אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- כנר בעל שם




  1. כנר בעל שם

למעלה משישים שנה אחר הדברים האלה, זכיתי שוב לראות את ז׳אן, שכבר קרא לעצמו ג׳והני. הפעם היה זה בירושלים.

קדם לפגישה, דואר אלקטרוני שקיבלתי מאישה מארצות הברית, ששאלה אותי בעברית מגומגמת אם אני שייך למשפחת כנפו ממוגדור שאירחה את משפחת אביה בימי מלחמת העולם השנייה.

עניתי לה בחיוב, ובעקבות תשובתי נוצרה בינינו התכתבות קצרה. היא הייתה בתו של אדואר, אדי לוַיין, שהלך לעולמו כמה שנים קודם. היא סיפרה לי שדודה, ג׳והן לוין, עודנו בחיים, ושעתיד הוא לבקר בירושלים. כך נוצר קשר מחודש ביני לבין ז׳אן.

הפגישה שלי אתו במלון המלכים הייתה מרגשת. הוא לא הפסיק להתפעל מזה שהוא זוכה לראות שוב מישהו מהמשפחה שאירחה אותם במוגדור. מדי פעם פנה אל אשתו ואמר לה בהתרגשות: ״דרלינג, ג׳סט אימאג׳ין! תארי לעצמך, הכרתי את מיסטר כנפו לפני יותר משישים שנה, כאשר הייתי נער בן שש עשרה! הכרתי את הוריו! את דודו המשורר, יעקב קראו לו, אם אני זוכר נכון!״

״יצחק,״ תיקנתי בחיוך.

״אתה בטוח? יצחק – אוף קורס! איד יכולתי לשכוח! א גרייט מן! ושמעתי שגם אתה משורר, או משהו כזה!״

נענעתי בראשי – משהו כזה, ושאלתי אותו אם הוא עדיין מנגן בכינור.

״אוף קורס! מעולם לא הפסקתי לנגן! אף על פי שיש לי ביזנס, אני מנגן כל יום ואני חלק מבֶּנְד, תזמורת של כליזמרים! ואגיד לך עוד משהו, מיי פרנד: הכינור שלי תמיד אתי בכל נסיעותיי!״

״גם בנסיעות אתה מנגן?״

"איך אפשר אחרת? הנגינה בכינור איִז אִן מיי בְּלאד!״

למשמע ההצהרה הזאת לפיה הנגינה בכינור בדמו, חייכתי בתוך תוכי: מי יגלה עפר מעינייך, גברת אלין לוין, שכל כך טרחת לדאוג לכך שבנך יהיה כנר! ואילו ז׳אן מצדו, שכח בינתיים כמה בכה באוזניי על כך, שבמקום לשחות בים ולטייל בשדות, הוא נאלץ לנגן בכינור דבר יום ביומו ובמשך שעות רבות.

ז׳אן חיבק אותי בפעם האיני-יודע כמה ושאל: "אני זוכר שהייתה לך שאיפה לנגן על כינור, מימשת אותה?״

"לא כל כך!" עניתי מתוך תקווה שלא ימשיך בקו החקירה הזה.

"חבל! חבל מאוד! אני זוכר איך כל כך רצית ללמוד כינור!״

מילאתי את פי מים.

ז׳אן הביט בי בחיבה גלויה. חיוך רחב האיר את פניו: ״היית רוצה שאנגן לך משהו?״

״זה יהיה נפלא!״ אמרתי בהתלהבות אמיתית.

״חכה לי כאן!" אמר ונעלם.

לאחר דקות ספורות, הוא חזר וכינורו מתחת לבית שחיו.

הוא הבחין בניצוץ שניצת בעיניי למראה הכינור והושיט לי אותו. רעדה עברה בי כאשר החזקתי אותו בידי. כאשר החלקתי בכף ידי את גב הכינור, חשתי כאילו נחיל של נמלים רץ לאורך גבי. ז׳אן הבחין בהתרגשותי: ״אני נזכר עתה שגם אז ביקשת להחזיק את הכינור שלי וליטפת אותו באותה צורה ממש!״

החזרתי לו את הכינור.

״זה כינור יקר מאוד,״ התרברב ז׳אן, ״יש לי כינור עוד יותר יקר, אבל איני מוציא אותו מן הבית אלא בשביל לנגן בקונצרט.״

מניה וביה מיקם את הכינור על כתפו והכין את הקשת כדי להתחיל לנגן.

ישבנו בלובי של מלון המלכים והרמקולים שהיו מפוזרים באולם השמיעו נגינה קצבית.

״חכה!״ אמרתי לו.

ניגשתי אל הקבלה ואמרתי לאחת הדיילות: ״נמצא כאן כנר בעל שם מארצות הברית והוא רוצה לנגן עכשיו בלובי, האם אפשר להשתיק את המוסיקה שלכם?״

״לכבוד הוא לנו,״ ענתה לי.

כשחזרתי אצל ז׳אן, כבר השתרר שקט בלובי והוא התחיל לנגן.

זה היה רגע מביך ביותר! הוא אמנם ניגן קטעי מוסיקה ידועים, אבל החריקות של הקשת על המיתרים היו רבות. נראה לי שהוא לא היה מודאג מכך והמשיך לנגן במרץ. חיכיתי בקוצר רוח שיסיים, ואז השתרר שקט בלובי. איש לא מחא כפיים. ז׳אן הפנה אליי מבט מתחנן כלשהו. החמאתי לו בחצי-פה.

ידעתי שהאיש עבר את גיל השמונים.

  1. 11. מבת הארבה

באותה שבת, התארחתי אצל אחיותיי בירושלים, והן הזמינו את ז׳אן ואת אשתו לאכול אתנו צהריים. גם כאן הוא לא הפסיק להתפעל, וכשהוגש לו החמין, אמר בהתלהבות שמאז ימי מוגדור לא טעם חמין נפלא כל כך. ״אתם שולחים את החמין ל׳פראן׳?״ שאל בקריצה. הוא זכר את ה״פראן״, המאפייה הציבורית אליה היו היהודים שולחים את החמין ביום שישי אחר הצהרים ושבים לקחת אותו ביום שבת. ״לא! אין כאן ׳פראן׳,״ אמרתי בטון מתנצל. "אז איך אתם מצליחים לקבל חמין כל כר מושלם?״ ״יש לנו פלטה של שבת,״ אמרה אחותי מרגלית בהצביעה לכיוון המטבח. בהתלהבות ילדותית החל ז׳אן למנות את כל המאכלים שאכל במוגדור: ״ה׳פסטלה׳! איזה מאכל נפלא! אכלתי מאז כמה קציצות תפוחי אדמה המזכירות בצורתן את הפסטלה, אבל כמו הפסטלה המוגדוריאנית אין ולא תהיה לעולם, ובמיוחד הפסטלה של האימא שלכם!״ ז׳אן המשיך להעלות זיכרונות קולינריים ממוגדור ולפתע נעצר, שם את שתי ידיו על השולחן כאילו עומד הוא לזנק ואמר בקול מבודח: "נהגתם לאכול לוֹקוּסט! איך אומרים ׳לוקוסט׳ בעברית?״ ״ארבה,״ עניתי, ״כמו במכות מצרים.״

״אתם עדיין אוכלים ארבה?״ ״לא,״ ענינו במקהלה.

״לא נהוג בישראל…" הוסיפה אחותי מרגלית, וקפצה על ההזדמנות והזכירה לו את מעשה הארבה, כאשר שהו הוא ומשפחתו אצלנו.

כל אימת שפשט הארבה במרוקו, היו ערבים שהתמחו בכך אוספים אותו לתוך שקי יוטה. השקים ותכולתם היו עוברים תהליך של עישון. וכך היה מגיע הארבה לחנויות. שם היו דוחסים אותו לתוך שקיות מנייר ומוכרים אותו כפי שמוכרים אצלנו צ׳יפס.

אחיו של ז׳אן, אדואר, שדגל בסיסמה ״במוגדור נהג כמוגדוריאני״, אהב מאוד לאכול בחוץ וגם הארבה המעושן התחבב עליו. פעם קנה שקית חגבים מעושנים והביא אותה הביתה. כשהסביר להוריו מה מכילה השקית שבידיו, הם התמלאו בגועל, והגברת לוין רצה אל אמי בהיסטריה: ״אתם אוכלים מהדבר הזה?״

״כן,״ ענתה אימא בשלוות נפש, "זה טעים ביותר! זה גם כשר.״ הגברת לוין נסוגה במלמלה משהו שאפשר היה לתרגם כך: ״פראי אדם!״ לא עברו כמה ימים ומשפחת לוין הוזמנה בהרכבה המלא לארוחת צהריים אצלנו. כמנה ראשונה, אימא הגישה חביתה שנראתה כמו חביתה עם נתחי בשר. טעמה היה נהדר ובני משפחת לוין לא הפסיקו להתפעל. אימא הוסיפה עוד ועוד לצלחתם ואנחנו הבטנו בסיפוק רב בצלחותיהם שהתמלאו והתרוקנו במהירות. היו עוד כמה וכמה מנות באותה ארוחה, אבל החביתה נשארה המנה המובחרת.

בתום הארוחה, התחננה הגברת לוין לאמי שתיתן לה את המתכון של החביתה.

״זה פשוט מאוד,״ התחילה אימא, ״את לוקחת עשר ביצים ומערבבת אותן עם תכולתן של שתי שקיות ארבה חתוכים לשניים, אחר כך את מוסיפה מלח ופלפל שחור, מטגנת ומגישה…״

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- כנר בעל שם

עמוד 31

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר