קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר ניזרי- ההפטרה של תשעה באב שחרית בשרח ותרגום לעברית

קהילות-תאפילאלת

לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ (ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרח בערבית יהודית כמו השרת הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות' במרוקו ידוע השרח המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב־1888 ו־1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.

השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים׳ משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.

גם בקהילות תאפילאלת אמרו את ההפטרה בליווי שרח, אבל לא מתוך ׳ארבעה גביעים׳ אלא מקונטרסים בכתב יד של מעתיקים מקומיים. השרח להפטרה על שני נוסחיו, המרכזי שב׳ארבעה גביעים׳ והנוסח הפילאלי, איננו תרגום מילולי כמו ההגדה של פסח ופרקי אבות, אלא פירוש מדרשי רחב ומפורט הנשען על אגדות החורבן המופיעות בתלמוד הבבלי והירושלמי ובמדרשי האגדה ומהוות חומר משותף המפרנס את שני הנוסחים. למרות המשותף בשני הנוסחים יש כמה מאפיינים ייחודיים בשרת הפילאלי שבהם הוא שונה מן הנוסח ב׳ארבעה גביעים׳, הן בתכנים והן בלשון.

ג

הנושאים

  1. 1. הריגתו של יהואש מלך יהודה בידי בני ישראל, לאחר שנעשו בו שפטים (דבהי״ב כד, כד-כו; בבלי מו״ק כה ע״ב).
  2. נשים האוכלות את בשר ילדיהן(מל״ב ו, כד-לא).
  3. מעשה באישה עשירה שהיה לה בן יחיד, והייתה שוקלתו בזהב כל שנה ומביאה את פדיונו לבית המקדש, ומחמת הרעב שחטתו ואכלתו, ולא הועילוהו תחנוניו בפניה (בבלי יומא לח ע״ב).

קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה. (שם ח, טו).

פלחין קאלו באנו ישראל. תפההמו ושמעו אם סבב דנובאתנא. די תסרזינא [לאיין סרזינא] לביר ולעאפיא. וזאנא לזוע ולפנא. עלא סבת קתיל [די קתלנא] סידנא יאשיהו בן אמון עלטאן יא׳ודה. [מן כתרת סבאבן ונסאסב די בנא נ־צ׳רבו פיה]. די תקבנא פבטנו תקיב לגרבאל. פסבת די באן יועטנא ויקולנא. יא באנו ישראל. רזעו מן האד לעמייא די פאס ראכום [אנתום] מאסיין. ורמינא כלאמו מנורא דהורנא. פסבת האד סי זא עלינא לפנא ולזוע ולמות. לאומאת כאמלין כאלו ולאדהום לעזאז [עליהום], וכאנת ואחד למרא פירושלים תכּסב מאל עצ׳ים. מאיילו לא קייאץ ולא עבאר ולא עדאד. ומא ענדהא גיר ואחד לוולד פרדי. וכאן ענדהא עזיז יאסר. ומן כתרת למעזא די כאן ענדהא עזיז יאסר. כאנת תוזנו בדהב תלת מרראת פלעאם. ודאך למאל די באס כאנת תוזנו. כאנת תעטיה צדקה לפדיון נפשו. מן כתרת למעזא די כאן ענדהא. ומנאיין נחצרת ירושלים נקטע טעאם לכול. ולא מן יוזד חתא [=קאר] סי. והאדאך לוולד פרג בזוע. ואומו מהתוקא בלזוע כתר מנו. ומנאיין כאנת בזוע. דיך למחבא די כאנת ענדהא נקלבת לקלפייא. וקבטתו ותכפתו וזאבת אסכין באס דבחו. פלחין חל עיניה פלבכא ונוואח ותדריע. וקאלהא [יא ימא] ערף ועלם יא מא. לאיין מאסייא דבחני.

אז אמרו בני ישראל. התבוננו ושמעו מה גרמו עוונותינו. הנה קיווינו לטוב ולשלום ופקדונו הרעב והמוות, יען הרגנו את אדוננו יאשיה בן אמון מלך יהודה [מרוב הסכינים והחצים ששלחנו לעברו], שניקבנו בבטנו נקבי הנפה משום שהיה מוכיחנו ואומר לנו. הוי בני ישראל, שובו מהעיוורון שבו אתה הולכים. אבל אנו השלכנו דבריו אחרי גוונו. על זאת פקדונו הכיליון, הרעב והמוות, והאמהות כולן אכלו את ילדיהן היקרים. ומעשה באישה אחת בירושלים, שצברה ממון רב, שאין לו ערוך במספר, במידה ובמניין, ולא היה לה אלא בן יחיד, שהיה עבורה יקר מאוד. ומרוב חיבתה אליו הייתה שוקלתו בזהב שלוש פעמים בשנה. ואותו כסף שבו הייתה שוקלתו, הייתה תורמת צדקה לפדיון נפשו. כשבאה ירושלים במצור אזל המזון כליל, ואותו הילד נתקף ברעב, ואמו מעולפת ברעב יותר ממנו. ואותה אהבה שהייתה לה כלפיו נהפכה לרועץ. אחזתו, עקדתו והביאה סכין לשחטו. מיד פתח עיניו בבכי ובצווחה ובתחנונים ואמר לה: שימי לב אמי והביני, למה את הולכת לשחוט אותי. איה אהבתך אליי, שהיית שוקלת אותי בזהב שלוש פעמים בשנה ונותנת תמורתו לצדקה לפדיון נפשי?! הניחיני ושמחי בי, אמי, ואכלי ממה שיזמן לך ה׳. למה גידלתיני עד היום האומלל, ועתה את הולכת לוותר עליי לזבחני.

פאיין מחבתך פייא. די כנת תוזני בדהב תלת מראת פלעאם. ותעטיה  צדקה לפדיון נפשי. כליני תפרח פייא יא למא. ועתק בדי עתקךּ אלאה. (עלאס) רביתני חתא להאד נהאר למזגוב. ומאסייא תסלם פיייא ודבחני. פוזה אלאה עתקני יא מא. ולא תקתלני סי סגיר. לאיין מאזלת מא רית סי פרחא פייאמי. ולא תג'צבני סי סגיר. לאיין סבאב[י] מאזל סגיר. בעדמא בקא ליסיר כא יבכי. וירגב ויחזר וידמס קדאמהא. מן כתרת זוע די כאן פיהא. מא קבלת מנו לא רגבא ולא טליבא. ודפחתו וכאלתו. והאכדאק לולאד לעזאז כאלוהום אומאתהום. ותסרזינא לכיר פירושלים. שאעא זאתנא צ׳יקא ולחצרא באמר אלאה.

למען השם, האכליני, אמי, ואל תהרגיני בנעוריי, כי טרם ראיתי שמחה כלשהי בימיי, ואל תקפתי את חיי בנעוריי! ואף כי הילד בוכה, מבקש ומתחנן על נפשו לפניה, לא נענתה לבקשתו ולתחנוניו, מעצמת הרעב שתקף אותה, ושחטתו ואכלתו. ככה הילדים היקרים־אמותיהם אכלום. ואף כי קיווינו לטוב בירושלים, הנה פקדונו מצוקה ומצור על פי ה׳.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר ניזרי- ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית

עמוד 445

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר