ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

לא ברור מדברי התקנה הנ״ל, האם ספירת עשר השנים מתחילה מיום הנישואין, אפילו אם האשה היתה קטנה ולא ראויה ללדת. או דילמא התקנה נסמכת על מה שנאמר בתקנה הראשונה שהספירה מתחילה רק מיום שהאשה ראויה ללדת.

התקנה סייגה את ההיתר לשאת שתי נשים רק למי 'דאפשר למיקם בספוקייהו', זה תואם את ההלכה. וההגדרה של סיפוקיהו היא צרכים מנימאלים, כמו שמפורש בשולחן ערוך: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. וכתב בית שמואל: משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים.

מעניין שהם לא מזכירים התקנה שנתקנה בעיר פאס בשנים שנ״ג-שנ״ט. דומה שהם לא הכירו אותה בגלל המרחק הגיאוגרפי, ויתכן שהם הכירו אותה ולמעשה הם הלכו בעקבותיה.

בתקנה מופיעה הוראה לסופרים המשביעים את החתן לפני החופה שיציינו תוכן תקנה זו בכתובה, ועל פיה ישבע:

והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה.

הסאנקציה המוזכרת נגד מי שינסה לחבל בתקנה הוא חרם ונידוי. זה לכאורה מראה על חולשת ההנהגה לעומת הסאנקציות המוטלות בתקנות פאס. שבהן לבד מהנידוי מוזכרים גם עונשים גופניים וכספיים, כולל מאסר בפועל.

התקנה מציינת שהיא תקפה היא רק לגבי זוגות הנישאים מיום קבלת התקנה ואילך. זוגות שנישאו קודם עליהם לפנות לבית הדין אשר ידון בכל מקרה לגופו.

בתקנה השניה מוזכרים שמות החכמים המתקנים ותאריך קבלתה. בעוד התקנה הראשונה המוזכרת בתוך התקנה השניה 'שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, [נוחי נפש] ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום', לא מצויץ שמות החכמים המתקנים ולא תאריך קבלתה. סביר להניח 'מהביטוי הראשונים נ"נ', נראה שמדובר בתקופה קדומה הרחוקה מזמן התקנה השניה, ויש לשער שזה היה בראשית המאה הי״ז או בשלהי המאה הט״ז.

כמו כן מתוך התקנה הראשונה ניתן להסיק, כי המנהג להשביע החתן הוא קדום הרבה יותר. ולפי זה יתכן שהונהג בדור הגירוש או בדור הסמוך לו.

יישום התקנה בספרות ההלכה של חכמי מרכש

דומה כי התקנות הנזכרות בענייני ההיתר לשאת אשה שניה, לא היו ידועות גם לחכמי הדורות המאוחרים שפעלו במרכש. מאחר שהם לא מזכירים אותן גם כשהם דנים בנושאים שנדונו בתקנה. והסיבה לכך כי יצירותיהם של חכמי מרכש רובם הגדול לא השתמר וכך הוא גם גורל תשובותיהם עד למחצית המאה הי״ח, לכן גם חכמי הדורות האחרונים לא הכירו אותם ולא יכלו להעזר בהם.

שאלה זו של נשואי אשה שניה בגלל עקרות היא שכיחה וסביר שנדונה פעמים רבות בבתי הדין גם בעיר מרקאש. ואכן בתשובות רבי דוד צבאה, מחכמי מרכש במאה הי״ט, נדונה שאלה זו פעמיים שלוש. בשלהי שנת תקפ״ח נדונה השאלה לגבי אדם שרוצה לשאת אשה על אשתו, בנימוק שעברו עשר שנים ולא נפקדו בזרע של קיימא. ופסק 'שיכול לישא עליה ובתנאי שיכול למיקם בסיפוקייהו בלחם לבד'

הוא לא הזכיר תקנות חכמי מרכש בנושא. כמו כן הוא דן שם באיש הנשוי כשמונה שנים ואשתו הפילה ארבעה פעמים, ורוצה לשאת אשה עליה. ובתשובה מסיק שזו הוחזקה שמפילה הריונותיה, ולכן מותר לו לשאת אשה שניה. ומחזק דבריו מתוך דיוק בלשון התקנות בפאס. ואינו מזכיר תקנת חכמי מרכש הנ״ל, שבהן בא הדבר מפורש שיכול לשאת אשה שניה.

רבי אברהם קוריאט העתיק בחיבורו 'ברית אבות', תקנות מחכמי מרכש. הוא כנראה סיכם את תוכן התקנות שהיו לפניו או שהוא העתיק הסיכום של מי שקדם לו. הוא מזכיר תקנה בענין נשואי אשה שניה:

עוד תיקנו שמי שרוצה לישא אשה על אשתו כגון שאין לו בנים, צריך ליחד לראשונה כתובתה, אם יש לו, עכ״ד.

הוא לא מזכר פרטי התקנה ולא את תוכנה ולא תקופת הנשואין, ומכאן שגם הוא לא היו לפניו התקנות כלשונן. כמו כן לא ברור מדבריו, האם יתחייב לגרש האשה הראשונה או רק להבטיח זכויותיה של האשה הראשונה, בכך שמייחד לה את שווי כתובתה, כדי שלא ישתעבדו עם רכושו של הבעל לאשה השניה או לבעלי חובות.

לסיכום:

מהאמור ניתן להסיק כי נוהג שבועת החתן מתחת לחופה, שלא ישא אשה אחרת על אשתו ללא הסכמתה, כלומר צמצום הביגמיה בקהילה היהודית שהובא למרוקו על ידי המגורשים מספרד, התפשט גם בתוך הקהילה היהודית במרכש בדור הגירוש או בדורות הסמוכים לו. כמו כן הבעיות שהתעוררו ביישומו בעיר פאס, התעוררו גם בקהילת מרכש, ובשני המקומות, החכמים התמודדו איך להקהות את העוולה שנגרמה בעקבותיו. ומכאן שהשפעת מגורשי ספרד התפשטה בכל הקהילות הגדולות במרוקו, גם במקומות שלא הגיעו מגורשים בכמויות גדולות. דומה שתקנות אלו לא היו ידועות לחכמי מרכש במאה הי״ט.

 

נספח

התקנה שנתקנה בעיר מרכש בשנת תנ״ט (1699),להיתר לשאת אשה שניה

נתפס מטופס אחד, תקנה אחת שתיקנו חכמי מרכש יע״א מילה במלה:

לפי שראינו אנו ח"מ שערורה גדול'[שערוריה] בדורינו זה, והוא שכמה בני אדם הם מתים בעונות בלא בנים ואע״פ שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום, והוא שאם שהה האדם עם אשתו ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו, ימלך באשתו אם תרצה לקבל צרת הצרה מוטב,ואם לאו יפרע לה החצי מן הכתובה הכתובה עליו ואחייב ישא.

מ"מ בראותינו אנו ח"מ רעה [בבני] אדם שאין ידם משגת לפרוע החצי מן הכתובה למי שאינה רוצה לקבל צרת הצרה ויש שיש ספק בידם לפרוע אינם רוצים לגרש מכמה סיבות שאין להאריך בהם, והיא אינה רוצה לקבל צרת הצרה, ומפני זה עמה ימות ואצל [אצלה] יקבר לא נין לו ולֹא־נֶכֶד בְּעַמוֹ ומה יעשו לעם [פְּקֻדָּה] שצריכים ליתן את הדין.

  1. לכן הסכמנו הסכמה גמורה והיא עז״ה, [על זו הדרך] שכל מי ששהה עם אשתו עשר [שנים] ולא קיים מצות פ״ו, הרשות בידו לישא אחרת עליה בחייה מדעתה ובין שלא מדעתה [וא"צ] לימלך בה כלל, והוא דאפשר למיקם בספוקייהו. ואם רצה לישא אשה אחרת עליה בתוך [העשר] שנים ולא רצתה לקבל את צרת הצרה, יפרע לה כתובתה במושלם אע"פ שלא קיים מצות פ״ו. ואם [היו] לה ג' נפילים [שלוש הפלות] או שמתו לה ג', [משום ששלשה הוי חזקה, וכאילו הוחזקה שהיא מפילה הריונותיה וגם בהריונות הבאים היאתפיל. וכנ״ל אם הוחזקה שבניה מתים.]יש לו רשות לישא אחרת בין מדעתה בין שלא מדעתה בתוך [עשר] שנים. ואם שהתה עמו עשר שנים אע"פ שהיו לה בנים ומתו א"צ להמתין אלא עשר שנים [מזמן] הנשואין. ואפילו היא עכשיו מעוברת א"צ להמתין, אלא אחר העשר הנז' ישא אשה אחרת בין מדעתה [ובין] שלא מדעתה. והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה. ולפי שראינו אנו ח"מ שיש בזה מצוה רבה ותועלת גדולה לישראל [-],ההתרשלות בזה הוא עון גדול. לכן הסכמנו הסכמה גמורה בכח הורמנותא דמלכא [-]ובכת תורתו הקדושה, שכל מי שיקום ויערער ויבטל ההסכמה הנז' בכח שאלמות וכיוצא, הרי הוא בגזרת נח״ש [נידוי חרם שמתא.] לא־יאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ וְרָבְצָה בּוֹ כָּל־הָאָלָה הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר תּוֹרָת הַ' וְהִבְדִּילוֹ הַ' לְרָעָה. וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח;    וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.. ובעזרת ה' יתקיים מקרא שכתוב וּרְאֵֽה־בָנִ֥ים לְבָנֶ֑יךָ    שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃.
  2. וכל לנושאים מכאן ולהבא, אבל הנשואים כבר תקנה זו ימלכו בב״ד, והם יורו להם מה יעשו כמו שהוא מוסכם אצלנו ונגמר כל זה בשנת לְהַחֲיוֹ״ת אֶת־נַפְשִׁי [על פי בראשית יט, יט. שנת תנ״ט(1699).] לפ״ק במראכש יע״א ושו״ק ע"כ [ושריר ובריר וקיים עד כאן.] טופס התקנה המי. וחתומים עליה החכמים השלמים:

כמוהר״ר יצחק דלויה תמ"ך [תהיה מנוחתו כבוד. רבי יצחק דילויה, מחכמי מראקש המפורסמים, רוב תלמידי חכמים במחצית הראשונה של המאה הי״ח נמנו על תלמידיו, חכמים מופלגים בנגלה ובנסתר. הוא נפטר בחודש מנ״א התע״א, והיעב״ץ כתב עליו קינה. ראה עת לכל חפץ, דף צד ע״ב; מלכי רבנן, דף עד טור א.]

 וכמהור״ר דוד בנבנשתי נר״ו, נטריה רחמנא ופרקיה. רבי דוד נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו ראה מלכי רבנן, דף כה טור א.

 וכמוהר״ר אהרן הלוי בן צפת תמ"ך  תהיה מנוחתו כבוד. רבי אהרן הלוי בן צפת, נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו אין לנו פרטים רבים.

וכמוהר״ר יהודה

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

עמוד 17 – סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר