המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור- השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

המנהיג המזרחי הראשון

מכאן ואילך השתנה היחס כלפיו. אפילו מנשה מאירוביץ׳ שהתקיפו קשות ב-1884, השמיע דברים אחרים לחלוטין לאחר שנתיים. במאמר בהמליץ חזר בו מהאשמותיו הקודמות וכתב עליו ש״מבלי הבט על טרדותיו הרבות לא נמנע לבוא לעזרת חובבי ציון בעת צרה כזו [מותו של מויאל] ובשימת עין יתרה ובדאגה גדולה הוא משגיח על כל דבר קטן או גדול בקולוניות לטובת יושביהן, להביאם אל המנוחה. מאושרים אנחנו כי יש לנו אוהב כזה, איש כמוהו אשר הוא באמת משען חזק לנו״.

הירש מילא את תפקיד יו״ר חובבי ציון בארץ במשך שנה. הוא כיהן כמנהל מקווה ישראל עד שנת 1891. באותה שנה פקד אותו אסון נורא: שניים מילדיו הקטנים מתו ממחלה תוך חודש אחד ונקברו במקווה ישראל. הוא עזב את הארץ ומאוחר יותר ניהל את מושבות הברון הירש בארגנטינה. נפטר בצרפת ב-1925.

הירש כמעט אינה זכור בקורות ההתיישבות ובארץ. אין רחוב או נקודת ציון על שמו, ורק בקיץ 2018 פורסם ערך בוויקיפדיה העוסק בו.

סיפורו של אלעזר רוקח, שותף נוסף של מויאל, שונה לגמרי. הוא נולד בירושלים ב-1854 למשפחה חסידית. סבו מצד אחד היה רב והסב האחר נודע ביישוב היהודי כבעל בית דפוס ועורך. זה היה ישראל ב״ק, איש צפת שעבר לירושלים, פתח בה בית דפוס ראשון והיה העורך הראשון של העיתון השני בירושלים ובארץ – חבצלת.

אחיו הצעיר של אלעזר היה שמעון רוקח, מראשוני התושבים האשכנזים ביפו וממייסדי נווה צדק. אחיינו, ישראל רוקח, בנו של שמעון, ירש את מאיר דיזנגוף כראש עיריית תל־אביב.

אלעזר רוקח היה מרדן כל חייו והצליח לקומם נגדו רבים וטובים בארץ ישראל ובארצות מזרח אירופה. חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב תיארה במילים אחדות את החיוב ואת השלילה שבהתנהגותו: ״רוקח ניחן בכישרונות מצוינים, בבקיאות, בהתלהבות ללא גבול ובדבקות ברעיון אחד, יישוב ארץ ישראל, אך עם זאת היה איש ריב ומדון, שבן לילה היה עלול ליהפך לשונא ידידו מאתמול״.

את ירושלים עזב בגיל בר מצווה, לאחר שהשיאו אותו לנערה צפתית. בהגיעו לגיל 18 יצא נגד הממסד הדתי בצפת, נגד מוסד ה״חלוקה״ ובעד התיישבות חקלאית שתוציא את היהודים מחיי ״שנור״ לחיי יצירה ועבודה. בשל כך הוא הוחרם על ידי רבני צפת ואף היו איומים על חייו.

הוא נמנה עם קבוצת אנשי צפת שהקימה את המושבה החלוצית גיא אוני, אלא שזו לא החזיקה מעמד, וכמו פתח-תקווה שהוקמה באותו זמן – נעזבה. כדי לקדם את נושא ההתיישבות יצא למזרח אירופה והטיף מעל כל במה אפשרית בזכות התיישבות יהודית רחבה בארץ. מרכז פעילותו היה ברומניה, ויש המייחסים לו את יציאת עשרות משפחות מרומניה לעבר ארץ ישראל – אלה שהקימו במחצית השנייה של שנת 1882 את המושבות ראש פינה וזכרון־יעקב. פרופ׳ יוסי בן־ארצי מציין בספרו על הקמת המושבות הראשונות, כי החל מ-1880 ״קמו ברומניה ועדים ואגודות לתמיכה בהתיישבות בארץ (בעיקר תודות לפעולתו של אלעזר רוקח״).

ב-1885, כשחיפש ק״ז ויסוצקי עוזר שיסייע לו במסעו לארץ ישראל בשליחות חובבי ציון, הוא צירף אליו את רוקח. הדבר לא עלה לו בנקל, שכן בחוגי חובבי ציון הכירו את רוקח וטענו שהוא דעתן מדי, אינו נוח לבריות ותככן. ויסוצקי התעקש, משום ״שרצה את רוקח שהכיר את ערי המזרח ומנהגי תושביהן, היה סופר עברי מהיר וידע את השפות שהתהלכו במזרח״.

רוקח, אם כן, התלווה לוויסוצקי וליווה אותו במהלך כל שלושת החודשים שסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ. תוך כדי כך התיידד עם מויאל, והשניים מצאו שפה משותפת. עד מהרה החל לפתח פעילות עצמאית, שלא נעדרו ממנה חשבונות העבר ויריבויות. כך לדוגמה הוא גילה עוינות לקבוצת הפעילים הירושלמית, כמו אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס, בין השאר משום שיצאו נגד דודו, ישראל דוב פרומקין, עורך העיתון חבצלת. בוויכוח שהתנהל בדבר מקום מושבו של הוועד הפועל הארץ־ישראלי של חובבי ציון, שוויסוצקי תכנן להקים, רוקח – בן ירושלים – היה מתומכי יפו דווקא. הוא הסביר, שבירושלים הגדולה והמפולגת, הכול ידוע ומפורסם, והדבר עלול להזיק לפעילות. יתר על כן אמר כי ״בירושלים ימצא ענין הישוב כשושנה בין החוחים. אחדים יאהבוהו ואלפים ישנאוהו ומה זה ימריצנו להכניס ראשנו במעונות אריות ועל הררי נמרים?״ הוא הוסיף בלעג סמוי שאם עניין היישוב חשוב לעסקנים הירושלמים, ״יקבלו עליהם המעמסה לבוא פעם אחת בכל חידש ליפו, לראות ולבקר מעשי חבריהם״.

אין כל ספק שהוא טרפד את רעיון הקמת המרכז המקביל בירושלים, ומנע מאליעזר בן־יהודה לקבל את תפקיד מזכיר המרכז הירושלמי, בשכר נאה(ראו עבר 106-105). דודו של רוקח, ישראל דוב פרומקין, שיבח אותו על הרחקת מרכז חובבי ציון מעסקני ירושלים: ״הוא אשר גדע קרני רשעים ויגרשם מהיכלי חובבי ציון, תהלה יאה לו על הדבר הזה״. לדעתה של ההיסטוריונית שולמית לסקוב היה רוקח סכסכן מטבעו וגרם למתחים רבים. בהיותו מזכירו של ויסוצקי, ״הוא חרחר [ריב] בינו ובין רבים מראשי הציבור בארץ״.

מויאל, ברשותו של ויסוצקי, שיגר את רוקח לשליחויות שונות, כדי לבדוק את התנהלותן של מושבות או שטחים הראויים להתיישבות נוספת. רוקח, ששלט בכל רזי העברית, כתב את מכתביהם של ויסוצקי, ובמיוחד של מויאל, שהכתיב העברי המוכר לו היה רק כתב רש״י. מכתביו הנמלצים של מויאל לפינסקר ולאחרים נושאים בבירור את טביעת האצבעות של רוקח. כתובתו בארץ הייתה: אלעזר רוקח, אצל א' מויאל, יפו.

מכתבים שכתב בעצמו או שסייע בכתיבתם לאחרים היו מלאי פאתוס וציטוטים מהמקורות. כך לדוגמה מכתבו של מויאל לחובבי ציון בוורשה מיולי 1885 נפתח בשורות הבאות: ״אדונים נכבדים, אצילי בני ישראל נ״י [נרם יאיר]. אבוא בקסת סופר וצדתי את ברכתי, ברכת אברהם, על ראשי אלופי יהודה הדורשים טובת ישוב ארץ הקודש, ואת עפרה יחוננו, וחפץ ה׳ בידינו יצלח בעד ערי אלד׳ינו [צורת כתיבה המחליפה את הה״א בדל״ת]״. עם מויאל עבד רוקח בשיתוף פעולה מלא, אולם לא אחת היו ביניהם חילוקי דעות. כך היה למשל בנושא הביל״ויים ומושבתם גדרה. רוקח התנגד להם משום שתיעב את פטרונם, יחיאל מיכל פינס, זכר למאבקים ישנים של ה״עסקונה״ הירושלמית. בנוסף, דעתו הייתה שבהעדפות של חובבי ציון צריכה הכמות (של העולים) לגבור על האיכות (של אנשי ביל״ו), ובמילותיו שלו: ״בנוגע לאידיאל, הנה כל מי שעזב ארצו ויבוא עם כספו להתישב בארץ הקדושה, כבר הראה בזה את אותותיו כי אוהב הוא את הרעיון בלבד בנפשו ובמאידו, ועל כן עלינו לתת היתרון להכמות על האיכות״.

כוונתו הייתה שבוויכוח למי צריכים חובבי לעזור תחילה, לפתח-תקווה או לגדרה, יש להעדיף את הראשונה. איכותם של הביל״ויים לא יכולה לחפות על מספרם המועט. מויאל לא הסכים איתו – הן מפני שחיבב במיוחד את הביל״ויים בעלי ה״אידאלים״ והן משום שחשב שצריך לסייע גם לפתח-תקווה, גם לגדרה וגם ליסוד המעלה. גישתו של מויאל הייתה שוויונית: יש לסייע לכל אחת משלוש המושבות שתחת חסות חובבי ציון, כל אחת כשלעצמה, ללא חשבונות מוקדמים.

רוקח, כפי שאפשר ללמוד מפרק זה, היה אדם שנוי במחלוקת, אולם מויאל נתן בו את אמונו. זאת אפשר ללמוד ממכתב ששיגר ויסוצקי לפינסקר בינואר 1886, ובו גילה לו שכמה חודשים לפני כן ביקש ממויאל חוות דעת על רוקח, שהיה כזכור מזכירו בעת סיורו בארץ ישראל בקיץ של השנה הקודמת. תשובתו של מויאל הייתה חד־משמעית: ״מיום נסע כבודו מפה, הנני מוצא נחת וקורת רוח בכל מעללי ה׳ רוקח, הן בכתיבת המכתבים והן בדבר החשבונות והפנקסאות״. יתר על כן, מויאל שיבח את רוקח על הדיסקרטיות שלו. נושאים העולים לדיון ביניהם, ״כולם ספונים וטמונים״, כלומר לא מגיעים לאוזן זרה.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור- השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר