אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא

 

ב. מצב המחקר

אברהם לוינסון פרסם בשנת 1935 מחקר מקיף על תולדות התנועה העברית והחינוך העברי בקהילות היהודיות באירופה. מאוחר יותר פורסמו עבודתו של יחזקאל קוטשר על ההיסטוריה של השפה העברית, שבה העניק מקום להתחדשות השפה במאות ה־19 וה־20 באירופה, וכן עבודתו של חיים רבין על תולדות הלשון העברית. מחקר רחב יריעה על התרבות העברית בארצות הברית ערך משה פלאי. רבים המחקרים על התרבות העברית בארץ ישראל, ובמחקרי אימצתי כלים ממחקריהם של איתמר

הקדמה

אבן־זהר, עוזי אורנן, בנימין הרשב, רפאל ניר, יעקב שביט וזהר שביט. כולם עוסקים בהתפתחותה של התרבות העברית ומציגים בתוך כך ניתוח היסטורי שלה ודגמים להבנת התהליכים ההיסטוריים – אותם תהליכים שאני מבקש לבחון. זאת ועוד: מחקרים אלה, ובייחוד מחקרה של שביט, ״בנייתה של תרבות עברית בארץ־ישראל״, מציגים תמונה מפורטת של התרבות העברית שהתקיימה בארץ ישראל. תמונה מפורטת דומה של תרבות עברית אני מציג בספר עבור הקהילה היהודית במרוקו.

על העברית המודרנית בצפון אפריקה בתקופה הנדונה כאן נכתבו מחקרים היסטוריים אחדים: יצחק אברהמי, יוסף טובי וחיים סעדון כתבו על הקהילות היהודיות בתוניסיה; יוסף טובי ורחל סימון חקרו את הקהילה בלוב; ובני קהילה זו, למשל פריג׳א זוארץ, כתבו אף הם חיבורים. מרבית המחקרים הם מאמרים נושאיים, ולכן עדיין נדרשת בדיקה מעמיקה של היחס לעברית ושל התפתחות השפה והתרבות העברית בקהילות בצפון אפריקה. ובכל זאת המחקרים הקיימים מאפשרים להשוות בין התרבות העברית במרוקו לזו של שכנותיה במגרב. על היחס לשפה העברית ועל פעילות עברית בקהילות היהודיות במשרק נכתבו מחקרים מעטים, על פי רוב על ידי חוקרים שעסקו בציונות ובמסגרתה התייחסו גם לפעילות העברית. ביניהם מחקרו של ירון הראל על התנועה הציונית בסוריה, המתייחם בהרחבה לחינוך עברי־לאומי; מחקרה של רות קמחי על הציונות במצרים; ומחקרו של ראובן שניר על מגוון הזהויות בעיראק במאה ה־20.״ ככלל מחקרים על העברית החדשה בארצות האסלאם נכתבו בזיקה להתפתחות התנועה הציונית. במחקר זה אבחן הקשרים רחבים יותר, שאף אם הם קשורים באופן הדוק להתעצבותה של תודעה לאומית יהודית אין זו תמיד תודעה ציונית בדגם המזרח־אירופי או הארץ־ישראלי, אלא לעיתים בנוסח המערב־אירופי או בנוסח הדתי, נטול ההקשר הלאומי.

בנימין הרשב ורפאל ניר טוענים במחקריהם, כי ״הרקע המסייע״ לצמיחתה של התנועה העברית מקורו בשני שלבי התפתחות של העברית:(1) העברית המסורתית; (2) העברית המשכילית. גישה זו נכונה גם להתפתחות העברית במרוקו, ועל כן מחקרים שעוסקים בשלבים אלה מהווים בסיס לדברים הנכתבים כאן.

אשר לעברית המסורתית, חיים זעפרני חיבר מחקרים חשובים על מקומה של העברית בתרבות המסורתית של יהודי מרוקו, ובהם כלל פירוט של תוכניות הלימוד ב״חדר" ומסלולי הלימודים בישיבות הגבוהות. עוד כתבו על הנושא אלעזר טויטו ורפאל בן שמחון. היבט חשוב התורם לחקר העברית המסורתית הוא מקומו של הרכיב העברי בערבית היהודית. עבודותיהם של משה בר־אשר, יוסף שיטרית, אהרן ממן, יוסף תדגי ויעקב בהט הן מסד מחקרי איתן המשמש כל מי שעוסק בלשונות היהודים בצפון אפריקה. המחקרים הם לשוניים ביסודם, אך ניתן ללמוד מהם על טקסטים ועל כותבים וכן על מצב השפה טרם התפשטות התרבות העברית. הם עוסקים בסוגיות כמו מידת שכיחותו של הרכיב העברי בקבוצות השונות של הקהילה, חדירה של רכיבים חדשים שלא היו מוכרים עד ראשית המאה ה־20, וחשיבותו של הרכיב העברי כאמצעי מסייע ללימוד השפה העברית בראשיתה.

על תקופת ההשכלה בצפון אפריקה ובמרוקו כתב יוסף שיטרית מחקרים חשובים. בהשוואה לממדי התופעה בפרק הזמן שחקרתי הייתה תנועת ההשכלה במרוקו מצומצמת. ירון צור חקר את ההשכלה העברית בצפון אפריקה, במיוחד זו שהתפתחה בתוניסיה. דניאל שרוטר ושלום בר־אשר כתבו אף הם על ההשכלה העברית במרוקו, ועסקו במשכילים עבריים כרבי יוסף כנאפו ורבי דוד דנינו.

בגיליון מאי 1952 של כתב העת ״עם וספר״, בהוצאת ברית עברית עולמית ובעריכת נתן גורן, פרסם המלומד והעסקן הציבורי הירושלמי ממוצא מוגרבי אברהם אלמאליח (1967-1874) חיבור שכותרתו ״התנועה העברית במרוקו וגורמיה״. בחיבורו התחקה אחר צמיחתה של התנועה העברית במרוקו במשך שלושים שנה, מ־1923 ועד 1952. אלמאליח היה בקי בקורות התנועה העברית שם: הוא ניהל קשרים עם גורמים שונים שסיפקו לו מידע על הפעילות התרבותית לצורותיה, וכן ביקר במרוקו מספר פעמים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה־20. בביקוריו נפגש ישירות עם סוכני תרבות ומורים וביקר במוסדות חינוך ותרבות. ואומנם לרשימתו יש משקל רב, אך היא חלקית מאוד ונושאת אופי של עדות אקראית – דברים שהתוודע להם בביקוריו במרוקו ומידע שליקט מאישים שפעלו בשדה העברי שם.

מחקרים שעסקו בחינוך טיפלו בעקיפין גם בתרבות העברית, אך זו לא הייתה מושא הכתיבה המרכזי. עבודת הדוקטור ומאמרים נוספים של מיכאל לסקר עוסקים במערכת החינוך של כי״ח, אולם המחקר על העברית בהם אינו שלם. אורלי זגורי־אוחנה כתבה עבודת מוסמך ראשונית מאוד על ״אם הבנים״ ו״אוצר התורה״, ואף יעקב לופו הרחיב על שתי הרשתות בספר ״ש״ם דליטא: ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו״. שניאור זלמן ברגר, סופר חסיד חב״ד, פרסם ספר על פעילותה החינוכית והתרבותית של חב״ד במרוקו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. איני מבקש להוסיף נדבך במחקר על מערכות החינוך במרוקו, אלא לדון באופן נקודתי במקצועות החינוך העברי שנלמדו בהם.

חוקר נוסף שעסק בתנועה העברית בתקופה הנדונה הוא צבי יהודה, ועבודת הדוקטור שלו עוסקת בתנועה הציונית במרוקו. מקומה של העברית במחקרו שולי יחסית למקומה של ההיסטוריה הארגונית והפוליטית של התנועה הציונית. הפעילות האחרת סביב התנועה, ובעיקר זו התרבותית, מתוארת בקווים כלליים בלבד. המחקר מבוסם בעיקרו על תעודות מהארכיון הציוני, ולפיכך הפעילות העברית המוצגת בו היא בעלת צביון לאומי ארץ־ישראלי, ולא הטרוגני כמתואר בספר זה. יהודה אף הגביל את מחקרו עד לשנת 1948, ועל כן חסרות בו השנים שלאחר קום המדינה, שאז פרחה התנועה העברית במרוקו. אומנם ירון צור בספרו ״קהילה קרועה״ עוסק בין היתר בשנים שלאחר הקמת מדינת ישראל ומתייחס להתפתחותה של התרבות העברית במרוקו, אולם בדומה ליהודה הוא עוסק בעיקר בלאומיות. פריחתה של העברית המודרנית, חרף משקלה המרכזי בהשקפתו החברתית, אינה תופסת מקום בולט במחקרו.

אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר