על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

אפרים חזן

פרשיות של אפרים חזן-פרשת דברים

שלומות וברכות, צום תשעה באב על מנהגיו וקינותיו נדחה ליום א. עיון בקינה משותפת לכלל המנהגים בקישור הבא

יָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

כידוע, יש כמה וכמה הבדלים בין מנהגי אשכנז ומנהגי הספרדים לגבי מידת האבלות בימי בין המצרים. מנהגי ג'רבה נוטים להחמיר. רבנו הגדול, רבי כלפון משה הכהן, בספרו 'ברית כהונה' מונה כמה מנהגי אבלות בימים אלה הנוהגים מיז בתמוז : לא  להסתפר, אין מקיימים חתונות, נמנעים מברכת שהחיינו ואפילו בשבתות, ועוד מנהג 'מנהגנו פה דמי"ז בתמוז והלאה אומרים בחצות היום תיקון רחל ונקרא תיקון חצות…'

בשלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שַבְּתוֹת בין המצרים, קוראים הפטרות מענייני דיומא, ושלוש הפטרות אלו מכונות 'תלתא דפורענותא' כלומר שלוש ההפטרות העוסקות בפורענות ובחורבן. השבת השלישית בסדרה זו היא השבת שלפני תשעה באב, ובה אנו מתחילים בקריאת ספר דברים ופרשת השבת היא לעולם פרשת דברים. שבת זו נקראת בפי קהילות שונות   'שבת חזון', על שם ההפטרה מפרק הפתיחה של ספר ישעיהו, המתחיל במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ…', ועיקרה תוכחת מוסר למנהיגי העם ולכלל הציבור ולהתנהגותם המוסרית. המשפט הוא יסוד ואבן פינה לכל חברה אנושית באשר היא. מאז שנקבעו 'דינים' כאחת משבע מצוות בני נ­ֹחַ, מלווים ענייני המשפט את מערכת המצוות ואת אורח החיים היהודי, עליו תקום או תיפול החברה, ומשאת הנפש היא כי 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (יש' א, כז). כפי ההכרזה שבה ההפטרה מסתיימת.

במנהגי ג'רבה הפטרת שבת דברים שונה לגמרי, והיא מתוך ישעיהו כב, א-יד.  הפותחת  ' א) מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת: (ב) תְּשֻׁא֣וֹת׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה'. גם במנהגי ימי בין המצרים וגם בהפטרה המיוחדת הזו משמרת הקהילה את תחושת האבדן והחורבן שהביאו עם הגולים הקדמונים לג'רבה.

ראוי לציין כי במנהגי תימן הפטרה זו מחולקת לשניים: חלקה הראשון (מפסוק א עד פסוק כ) מתחילה במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' ומסתיימת 'כי פי ה' דבר'.  והיא משמשת כהפטרה לשבת השנייה במקום קריאת 'שִׁמְעוּ', ובשבת שלפני תשעה באב, קוראים בישעיהו א מפסוק כא המתחיל 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'. קריאה זו של "איכה" מתחברת בתודעת השומעים באופן ברור למגילת איכה היא ספר קינות. ולפרשת השבוע היא פרשת דברים למחאתו של משה – 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' (א, יב). המילה המשותפת קושרת בין שלושת המקורות ומבליטה את מצבם של ישראל בתקופות שונות, כפי שתיאר זאת המדרש (איכה רבה  א, א)

שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה… א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.

משה מסמל את הגאולה ואת ישראל בכבודם, ישעיהו מוכיח את העם על הידרדרותם, אך עדיין יש תקוה בפיו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז), ירמיהו שהיה עד לחורבן אין בפיו אלא קינה. כאמור, תחושת האבלות והחורבן מלווה את קהילות ישראל החל ביז בתמוז ועד למחרת תשעה באב.

אמנם אין אבלות נוהגת בשבת כלל, ובכל זאת פייטני כל הדורות לא נמנעו מלכתוב פיוטים וקינות לשבתות אלה, שלוש שבתות הפורענות. כך מציג יניי, הפייטן הארץ ישראלי בן המאה השישית, את משה לעומת ירמיהו:

 

אַזְכִּירָה יָמִים עִם יָמִים / יְמֵי יִרְמִיָהוּ עִם יְמֵי מֹשֶה

בִּימֵי מֹשֶה אָז כְּנַעַר נֶאֱהָבוּ / וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ נִתְחַיָּבוּ וְנֶאֱיָבוּ

בִּימֵי מֹשֶה בָּטְלָה עַבְדּוּת פֶּרֶךְ /  וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ בָּטְלָה עֲבוֹדַת עֵרֶךְ

 

תקופה מול תקופה, בין זמן של אהבה וחיבה "כנער", ברמיזה להושע יא, א "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" לבין חורבן וגלות.

קינה קדומה נוספת המשווה בין ימי משה לימי ירמיהו היא הקינה 'ובכן משה אמר איכה אשא לבדי', מאת ר' אלעזר הקליר. קינה זו מצויה במחזור רומניא, אך טרם זכתה למהדורה מדעית, וכך פותחת הקינה:

 

וּבְכֵן מֹשֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד

מֹשֶׁה אָמַר בְּרָכָה הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר בָּכֹה תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה

מֹשֶׁה אָמַר גִּילוּ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

 

השוואה זו בין משה לירמיהו, בין זמן גלות למועד של גאולה, נעשית דוגמה לפייטנים לאורך הדורות. כך שש מאות שנים אחרי יניי והקליר יכתוב רבי יהודה הלוי את הקינה "אש תוקד בקרבי", שהתקבלה  במנהגי כל קהילות ישראל, ועיקר עניינה השוואה קורעת-לב בין "יציאת מצרים" ל"יציאת ירושלים":

 

                        אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי / בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי /צֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְקִינוֹת אָעִירָה / לְמַעַן אַזְכִּירָה / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        אָז יָשִׁיר משֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וַיְּקוֹנֵן יִרְמְיָה / וְנָהָה נְהִי נִהְיָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

5                      בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן / וְשָׁכַן הֶעָנָן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה / עָלַי כַּעֲנָנָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

גַּלֵּי יָם הָמוּ / וְכַחוֹמָה קָמוּ / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    זְדוֹנִים שָׁטָפוּ / וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        דָּגָן מִשָּׁמַיִם / וְצוּר יָזוּב מַיִם / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

10                    לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים / וּמַיִם הַמָּרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב / סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל / עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

     וּמַרְאֶה כְּבוֹד ה' / כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְחֶרֶב לְטוּשָׁה / לַטֶּבַח נְטוּשָׁה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

15        זֶבַח וּמִנְחָה / וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה / כַּצּאֹן לַטִּבְחָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        טוֹבוּ אֹהָלִים / לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

20                    אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים / וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה / וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    מָכוּר לִצְמִיתוּת / וְכָתוּב לִכְרִיתוּת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן / וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְאַבְנֵי הַקֶּלַע / וּכְלֵי הַבֶּלַע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

25        לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים / וְשִׁבְעִים זְקֵנִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים / מוֹכְרִים וְקוֹנִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        מֹשֶׁה יִרְעֵנִי / וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע / וְטִיטוּס הָרָשָׁע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

  נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה / וַה' שָׁמָּה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

30                    רָחַק מִמֶּנּוּ / וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        סִתְרֵי פָרֹכֶת / וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    חֵמָה נִתֶּכֶת / עָלַי סוֹבֶכֶת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        עוֹלוֹת וּזְבָחִים / וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים / בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

35        פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת / לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת / לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        צִיצַת הַזָּהָב / וְהַמְשַׁל וָרַהַב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    אָפֵס הָעֵזֶר / וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה / וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

40                    נִגאָלָה וּמוֹרְאָה / וְדָוָה וּטְמֵאָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

רִנָּה וִישׁוּעָה / וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְזַעֲקַת עוֹלָל / עִם נַאֲקַת חָלָל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה / וְכָלִיל וּקְטוֹרָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה / וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

45        תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                        אֵל אֱלוֹהֵי הַצְּבָאוֹת / יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                    וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

 

1­-2. אש… מירושלים: הפייטן נסמך על המדרש בילקוט שמעוני לאיכה רמז תתרכ"ו, ומתחבר למדרש הזה, הפותח בהשוואה הניגודית: 'כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמ' יד, ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). מדרש הזה בתבנית של דבר והיפוכו. 3. אז … ינשה: זו שירת הים הבלתי נשכחת, על פי שמ' טו, א. 4. ויקונן… נהיה: מגילת איכה שכולה נהי ובכי, נתחברה, על פי המקובל, בידי ירמיהו, ראה אכ"ר א, א. 5. ביתי… הענן: הוא המשכן שנבנה בימי משה וירד עליו כבוד ה', על פי שמ' לד-לה. 6. וחמת… כעננה: זעף ה' ניתך עלי. גלי… קמו: זו קריעת ים סוף שבה נאמר "והמים להם חומה" (שמ' יד, כב). 8. זדונים: הם המים הזידונים, על פי תה'  קכד, ה, המסמלים אסונות ומקרים רעים כנגד מי ים סוף שהם סמל לישועה.  9. דגן… מים: המן והבאר שליוו את ישראל במדבר (שמ' טז, לה: יז, ו). דגן משמים: על פי תה' עח, כד. 10. לענה… המרים: על פי איכה ג, טו "האכלני מרורים הרוני לענה". ומים המרים: כדרך שמשקים את הסוטה, על פי במ' ה, כד. 11.  השכם… חורב: אלו ימי ההכנה למתן תורה, על פי שמ' יט, י-יא. 12. קרוא… בבל: על פי תה' קלז, א 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…'.  13. ומראה… לפני: על פי שמ' כד, יז, תיאור עלייתו של משה להר סיני. 16. סגולת אל: כינוי לעם ישראל, על פי שמ' יט, ה. כצאן לטבחה: על פי יר' יב, ג. 17. חגים ושבתות: שעליהם נצטוו ישראל במדבר. 18. תענית ואבל: על חורבן בית המקדש. 19. טובו אהלים: על פי במ' כד, ה. לארבעה דגלים: סדר מסעות ישראל במדבר, על פי במ' פרק ב. 20. אהלי ישמעאלים: שפגעו בגולים, על פי איכ"ר ב, ד. 21­-22. יובל… מירושלים: כנגד היובל שהיא שנת הדרור (וי' כה, ח-יב), הגלות הייתה שעבוד לשנים רבות ומעין גירושין של ישראל מעם הקב"ה. 24. ואבני זכרון: הן אבני החושן ואבני השוהם, על פי שמ' כח, ו-ל. 25. ואהרנים: הם הכוהנים בני אהרן. ושבעים זקנים: השותפים להנהגת העם יחד עם משה, על פי במ' יא, טז.  30. ממנו: מאתנו 31. סתרי פרכת: הארון בתוך בית קודשי הקודשים המוסתר על ידי הפרוכת, על פי שמ' כו, לא-לג. 34. בחרב… היקרים: על פי שילוב פסוקים, איכה ד, ב, ט. 35. פארי… נקבעות: אלו בגדי הכהונה שהיו 'לכבוד ולתפארת' (שמ' כח, ב). 36. שריקות ותרועות: קולות הניצחון של האויב. לקלון וזוועות: תחושות הביזיון, האבל והצער על החורבן. 37. ציצת… ורהב: מלכות ישראל בכתר זהב שלטון וכוח. 38. אפס העזר: תמה ונסתיימה עזרת ה' לישראל, השווה דב' לג, ז. והושלך הנזר: כתר מלכות ישראל הושלך ארצה בביזיון, על פי איכה ב, א. 40. מוראה ונגאלה: עניינו טינופת ולכלוך החטא, על פי צפ' ג, א. 41. וחצוצרות תרועה: על פי במ' י, א-י.42. וזעקת עולל: השווה איכה ב, יא-יב. 43. וכליל: זו העולה. וקטורה: היא הקטורת. 44. ואליל… ומצבה: זו עבודה זרה לסוגיה אשר בעטיה חרב בית ראשון, על פי בבלי יומא ט, ע"ב. 46. התלמיד: מציין את לומדי התורה. ­47­-48. אל… ירושלים: דברי נחמה תוך בקשה לגאולה בדומה לגאולת מצרים. יראנו נפלאות: על פי מיכה ז, טו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לתוך ירושלים: כנגד המענה "בצאתי מירושלים" ותיאור העדר המקדש ועבודתו הקינה מסיימת בבקשה לשוב למקדש ולעבודתו.

על המחבר

למרות התפוצה הרחבה של הקינה 'אש תוקד' בכל קהילות ישראל הנה עד לפני שנות דור לא היו בידינו עדות או מסורת  ברורה באשר למחברה, לזמנה ולמקום חיבורה של הקינה. י' לוין כלל קינה זו בין פיוטי אברהם אבן עזרא על סמך עדות כתב יד מן הגניזה, אף על פי שחלק נכבד מכתבי היד שהמהדורה מבוססת עליהם מציינים  את יהודה הלוי בהקשר לקינה שלפנינו. נראה שלוין הכריע על פי הדמיון הרב בין "אש תוקד בקרבי" שבעלותו לא הייתה ברורה לבין הפיוט 'אחי שמעו נא לי' שהוא וודאי מאת ר' אברהם אבן עזרא, לפי שהוא נכלל בדיוואן שירתו,  ואף קלט את הליטניה המתחלפת, 'בצאתי ממצרים' כנגד 'בצאתי מירושלים'.

אַחַי, שִׁמְעוּ נָא לִי, / אַזְכִּיר בְּהָרִים קוֹלִי / צֵאתִי מִמִצְרָיִם;

                        וְאֵשׁ תּוּקַד בְּכִסְלִי / בְּזָכְרִי, בְּיוֹם רַב אָפְלִי, / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

           

בָּחַר שׁוֹכֵן בְּקִרְבִּי / מֹשֶׁה לְשַסַּע לָבִיא, / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם;

                        וְנִבָּא בִּזְמַן חוֹבִי / יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

 

לוין הניח, כנראה, כי מי שחיבר את 'אחי שמעו נא לי', חיבר גם את 'אש תוקד'. ברם באותה מידה ניתן להניח כי אבן עזרא לא יכתוב שני שירים דומים כל כך.

דב ירדן כלל את 'אש תוקד' במהדורתו לשירי הקודש של רבי יהודה הלוי.  הוא נשען גם על רשימת וילסקר, מדובר ברשימת שירים של ר' יהודה הלוי, שעלתה מתוך מספר דפים שנמצאו בשני כתבי קדומים שהיו גנוזים באוסף פירקוביץ' שבסאנט פטרסבורג, והיא שריד של מפתח לדיוואן ריה"ל, שהחוקר לייב וילסקר פרסם לראשונה, ועל כן היא נקראת על שמו: 'רשימת וילסקר'. פליישר ניתח את הרשימה בפרוטרוט, ובין השאר אישש על פיה את בעלותו של ריה"ל על פיוטים שונים וביניהם על 'אש תוקד', והוא כותב כי 'על פי ר"ו (רשימת וילסקר) ניתן להכריע בוודאות בייחוסה  לריה"ל גם של הקינה הזאת'. מכאן ניתן לשער כי ראב"ע כתב את "אחי שמעו נא לי" בעקבות "אש תוקד בקרבי", שכתב ריה"ל לפניו   (אודות ריה"ל ראו פרשת נח).

עיון ודיון

אש של צער ואבלות בוערת בלב הדובר, כשהוא חושב על תפארת העבר, עת הגאולה ויציאת מצרים. קינות ושירים של צער עולים ומתעוררים לזכר החורבן והגלות. החזרה המתחלפת "בצאתי ממצרים" כנגד "בצאתי מירושלים", הופכת לזעקת שבר חוזרת ונשנית בעקבות כל הקבלה והקבלה. וההקבלות מדגישות את הניגוד בעזרת שוויון הלשון והעניין: שירת הים הבלתי נשכחת של משה כנגד הקינה והנהי של ירמיהו. ענן הכבוד המקיף את המשכן ובית המקדש, כנגד עננה קודרת של כעס האל וחמתו. וכך נמשכת קינת ההשוואה בטורים כפולים לאורך כל אותיות האלפבית, כביכול הדובר מבקש למצות את כל צערו ומרירות לבו: נסי המדבר מסמלים את אהבת ה' לישראל ואת סיפוק צרכיהם וכנגד זה המחסור העצום והמוות בחוצות קריה בעת החורבן, ההגנה המלאה על עם ישראל ביציאת מצרים וכנגדה הסגרת ישראל בידי האויב האכזר העושה בהם כרצונו, עבודת הקודש בבית המקדש כנגד עבודה זרה ועבדות לאויב בעת החורבן, תפארת העבר כנגד הקלון והביזיון לעת החורבן. ככל שהפער גדול יותר – כך הצער מתעצם והולך. דברי הסיום בשני הטורים ובקשת הגאולה מרומזת בעזרת השיבוץ מספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי כל הדברים הנפלאים  שאירעו "בצאתי ממצרים" ישובו ויתרחשו כאשר "ישיב ה' שכינתו לציון". מעניין הסיום בנוסחי אשכנז "קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה/ בשובי לירושלים" המתחבר לדברי הנחמה של ירמיהו לג, י-יא. המדגיש את קולות השמחה וההלל לה' עם הגאולה. החיבור אל ירמיהו בא כתשובה ישירה לנאמר בטורים 2-3, ההקבלה בין שירת משה לקינת ירמיהו. בין כך ובין כך הפך המשורר את דברי הצער על העבר המפואר למעין הבטחה לעתיד לבוא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר