אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה ז"ל-תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק

תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק

כתבה זו נכתבה אישית ע״י מר משה דהאן, אשר היה נוכח במקרה העלמת אצבע הקריאה של ספר תורה וראה במו עיניו את כל הנעשה והחרדה אשר נגרמה לכל בני הקהילה.

בשנת 1928 יהודי זקן, שמו דוד בן יפלח, תושב אל־קאסר־כביר במרוקו הספרדי, יהודי ירא שמים בתכלית, עני ותשוש כח.

אשתו מתה עליו בחייו, כשהוא עדיין חשוך בנים ל״ע. מתוך הערצתו לצדיק החליט לתרום ספר תורה ויכניסו לבית הכנסת של רבי עמרם שנמצא במֵלָאח של וָואזַן.

מתוך אמונתו ואהבתו לצדיק ביקש מראשי הקהילה ומיו"ר חברה קדישא שלאחר פטירתו יקברו אותו קרוב כמה שאפשר לקברו של הצדיק רַבִּי עַמְרָם בֶּן דִיוָואן, הוא היה ירא שמים בתכלית ומאמין עד אין סוף לנסים של הצדיק.

הזקן דוד בן יפלח התפרנס מזיעת אפו מעבודת הסבלות.                                                                                       

תלמודי תורה בוואזן

מספרים כשהוא היה יותר צעיר היה גבור וחזק ונשא על כתפו הרבה משאות כבדות, שפה הערבית כמעט ולא ידע לדבר, שפתו היתה השפה הספרדית.

כל יום בעירו אל־קאסר־כביר היה קם בבוקר מוקדם להתפלל שחרית, מנחה ומעריב עם הקהל, הוא היה לעתים קרובות בא לוואזן שהיתה כמעט עיר אחות של אל־קאסר.

כאשר אנשי עירו שמעו על הרעיון שלו לקנות ספר תורה מכספו לרבי עמרם היו מאד תמהים ומתפלאים, הרי באל־קאסר היה גם כן קבור צדיק גדול ושמו רבי יהודה ג'אבלי זצ"ל ומדוע הרחיק לכת והתנדב לתרום ספר התורה רק על שמו של רבי עמרם? אבל, ״צדיק באמונתו יחיה״ כולם הניחו לו לעשות כרצונו בגלל גילו ובגלל צידקותו.

כאמור התחיל להפריש מעבודתו פרוטה לפרוטה עד שהגיע תודה לאל בכחו לבד לקנות ספר תורה מירושלים, מהודר ויקר מקלף לבן, עם מכסה קטיפה מרוקמת זהב, עם רימונים מזהב טהור ועם כף קריאה מזהב 22 קארט.

יום הכנסת ספר תורה לבית הכנסת של רבי עמרם היה יום חג בעיר, כל הקהילה היהודית של העיר והרבה מוזמנים מאל־קאסר השתתפו בסעודה שמומנה מכספו, והוכנה בידי נשים צדקניות וחסדניות שהתנדבו לבשל ולהכין הסעודה שהתקיימה ברוב עם ומכל הבא ברוך הבא.

באותו פונדק שהיה נקרא "פונדק התפילה" היה עוד בית כנסת אחר שקראו לו בית כנסת "התהלים של דוד  המלך" ושם ספר תורה נשאר שבעה ימים עד ליל הכנסתו, וכל ערב היו מתפללים תפילת ערבית חגיגית.

בזמן הכנסתו האריכו את המסלול והתהלוכה עברה בחוץ לאורך המלאה, המתופפות לא הפסיקו לתופף, ופייטנים דגולים באו גם ממכנס, ונתרמו הרבה כספים בחגיגה.

ובסעודה היתה השתיה בשפע, כל מי שבא אפילו רק לנשק את ספר התורה היה מביא בידו בקבוק ערק מזוקק תוצרת בית, הרבה נשים תרמו חלקים ממשי ובגדים יקרים מקטיפה מכל הצבעים, ומטפחות וחגורות לרוב.

הזקן עליו השלום לאחר הכנסת ספר התורה למעונו, ראה בס״ת תכלית חייו, הוא עבר לגור בוואזן, והיה מתנחם כשהוא היה רואה הקהל מוציאים וקוראים בספר תורה שלו, זו היתה נחמתו, חשוך בנים, ואשתו נפטרה. הוא נשאר בודד ללא קרובים, אבל כל הקהילה כיבדה אותו.

היו משפחות מכובדות שהיו נאבקות ביניהן מי יאכסן אותו, כדי שלא ישאר בודד, אבל בשלב זה קרתה לו תקרית מאוד מצערת.

בשנת התרפ״ח 1928 ראשי הקהילה היהודית של וואזן היו מודאגים מאד, החינוך ותלמוד תורה בעיר התחילו להדאיג מאחר ולא היו חכמים או מלמדי תורה בעיר. בעצם החינוך התורני של הילדים בקהילת וואזן היו תחת השגחתם של הרבנים של העיר מֶכְּנֵס.

 

רבני מכנס הרב הגאון רבי יהושוע ברדוגו והרה״ג רבי ברוך טולדנו ז״ל, דאגו ושלחו ממכנס שני רבנים מלמדים, אחד רבי יעקב בדדוגו והשני רבי משה סבאג ז״ל, הם באו ממכנס על מנת ללמד ילדי יהודי וואזן.

הנהיגו משטר קשה ובלתי פשרני ממש, אחרי הלימודים בתלמוד תורה, לא נראה צל של ילד מסתובב ברחוב, היה אדם שעבד עם הקהילה בלתי מתפשר, אם ראה ילד מסתובב ברחוב היה מודיע לרב ומיד אותו ילד קיבל מכות "בפאלקה״ ברגליו, כאמור המשטר של חינוך הילדים קיבל צורה חזקה ומחנכת כמו שצריך.

יד הגורל, באחד הימים בשנת 1929 הבחין השמש של בית הכנסת ע״ש רבי עמרם, ושמו מכלוך בן־שלוש ז״ל, שאצבע הקריאה שנתרמה עם הס״ת ע״י דוד בן יפלח נעלמה ואיננה.

הדבר התפרסם ועשה הד בקהילה שהיתה המומה ממעשי בזוי זה, מיהו זה ואיזה הוא אשר עשה מעשה כזה וגנב מעל ספר התורה את יד הקריאה, אנשים לא רצו להאמין שדבר כזה ישמע אצלנו בעיר וואזן שהיתה נחשבת לירושלים הקטנה.

במיוחד שהדבר פגע בתורם האומלל הזקן דוד בן יפלח ז״ל פגיעה קשה, וקמה מהומה בתוך הקהילה, שלא השלימה עם הדבר הזה, הדבר הובא לידיעת המשטרה, ולפי ההנחיות של ראש ועד הקהילה שהיה מאד מיודד עם המפקח המקומי של המשטרה ביקש ממנו בגלל הרגישות המיוחדת שיש בדבר. לנהל את החקירה בעדינות ובסתר, וללא פירסום הענין בציבור, ובזהירות רבה.

אנו בתור ילדים בני שמונה או עשר נדהמנו כאשר ראינו ששני אנשי המשטרה האזרחית נכנסו לביכנ״ס ופתחו את ארון הקודש, אולם בתור ילדים לא ידענו מאומה על העלמת הכף מעל ספר תורה.

אמנם כילדים ובתלמידים בבית הכנסת של רבי עמרם בן דיוואן כעסנו הרבה על מי שהעז לעשות דבר כזה ועל זה שהסתירו מאתנו כל הנושא הזה ואת התפתחותו, והרגשנו עגמת נפש וצער, אבל היינו סקרנים לדעת את האמת, והיינו רואים על פניו צערו ודאגתו של הזקן דוד בן יפלח ז״ל.

ברם, הסקרנות גברה מיום ליום אח״כ נשמע בקרב היהודים שאחד מבני המשפחות המיוחסות ממכנס אשר גרו בוואזן התפתה ולקח את הכף והעלימו מעיני הוריו.

ילד זה היה ממשפחה מאד מכובדת בעיר מכנם, והבן בפזיזותו הפיל חרפה על הוריו הכף אמנם לא הוחזרה, אבל הזקן דוד בן יפלח קיבל החלטה דרמתית כאשר סירב לקבל תרומות מאנשים שונים על מנת לרכוש כף אחר מזהב טהור במקומו של זה שנגנב, והחליט למרות זקנתו להפשיל שרווליו ולהתחיל לעבוד מחדש בסבלות והפעם בעיר וואזן.       

מעסיקיו הסוחרים שילמו לו תמורת עבודתו בנדיבות עד ששוב הגיע להרוויח הסכום המספיק לו לרכישת כף אחר, מאותו צורף ומזהב של 22 קארט.

אח״כ בני הקהילה קיימו סעודת מצוה לכבודו של הזקן דוד  בן יפלח בצינעה על מנת לא לעורר מחדש את הפרשה כולה שפגעה בבריאותו, הוא האריך עוד מספר שנים ונפטר בשיבה טובה ונקבר בחלקה של החסידים כמה מטרים ממול הקבר והעץ של הצדיק. אשריו ואשרי חלקו.

הקהילה, לפני שאחרוני היהודים עזבו לישראל דאגו לכל ספרי התורה. שימסרו לשליחי הסוכנות היהודית הדתיים שמסרו אותם למשרד הדתות.

כתשעה ספרי תורה חדשים שלא מכבר נקנו ע״י הקהילה ובין היתר גם ספר התורה ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל נלקחו ע״י רבי אהרון מונסונגו בנו של ראב״ד הגבוה של כַּזַה-בְּלַנְכַּה הרב סידי ידידיה מונסונגו עליו השלום, נשלחו וחולקו לבתי כנסת גדולים בארץ ישראל.

 

*״פאלקה״ מכשיר לקשירת רגליים, תלמיד שלא ידע לדקלם בעל-פה את המזמור או את הקטע לפני הרבי שלו לוקה ב״תחמילה״: רגליו הושמו בפאלקה והרבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות, אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דוקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. וזה היה העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ הנקרא א-צלא – מספר המכות היו של שלוש עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים ע״ח, ל״ח) שאר התלמידים ליוו כל מכה במילה מהפסוק ובקולי קולות. כך שתחנונו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה. (עיין עוד בספר ״יהודי מרוקו״ הווי ומסורת ובספר ״היהודים במרוקו״) עיין עוד א״ם למסורת עמוד 223.

 

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה ז"ל- תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר