינינו את אהבת ארץ ישראל, לימודי השפה העברית ושירי ארץ ישראל. רוב תלמידי ״אליאנס״ לא דקדקו בקיום מצוות, אם כי באו בשבת לבית הכנסת להתפלל.

את ידידיי בספרו לא שכחתי. גם שם התחיל הנוער להתארגן וללמוד על ארץ ישראל. לעתים קרובות נסעתי לשם לסוף שבוע והייתי מספר להם מה ששמעתי ומה שלמדתי על ארץ ישראל. לימדתי אותם גם את המנגינות לתפילות שידעתי. זה הכניס רוח חדשה בתפילות שלנו וגם המבוגרים נהנו מזה. הוספנו יותר ויותר מנגינות לתפילות שלנו וזה הוסיף עניין והתלהבות בבני הנוער, שיבואו להשתתף. לכן, בכל פעם שלמדתי משהו חדש, הייתי הולך לספרו להיפגש עם ידידיי ועם בני משפחתי, ללמד את הנוער מה שידעתי ולהרצות בפניהם על ארץ ישראל וחלוציה.

כשהמלחמה נגמרה יצאנו בתהלוכה גדולה במללאח של פאס, ובידינו דגלי ישראל. הלכנו ושרנו בהתלהבות שירי ארץ ישראל ורקדנו ברחובות. לשמחתנו לא היה גבול. כל התושבים של המללאח ושל נוואוול יצאו לרחוב הראשי של המללאח להביע את שמחתם על כך שאויבי ישראל נפלו ונמחצו עד עפר. ״ורשעים בחושך ידמו״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

עמוד 113

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר