ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – קָסֶן וברונשוויג

כי״ח אחרי המלחמה

הטיפול בשיקום היחסים עם היהודים אחרי המלחמה, מניעת הנהייה שלהם אחרי הלאומיות המרוקנית או הסולטאן וכן פיתוח מדיניות כלפי התופעה החדשה בעולם היהודי – מדינת ישראל, מדינת היהודים – היו משימות דחופות שהפקידות הצרפתית היתה חייבת לעסוק בהן בכל מקרה. שילוב היהודים ברפורמות הכלליות, גם זו היתה משימה שהתחייבה, ובהמשך נראה שבעיה זו ניצבה בפני השלטונות בשלב נוסף של פיתוח רפורמות, בשנים 1954-1953. ואולם מעבר לכך המיעוט נשאר מיעוט ולא תפס מקום מרכזי בסדר יומם של השלטונות. כמו לפני המלחמה, גם לאחריה עסקה הפקידות הצרפתית בענייני היהודים בעיקר בתגובה על דרישות ולחצים שהופעלו עליה מבחוץ, ולא כתוצאה של יוזמות שלה. לפני המלחמה היו כי״ח והממסד היהודי הצרפתי שעמד מאחוריו הגורמים העיקריים שבחשו בענייני היהודים המקומיים. מה אירע אחרי המלחמה? כלום הצליחה העילית היהודית הצרפתית להשתקם אחרי המלחמה, ואם כן, מה היתה מדיניותה כלפי התפוצה המרוקנית לאורו של משבר השואה?

 

תהליך השיקום של יהודי צרפת, כמו זה של ארצם כולה, הסתייע במידה ­­רבה בקיומו של ״ועד צרפת החופשית״ בראשותו של הגנרל דה־גול. כידוע נמלט דה־גול ללונדון בעת המלחמה ושם ניסה לשמור על גחלת המסורת הצרפתית האנטי־פשיסטית ולבנות לצרפתים המצטרפים אליו מקום לצד בעלות הברית הנלחמות בנאצים. כמה אישים יהודים בולטים הצטרפו אליו בלונדון. ביניהם רנה קָסֶן (René Cassin), שעליו הטיל דה גול, בין יתר תפקידיו, לשקם עוד בתקופת המלחמה את רשת מוסדות כי״ח. היה בכך אות לחשיבות שהעניקה המדינה הצרפתית לארגון היהודי שפעל בהשראתה. ברם, מה היתה באמת ההשראה לפעולתם של אישים מסוגו של קסן אחרי השואה? נדון בכך להלן. תחילה נתוודע לשתי הדמויות הבולטות בלובי היהודי הצרפתי שפעל למען העניין היהודי המרוקני בתקופה המעניינת אותנו, קסן וז׳ול ברונשוויג. לאחר מכן נעמוד על ההתפתחות בנטיותיהם הפוליטיות בעולם הזרמים היהודיים אחרי המלחמה, וננסה להבין את משמעות התמורה בעמדותיהם לאור ניתור משמעות פעולתה הפזורתית של כי״ח. לבסוף נתמקד בפעולות יהודי צרפת – ולא רק כי״ח – אצל השלטונות למען יהודי מרוקו בשנים 1949 ו־1954.

קָסֶן וברונשוויג

רנה סמואל קסן, מי שעתיד לקבל בשנת 1968 את פרס נובל לשלום על מפעלו בתחום הגנת זכויות האדם, היה משפטן ומדינאי. הוא נולד בביון, אחת הקהילות הוותיקות ביותר בצרפת, בשנת 1887, למד משפטים באוניברסיטת אקס־אן־פרובנס ונלחם במלחמת העולם הראשונה, במהלכה נפצע קשה וזכה בעיטורים צבאיים. בשנת 1920 מונה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת ליל ובשנת 1929 באוניברסיטת פריס, שבה המשיך ללמד עד גיל מבוגר ביותר. מלבד עיסוקו האקדמי במשפט, שהוציא לו שם גם מעבר לגבולות צרפת, הוא נטה לפעילות חברתית ופוליטית. תחילה נמנה עם המייסדים והפעילים של איגוד נכי המלחמה הצרפתים ושל הפדרציה של החיילים המשוחררים, ובשנת 1922 היה לנשיאה של הפדרציה, ובתוקף תפקידו זה היה אחראי להבטחת החינוך ללמעלה 000800' יתומי מלחמה. במקביל נעשה פעיל שלום וייצג את צרפת בוועד הלאומים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה קסן אחד הראשונים מנושאי התפקידים הבכירים בממשל הצרפתי, שנענה לקריאת המרי של דה־גול ביוני 1940; הוא נמלט והצטרף אליו בלונדון, מונה לשר החינוך והמשפטים בממשלה הגולה (1943-1941) ומילא תפקידים מרכזיים נוספים במטהו. באותה תקופה פסק הוועד המרכזי של כי״ח בפריס לתפקד ודה־גול הורה לקסן ליטול לידיו את ניהולו של הארגון היהודי. לאחר המלחמה נבחר קסן לנשיא כי״ח, ובתוקף תפקידו זה נעשה דמות מרכזית בענייניו הפוליטיים של המיעוט היהודי בצרפת.

ממשפחתו של קסן, כמו ממשפחות יהודיות צרפתיות רבות, נלקחו אנשים למחנות ההשמדה, ואין כמעט ספק שהלם השואה השפיע על פעילותו הציבורית היהודית מכאן ואילך. הוא היה פעיל בכי״ח ובעוד מסגרות יהודיות צרפתיות ובין־לאומיות. ואולם כמו כרמייה בשעתו גם לדידו לא היה ההיבט היהודי היבט מרכזי בפעילותו. לאחר השחרור המשיך קסן למלא תפקידים חשובים במוסדות המדינה וייצג את צרפת בגופים בין־לאומיים, ובראשם האו״ם. הוא נבחר לנשיא ועדת האו״ם לזכויות האדם, וקנה לו שם עולמי בהיותו יוזם הצהרת זכויות האדם, אחד המנסחים הראשיים שלה, ואחראי במידה רבה לפעילות הדיפלומטית שהביאה לאימוצה על־ידי האו״ם בשנת 1948. בצרפת שלאחר המלחמה נהנה קסן מיוקרה בחוגים רחבים. הוא יכול היה לצאת ולבוא ללא קושי אצל שרי הממשלה ומנהלי המשרדים השונים ולדבר אל כל אחד מהם כשווה אל שווה. מעמדו שירת היטב את הממסד היהודי הצרפתי במגעיו עם זרועות הממשל השונות, וכמובן יכול היה להועיל גם בטיפול בעניין היהודי המרוקני.

דמות אחרת, שלא נהנתה ממעמד כה רם ברמה הלאומית הצרפתית, אך מילאה מקום מרכזי ביותר במהלכי העילית היהודית הצרפתית הנוגעים למרוקו, היה ז׳ול ברונשוויג(1993-1908). הגדרנו לעיל את ברונשוויג כמתיישב צרפתי. אמנם רוב היהודים בעלי האזרחות הצרפתית במרוקו לא היו מהגרים יהודים מצרפת, אלא מאלג׳יריה הסמוכה, אולם היו במרוקו גם כמה משפחות יהודיות צרפתיות ותיקות. הידועה והחשובה ביותר ביניהן היתה משפחת ברונשוויג. זו באמור זכתה אפילו למוניטין, אמנם מוגזמים, כמקבילה המקומית למשפחת רוטשילד המטרופולינית.

בשנת 1889, כאשר הגירה צרפתית לצפון אפריקה היתה תופעה המונית,אם כי לא למרוקו אלא לאלג׳יריה או תוניסיה, התיישב סבו של ז׳ול בטנג׳יר. עיר זו בצפון מרוקו, שהיתה בעלת מעמד בין־לאומי, היתה אחת הנקודות הראשונות בארץ זו שמשכו מהגרים זרים. ברונשוויג הסב הגיע מליון, שם קיבל סמיכה לרבנות, ועסק במסחר במוצרי משי. לפי המסורת המשפחתית המשיך לעסוק בכך גם במרוקו, סחר אף עם חצר הסולטאן ושלח צעיפים המיועדים להרמונו. בנו ג׳ורג׳ נכנס לעסק המשפחתי של אביו. ג׳ורג׳ לפי אותה מסורת היה אינטליגנטי ודינמי ביותר, והוא ששם את הפירמה ברונשוויג על מפת העסקים הגדולים שבמרוקו. הוא נכנס לתחום רווחי ביותר במרוקו בראשית עידן ההתפתחות הקולוניאלית המהירה שלה – נכסי דלא־ניידי. כמו צרפתים רבים בעלי עסקים במרוקו נע בין פריס לקזבלנקה, ובתקופת מלחמת־ העולם הראשונה שירת בצבא הצרפתי. לאחר המלחמה פתח טחנות קמח, עסק ביבוא ויצוא, בסחר בתבלינים ועוד. לפירמה המשפחתית היו סניפים בכל מרוקו.

שני בנים נולדו לג׳ורג׳. ז׳ול היה השני. הוא נולד בפריס וגדל והתחנך בה. אמו נפטרה בשנת 1916, כשהיה בן 8 ואחיו בן 11, והשניים גודלו על־ידי דודתם, אחות אביהם. אביהם נפטר בשנת 1928, כששניהם היו צעירים מאוד, והם נאלצו להיכנס לעסקים. ז׳ול סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה וכמו אביו נע על ציר פריס־מרוקו. דומה כי מתחילה היה זה אחיו הבכור, פול, שהתרכז בניהול העסק המשפחתי, וכך יכול היה ז׳ול הצעיר להתפנות גם לפעילות ציבורית – כבר בשנת 1932 היה חבר בוועד המרכזי של כי״ח. על רקע האנטישמיות הגוברת באירופה הוא התלבט בשאלת זהותו היהודית. תחילה קיים במשרדיו בפריס שיעורים ביהדות לבני הבורגנות היהודית הגבוהה. אחר־ כך, בשנת 1936, ייסד עם חברו מרקוס כהן, נצר למשפחה אורתודוקסית יהודית גרמנית, את בית־הספר הרמב״ם, שבו למדו, לצד תלמידים יהודים צרפתים, גם כמה מבני הבורגנות היהודית במרוקו, כגון אלפונסו סבאח, מי שיהפוך לאה־ המנהיגים הציונים הבולטים בארץ זו. במלחמת־העולם השנייה גויס ז׳ול, ונפל בשבי. הוא שהה כחמש שנים במחנה שבויים בליבק שבאוסטריה, כקצין צרפתי בשבי העמיקה תודעתו היהודית. התמזל מזלם של ברונשוויג וחברו מפריס, כהן, והם היו שבויים באותו מקום. כהן, שהיה בקי מז׳ול בעברית ובלימודיב רבניים, לימד אותו שם תלמוד, משנה וכיוצא באלה ואפילו הכתיב לו ספר דקדוק ומחזור תפילה ליום כיפור. השניים דנו גם בתוכניותיהם לעתיד במסגרת כי״ח, אם ייצאו חיים מן המחנה. מרקוס כהן החליט שהוא יעסוק בחיזוק היהדות בארץ־ישראל, לפי המסורת המשפחתית, וברונשוויג במרוקו.

לאחר המלחמה אכן התרכז ברונשוויג בפעילות ציבורית למען יהודי מרוקו. עיקר עבודתו היתה, כבעבר, בפיתוח רשת החינוך של כי״ח, והוא התמנה לסגן הנשיא שלה. ואולם דומה שלא היה שום תחום ציבורי חשוב בחיי המיעוט היהודי במרוקו שידו לא היתה בו. הוא נע בין הארגונים היהודיים הזרים שהגבירו אז את התעניינותם במיעוט היהודי המקומי, תיווך בינם לבין הממשל הקולוניאלי, ובמקביל תיווך בין הממשל לבין הקהילות המקומיות. כמו כן שימש כמשקיף העיקרי של הממסד היהודי בצרפת על המתרחש במרוקו וכמבצע הראשי של מדיניותו במרוקו גופא. ברונשוויג, יש להדגיש, לא נשא בשום תפקיד רשמי במערכת הקהילתית המקומית, שכן הכהונה בוועדי הקהילות היתה מותרת רק למי שנחשבו במקורם למרוקנים אפילו אם נהנו מאזרחות זרה. עם זאת דווקא הוא, ספק יהודי מטרופוליני ספק מתיישב צרפתי, היה קרוב לוודאי היהודי בעל ההשפעה הפוליטית החזקה ביותר בשלהי השלטון הקולוניאלי. תופעה זו של מנהיג זר, בעל מעמד אירופי, ולא מקומי בעל מעמד ילידי, המחזיק בידיו עוצמה פוליטית כה רבה, היתה זרה כמובן לרוב המוסלמי.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – קָסֶן וברונשוויג

עמוד 112

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר