מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר

הנהגה וחברה

 

  1. 2. משפחת פאלאץ׳(פאלאצ׳י)

לואי דה מרמול ודייגו דה טורס היו מן הראשונים שתיארו את בני משפחת פאלאץ׳, ששירתו במשך דורות כשגרירים ומיופי כוח בצפון־מערב אירופה, ובפרט בערי הולנד ובהמבורג. שם גדול יצא להם בסחר הטראנס־סהרי, והם הגיעו עד לטימבוקטו באפריקה השחורה הדרום־מערבית. בשיא פעילותם בימי הסולטאן הגדול אלמנצור (1603-1578) הם הובילו יום־יום מאפריקה לשוקי מראכש שלושים פרדים נושאי זהב. כמו כן היה להם מונופול על ייצור הסוכר ושיווקו, והם פעלו רבות בפדיון שבויים. זכות הקדימה שהייתה להם בקניית שבויים ומכירתם הייתה בזכות שליטתם בשפות, ולשם כך היו מגיעים עד תארודנת. חיים זאב הירשברג ודוד קורקוס מגוללים בכתביהם את פעולותיה של משפחה זו. כך בשנת 1596 אנו מוצאים את האחים שמואל ויוסף באמסטרדם כמיופי הכוח של הסולטאן. הם הביאו את כל משפחתם למרכז החדש במערב־אירופה, אחרי שהנסיך מוריס הבין את החשיבות שלהם ושל יהודים אחרים בהתפתחות ארצו.

החוקרים קונסווילו גארסיה־ארינאל וג׳ורג׳ ויגרס כתבו בעת האחרונה על חייהם ופעילותם של שמואל פאלאץ׳, אחיו ומשפחתו, והפכו אותם בכך לפרק היסטורי הממזג את תולדותיו של שמואל, אחיו וצאצאיהם עם פרשיות מדיניות מרתקות במשך כשבעים שנה. בשלהי המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה היו לשמואל, שנולד למשפחה שגורשה מספרד, עסקים שהתפשטו ממרוקו ארץ מולדתו עד לקיסרות העותמאנית, לספרד, פורטוגל, הולנד ואנגלייה. הוא סחר בנשק ובאבק שרפה, ואף היה מרגל כפול. הוא גם שלח ידו מפעם לפעם בשוד ים. כאשר עסקיו עם ספרד פחתו, שבו ועלו הוא ובניו לגדולה. הפעם קשרו את גורלם בפריחתה של האימפריה הימית בהולנד וכן השליכו את יהבם על שליטי מרוקו הסעדים. בני המשפחה הזאת נזכרים עוד ברשימת מייסדי המניין הפורטוגלי הראשון בעיר.

הנכד, מוסא פאלאצ׳י, למד לשונות מזרחיות בליידן ואחר כך השתתף בפעילות המסחרית של המשפחה. בתיאור אנונימי משנת 1638 מסופר שהוא משמש שיח׳ היהודים ברובע היהודי של מראכש. הוא בלשן מוכשר ונואם מצוין, והמלך משתמש בו לשר חיוני בפגישותיו עם השגרירים (הזרים) ובכל קשריו הבין־לאומיים. הוא זכה לאמונם של כל המלכים. בתחום הלמדנות השתמש מוסא במיומנויותיו כדי לסייר בכל קהילות הים התיכון וכדי לדרוש לפני קרבנות הגירוש ועודד את רוחם. באופן אירוני, את נאומו המפורסם ביותר על מוסר היהדות, הוא נשא לפני השגריר הספרדי במראכש.

  1. 3. הקמת השכונה היהודית(המלאה החדש) במראכש

מחקר חדש על קהילת מראכש מבליט את התרומה הגדולה של השושלת הסעדית, ובפרט של הסולטאן הגדול מוחמר אשיך ויורשיו, להתפתחותה של קהילה זו במחצית השנייה של המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה. הודות להפיכתה לבירת מרוקו ולתחנת מעבר למסחר שחצה את הסהרה לחופי האוקיינוס האטלנטי ישבו במראכש שגרירי המעצמות מאירופה. הקשרים שפיתחה מרוקו עם ארצות מערב־אירופה, ובפרט עם ארצות השפלה והולנד בראשן, התרכזו בידי משפחות יהודיות. בני בן וואעיש, פאלאץ/ קאבסה ואחרים הפכו את מראכש לעוד קהילה כלכלית פעילה ולמרכז חברתי שוקק של יהודי מרוקו.

בניית השכונה היהודית החדשה במראכש מעוררת שאלות רבות על מניעי השלטון הסעדי בנקיטת צעד זה בסוף המאה השש־עשרה. לסעדים היה יחס חיובי למיעוט היהודי, והם התברכו בתרומה המשמעותית שהוסיפו המהגרים הרבים שהגיעו למראכש, בפרט עם הפיכתה לבירת הארץ עם ניצחונם על בני הווטסים. הרי העיר לא נודעה בקנאות המפורסמת של ״המדינה״ המוסלמית של פאס. מכאן אין ספק שהגידול במספרם של היהודים שהגיעו מחצי האי האיברי, המאיים על שליטת פורטוגל באוקיינוס האטלנטי, תבע היערכות אחרת כלפיהם.

מקור למידע על האירועים שהביאו לבניית הרובע החדש הוא הנוסע הפורטוגלי לאון האפריקני, שביקר במראכש בראשית המאה השש־עשרה. הוא זקף את מצבה העלוב של השכונה היהודית בזמן ביקורו לשקיעת השושלת הווטסית השלטת ולהתנוונותה. אפשר שיותר משדבריו שיקפו את המציאות, הם עדות ישירה על השפעתם של דוברים שאתם הוא בא במגע עוד בהיותו בפאס, הידועה ביחסה המתנשא כלפי הדרום בכללו, ובפרט כלפי מראכש, יריבתה זה ימים רבים.

ואכן לא רק העיר פרחה אחרי ביקורו של הנוסע בתקופה הסעדית אלא דור גדול של פריחה פקד גם את יהודיה. הם לא היו מוגבלים בתנועתם ולא סגורים בין חומותיה של השכונה המיוחדת רק להם. לאון עצמו תיאר את יהודי הנגב המרוקני כשליחים מטעם מושלי המחוזות בהרי האטלס. הגדרה זו הייתה מנוגדת להגדרת מעמדם כבני חסות, שלהלכה אסור להם לשרת במצבים שיביאו אותם לשררה על מוסלמים.

על פי כתבי הנוסע לואי דה מרמול, חיו כשלושת אלפים משפחות יהודיות ב״מדינה״, העיר המוסלמית. הנוסע דה טורס, הכותב בפירוט יתר, מנה רק אלף מתיישבים יהודים. בגלל התהום הפעורה בין שני המספרים קשה להכריע ולקבוע אומדן סביר, אך ממקורות נוספים אפשר ללמוד הרבה על המניעים להקמת הרובע, על שנת ייסודו ועל אופי יושביו ומוסדותיו. דברים אלו יסבירו גם את הפער הזה בדיווחים.

בזיכרון היהודי, שנשמר דווקא ב״דברי הימים של פאס״ מאת ר׳ שמואל אבן דנאן, נזכר קיומו של המלאה בשנת 1557. הוא ציין שיהודי מראכש כמעט נכחדו כליל במגפה שפקדה את מרוקו בימי שלטונו של עבדאללה אלגליב. נראה שהוא היה מי שפקד על היהודים לעבור מן ה״מדינה״, שהייתה משותפת למוסלמים וליהודים במגורים ובפעילות הכלכלית. בלטה בפרט נוכחותם של הסוחרים היהודים הרבים בשווקים וב״קיסריה״, השוק המקורה בעיר, שם עבדו אמנים יהודים רבים כצורפי זהב וכסף.

לבד מהגידול המספרי, הבולטות הכלכלית והגישה הנוחה של הממשל ליהודים במרוכז יש סיבה אחרת להקצאת שכונה משלהם ליהודי העיר: קבלת מסים ושירותים מבני המיעוט היהודי. דבר זה שימש מקור הכנסה בכל ארץ מוסלמית, ובפרט כשהגבייה היא מהסוחרים הרבים בשל מחזור פעילותם הכלכלית.

בעיני אמיליה גוטרייך, הסיבה העיקרית להקמת המלאה הייתה בנייתו של מסגד אלמואסין ב״מדינה״. המוסלמים לא סבלו את קיום הטקסים של בני החסות היהודים בשכונותיהם. הדבר לא היה לרוחם כבר כשהיה מספר היהודים מאות אחדות בלבד, ומשגדל מספר המהגרים למראכש, והם מנו אלפים רבים, היה הדבר קשה יותר. בתגובה – הקימו את המסגד, כאמור, דבר שהיה לו תקדים בבניין מערכת המסגדים בפאס(ובמכה) בעבר.

נראה שהקמת הרובע היהודי החדש היה תהליך שנמשך שנים, ומכאן ההבדלים במקורות על מועד הקמתו. מקורות ערביים קבעו את שנת מעברם של היהודים לשכונה המיוחדת לשנת 1560, ויש שדחו את הקמתה לסוף שנות השישים. מכל מקום, השלב הראשון של הבנייה כלל את יצירת התשתית לדיור ולחיים הדתיים והחברתיים בו, וכן הקמת בתי עלמין ומקוואות, תנורים ציבוריים ובתי כנסת למקומיים ולמהגרים הרבים. בניית החומות להגנה על הארמון ועל הרובע הסמוך לו מפני התקוממויות של המון העם המוסלמי ארכה שנים רבות יותר, וכך גם הקמת מערכת ניקוז של מי שופכין, שהייתה נחוצה בעקבות השיטפון החמור שפגע במלאה בשלהי המאה השש־עשרה.

ככלל, הקמתו של המלאה לא עוררה התנגדות מצד בני המיעוט היהודי. אדרבה, אפשר שראו בה דווקא ברכה רבה. זה הקל על היהודים גם בקיום אורח חייהם: בשמירת השבת, בהשכמת הבוקר ובקימה לבקשות בחצות הלילה, בקריאות ליקיצת הישנים. הסליחות מראש חודש אלול והתפילות ברוב עם ובקולות השופר בימים הנוראים יכלו לעורר תרעומת בקרב בני הרוב המוסלמי. הוא הדין באירועי מחזור החיים היהודי: בכל ימות השנה נהגו יהודי המקום להוליך את הכלה לבית החתן בתהלוכה מפוארת ובצהלות שמחה, ולהבדיל, צעדו בקריאות שבר בהלוויות ובטקסי צום ותפילה מיוחדים, שבהם גם תקעו בשופר וזעקו בקולם, כמנהג יהודים עוד בתקופת המשנה והתלמוד.

הקמת המלאה הייתה מפנה גדול בחיי היהודים במראכש. השכונה היהודית הייתה מוקפת חומה מארבעת צדדיה, ולה שער אחד גדול ושער קטן נוסף, המוביל לבית העלמין. מצבות השיש שהיו בבית העלמין הובאו מברזיל. עם גידול האוכלוסייה במלאה הוא כלל גם שטח נוסף ב״שכונת ברימה״. יתר על כן, כמו בפאס, נבנה המלאה בצורה שהקלה את הגנת יושביו בשתי שכונותיו. בשכונות היו 250 בתים שגבלו בקסבה, קרוב למשכן המלך, לפקידיו ולחייליו. מצד אחר היה המלאה הזה שונה מאוד מזה שבפאס, שכן בפאס הייתה ה״מדינה״, מרכז החיים המוסלמיים, רחוקה מארמון המלך, והמלאה היה בתווך. דבר זה גרם ליהודים להיקלע לאש צולבת במלחמות הירושה שהיו בעיר במאות השש־עשרה והשבע־עשרה. מציאות קשה זו נחסכה מיהודי מראכש. מיעוט הנוצרים במלאח מנע גם יחסי קרבה של נוצרים עם נערות יהודיות, כך שהשכונה היהודית במראכש, על שני רבעיה, הייתה מרחב יהודי מוגן ומקודש. גם קברו של ר׳ מרדכי בן־עטר הסמוך לה היה מושא לעלייה לרגל והוסיף לתחושת ביטחונם של היהודים בה.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר

עמוד 49

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר