את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הסופר נגד האמונות הטפלות.

את אחי אני מבקש

באחד הימים שמעתי מהרב שעומדים לפתוח סמינר עברי למורים בקזבלנקה ויתקבלו אליו תלמידים מרחבי מרוקו שיעמדו במבחן כניסה. הלימודים והפנימייה יהיו על חשבון הקהילה וייתנו גם דמי כיס להוצאות קטנות. שמעתי, ולבבי פחד ורחב בה בעת. בשבילי הייתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל העונה לשתי שאיפותיי בחיים: להרחיב את ידיעותיי בעברית ולהתכונן באמצעות זאת לעלות לארץ ישראל. לכן, כששמעתי את זה התלהבתי והתרגשתי עד מאוד. התחלתי לטוות את תכניתי לנסיעה זו וחשבתי איך אשכנע את הוריי לכך. אמא רצתה שאהיה רב, אבל לי זה לא נראה. מזה זמן רב שהתחלתי להתעניין כיצד לצאת מעמק הבכא הזה של חיי המללאח, שלא ראיתי בהם כל תכלית. התעניינתי גם באשר לנסיעה לישיבות באירופה, אך גם זה נפסל, מכיוון שכל הישיבות שם היו מכשירות תלמידים בעיקר לרבנות. לא מצא חן בעיניי שהרבנות היא קרדום לחפור בו. המאבק התחיל עם הוריי כדי לרכוש את לבם לתכניתי. כשאני אומר הוריי, אני מתכוון לאמא. היא הייתה אגוז קשה לפיצוח. היא הייתה המובילה בכל ענייני המשפחה, על פיה יישק כל דבר ותמיד היה לי מאבק אתה. הסברתי את תכניתי בנחת ובסבלנות והיא הייתה סותרת כל דבר שאמרתי. ״פה מפיק מרגליות״, אמרה בלעג והוסיפה ״מעיין שופע, באר מים נוזלים מלבנון״. קשה היה להפסיק אותה. חיכיתי בסבלנות ועניתי לה בניחותא, כמאמר הכתוב ״מענה רך ישיב חימה״. אולי זה יעזור. עוברים יום – יומיים ואני חוזר לזה. היא תמיד כועסת עליי מפני שאני לא מציית לה בכל דבר כמו יתר הילדים. לי הייתה תמיד דעה משלי והיא לא אהבה את זה. היא טענה שאני שונה מכולם, וזה נכון. לא הרגשתי שום דבר משותף ביני ובין אחיי ואחיותיי. היו לנו אופי ואישיות שונים לגמרי. אני חשבתי ושקלתי כל דבר, הבעתי את דעתי שלרוב הייתה שונה מזו של אמא. זה חרה לה מאוד. ואולם, למרות הכל אהבתי את אמא וכיבדתי אותה. ודאי, קיימתי את הדיבר החמישי בכל מאודי. למעשה, יותר מאחי המפונק שהיה חצוף ויהיר. התרחקתי מרכילות ומשיחה בטלה שמביאה לידי חטא, כגון לשון הרע והוצאת דיבה על אחרים. לא השחתתי את זמני על הבלים כגון אלה. אני מנצל את זמני ביעילות, לומד וקורא ספרים. לא האמנתי באמונות טפלות, בכישופים או בעין הרע כמו כולם.

כל אחד טען שאני איסטניס, אנין דעת, רגיש ומעודן בהליכותיי. נכון, הייתי ועודני מנומס ולא סובל גסות רוח או עזות מצח. בחלתי בדיבורי סרק ובבזבוז זמן יקר לדברי הבל. הקפדתי על ניקיון מופתי בגופי ובמלבושי. רבים אמרו שאני סתם אוהב להתגנדר. לא שמתי לב אליהם. שיגידו מה שהם רוצים. למדנו מהלל את המצווה בדבר הקפדה על ניקיון גופנו. הלא כל יום בתפילת שחרית אנו קוראים ״אלוהי נשמה שנתת בי טהורה…״. אם כך הוא, לא כן שנשמה טהורה ראויה לשכון בגוף טהור ונקי? הופעתנו צריכה אף היא להיות בהתאם כיאה לנברא בצלם אלוהים, לא? בתוך בית הכנסת על ההיכל כתוב: ״דע לפני מי אתה עומד״! אם כן, נעמוד לפני הקב״ה כשאיננו נקיים? ודאי שצריך להופיע נקי ולבוש בזמן התפילה, להופיע יפה בכל עת ובכל שעה בנפש טהורה ובגוף טהור ומסודר. זה החינוך שעליו גדלתי והערכתי מאוד. ראיתי בחינוך אפשרות לקידום בחיים לקראת עתיד טוב יותר, והזדמנות לצאת ממעגל העוני שבו נתקעו אבותינו. אלוהים חנן אותנו בשכל ואנו צריכים להשתמש בו כדי להבין את עולמו של הקב״ה ולקדם את עצמנו ואת עולמנו. לתרום משכלנו לבניית עולם טוב יותר. ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״

האמנתי שבידי כל אדם היכולת לקדם את עצמו ולהתעלות לרמה רוחנית גבוהה יותר. לא הייתה לי סבלנות לאנשים שנותרו קופאים על שמריהם ולא שיפרו את חייהם מאלה של הוריהם; לא ניצלו את האפשרויות החדשות שנפתחו בפניהם ולא התקדמו בחיים; לא השתמשו בשכלם הפורה שבו חנן אותם ה׳; אנשים נטולי יזמה ותושייה, חסרי רצון לשבור את עול הגלות ולהוות חלק מגאולת העם בדרך, בבניית ארץ ישראל שבה ראיתי את ייעודו של כל יהודי בעולם. חטאתי בהתנשאות שלא בכוונה תחילה כשלא גיליתי סבלנות לאנשים קשיי תפיסה שלא הבינו דבר מתוך דבר, או שחוזרים על עצמם בלי הרף כתקליט שחוק. בשבילי היה טבעי להתאמץ, להתקדם בחיים ולהתעלות מחיי קטנות וצרות מוחין.

אמא הייתה חסרת סבלנות כלפיי וניצלה כל הזדמנות לנזוף בי על היותי מה שהייתי, כלומר שונה מכולם! מכולם – הכוונה לאחיי ולאחיותיי. מה לעשות? כבר אז לא האמנתי בנסים שישנו את סדרי העולם או להטוטי מכשפים ומגידי עתידות – שכולם אסורים ביהדות. הלוא בכל שחרית של שבת, כשפותחים את ההיכל קוראים ״בריך שמה דמארי עלמא״ ובו קוראים ״… לא על בר אלהין סמיכנא, אלא באלהא דשמיא…״. כלומר סומכים על ה׳ ולא על בני אדם. הסברתי את זה לאמא, אך ללא הואיל. נהפכתי בעיניה למטרד, מה שגרם לי סבל רב. מזל שסבתי ז״ל הבינה אותי. היא הייתה חכמה. לא פעם אמרה לי שירשתי ניצוץ מזקנה ר׳ עמור אבוטבול שהיא נינה שלו. עודדה אותי וחיזקה את רוחי. לכן אהבתי להיות בחברתה. גם זה לא סיפק את רצונה של אמא. יום אחד הרגשתי לא טוב ואמא, בלי לומר דבר, הביאה איש זקן שהיה ידוע כמגרש נזקים של עין הרע ומרעין בישין, כותב קמעים ובכלל – יודע סודות מתוך ספר קדוש ועתיק שיש בידו. אמא ידעה שאני לא מאמין בכל אלה ומתוך דאגתה לבריאותי הביאה את האיש ללא ידיעתי. היא ידעה שלא אתנגד בנוכחותו של האיש משום ״והדרת״. הלוא זה איש זקן ונשוא פנים. הוא היה דמות ידועה בקהילה וכל אחד הזדקק לשירותיו. כך הוא התפרנס. האיש ישב, פתח את הספר המסתורי, קרא לעצמו ופירש לאמא. אחר כך עשה כל מיני לחישות, קריאות סתרים ומילות קסם לגרש עין הרע. באותו זמן קמתי מהמיטה והסתכלתי מאחוריו בספר שבו הוא קרא. הייתי פשוט סקרן לראות איזה ספר מופלא זה, ולתדהמתי ראיתי שזה היה ספר תהלים פשוט. לא אמרתי דבר. האיש פיהק כל הזמן. ״סימן טוב״, אמר. מדד בכף ידו בין זרת לאגודל על צעיף, עשה קשר ופירק אותו בקול על ידי מתיחת קצות הצעיף בשתי ידיו מזה ומזה והיה מרוצה. גם אמא. בסוף נתן לאמא חתיכת קטורת לשים על גחלים בתנור שאמא הכינה מראש. האיש הסתכל על הצורה שלבשה הקטורת על האש וידע לפענח את משמעותה. אמר לאמא לקחת את הקטורת מהאש, לשים בכד מים ולתת לי לשתות. אחר כך כתב קמע ואמר לאמא שזה ישמור אותי מעין הרע.

אמא שילמה לו והוא הלך כלעומת שבא. אמרתי לאמא שאני לא שותה כלום ולא שם שום קמע סביב צווארי. אמרתי לה גם שהאיש קרא בספר תהלים ושזה לא איזה ספר סודי או עתיק. אמא כמובן כעסה עליי שאני לא מאמין בכלום. אמרתי לה שאני יודע את כל ספר תהלים בעל פה, ואם היא רוצה אני יכול לשנן את המזמור שהוא קרא. לא! היא אמרה שאני סתם מלעיז על אדם זקן. שאלתי אותה – במה בוטחים בה׳ או באנשים, בלחישות ובקמעים? והוספתי שכתוב ״ארור הגבר אשר יבטח באדם״ והלאה בהמשך ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו״. ״עכשיו את רואה, אמא, שזה כמו אמונה בכישופים שאסורה בתורה״. ״אז מה, האנשים לא יודעים?״. ״לא, אמא! האנשים פשוט לא יודעים אחרת. כך גדלו וכך ממשיכים לעשות כמו שעשו אבותיהם. אבל עכשיו אנחנו חיים בזמנים חדשים. האנשים הפשוטים לא יודעים את התורה על בוריה. כתוב בתורה ׳ונפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם ונתתי פני בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו׳.רואה את, אמא, אני לא מוציא את זה מהראש שלי. נאמר גם: ׳ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם׳.

 ׳מכשפה לא תחיה׳, כתוב בתורה. וכי מה את חושבת, שאני סתם לא מאמין? אני מאמין בתורה ולא בכישופים של אנשים, ובתורה כתוב רק להאמין בה׳. וכך בכל התנ״ך. ׳… לא ימצא בך… קיסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. כי תועבת ה׳ כל עושה אלה…׳. ואת מדברת כל הזמן על השכנים שלנו (שחיים תחת האדמה). חלב שנשפך. השכנים שלנו רצו אותו. אם כך, לא כועסים על חלב שנשפך. יפה! אבל לא יותר מזה. ואת שופכת שמן בפתח הבית לרצות את ה״שכנים״ שלנו! איזה מאושר בחלקו ולחיות בשלום עם עצמו בכל מצב. זה מה שלמדנו מהצדיקים וזה בידינו. נאמר ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״. לשמור את אמונתנו בה׳ ולא לצפות או לסמוך על נסים. אנחנו לא כלום, היום כאן ומחר בקבר ואתם שמים מבטחכם בקברות הצדיקים במקום בה׳. הנביא מיכה אמר ״והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך״ ועוד ועוד. אז מה את אומרת לי שאני סתם מטרד!״ אמא חשבה וחשבה ופתאום שאלה:

״אם כל מה שאתה אומר זה נכון, למה הלכת עם הקהל להתפלל לה׳ שיוריד לנו גשם ?״

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הסופר נגד האמונות הטפלות.

עמוד 118

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר