תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

תנא דבי אליהו

רבי חיים בן עטר

 

רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.

הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״) בעיר, מסר רבי שמואל לידיו את הנהגת ישיבה. מכאן נעמוד על זמן המצאותו הוודאית של רבי חיים בישיבה: שנת התצ"ז-1737

חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:

דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳.

למרות מצבו הקשה והטרדות הרבות שאפפוהו, בכל זאת התאמץ רבי חיים להסיח דעתו מצרותיו ולהתמיד בשקידה על תלמודו, מתוך צערא דגופא ודררא דממונא. עד שבט שנת תצ״א היו עדיין מגורי רבי חיים בעיר סאלי, כפי שמשמע מהסכמת חכמי סאלי שכתבו לחבורו ׳חפץ ה״, ׳ושרוי במחנינו'. אולם לאחר שנה זו כנראה הצרות הפכו לתכופות וקשות, וכשלא יכל לסבול יותר, נאלץ לברוח ממקום מושבו העיר סאלי. ובטלטוליו הגיע לעיר פאס.

בפאס בחר רבי חיים להצטרף לישיבתו של רשב״א. אין בידינו תאריך מדוייק להגעתו לפאס, בכל אופן דומה כי הוא הגיע לפאס סביב שנת תצ״ה (1735). וברור שהוא לא הגיע לפאס שעה שמוהריב״ע היה בין החיים. אחרת היינו מוצאים בדבריו הדים לכך, דברים ששמע ממנו וכיוצא בזה. כי מוהריב״ע היה מופלג בתורה ומעוטר במידות, והוא השאיר רושם עז על כל מי שהתקרב לארבע אמותיו.

רבי חיים מצא ברשב״א מנוח ומרגוע נפשי, בלמדנותו ובמידותיו הנעלות. הוא נשא ונתן עמו בהלכה. רבי חיים, ידוע בעינו החדה ובחוש ביקורתו המעמיק, הוא מתאר את הרשב״א כמופלג בתורה וגדול במעשים. כפי שהוא מציין בחיבורו ׳פרי תואר׳: ׳ודקדק חד קדוש בדרא, אחי נועם, אשר בו מצאתי נחת רוח בתורה וביראה בהיותי בעיר פאס, ה״ה כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יצ״ו, גדול המערב׳. הוא מרבה בשבחו כל פעם שמזכיר את שמו. הוא כינה אותו אהובו של מקום: ׳חד רחימא דקוב״ה, חד בדריה, ה״ה הרב כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יאיר נרו, אתי עמי בסברא זו׳.והגדיל לעשות בהקדמה לחיבורו ׳פרי תואר׳:

והמתקתי סוד עם רב ועצום, יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים, הדיין העצום הכולל כל מידות טובות, הוא אחיהו״ד הרב המופלג כמהור״ר שמואל בן אלבאז, ה׳ ירומם כסא תורתו, אשר לבש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחרי הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א.

רבי יוסף בן נאיים כותב, כי לאחר שהתמנה רשב״א לדיין, מסר לרבי חיים בן עטר את ׳תלמידיו ללמוד עמהם׳. דומה כי גם לאחר שמונה רשב״א לדיין, הוא לא ניתק עצמו מהישיבה, ובשעה שהיה מתפנה מעבודתו בבית הדין היה חוזר ללימודי התלמידים בישיבה. וכן ניתן ללמוד מדברי תלמידו רבי אליהו מאנסאנו, שעה שהוא תיאר את סבלם של יהודי פאס ואת הבצורת ויוקר השערים שהיו מנת חלקם בשנת תצ״ז (1737). ואת התפילות המיוחדות שערכו בחודש שבט לעורר רחמי שמים. ולאחר שחזרו מתפילה ׳ברביעי בשבת כ״ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי תורה בחברתינו עם מורינו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו…׳. כלומר הלימוד היה בהשתתפות רשב״א ורבי חיים, ומזכיר את רשב״א ראשון בתואר ׳מורינו ורבינו׳. כלומר גם לאחר שהתמנה רשב״א לדיין המשיך בשיעוריו הקבועים בישיבה. בתקופה זו נמנה רבי אליהו הצרפתי על תלמידי רשב״א ור״ח בן עטר.

הייתי תמיה שבכל יצירתו הגדולה והענפה של רבנו הרא״ה בתחומי הדרוש וההלכה, לא מצאנו שהזכיר וציטט מתורתו של הר״ח בן עטר. עד שמצאתי בחידושי הרא״ה לש״ס שהוא מזכירו ׳הקשה החכם מורי׳ כהה״ר חיים ן׳ עטר נר״ו בספרו הנקרא חפץ ה/…

בעקבות הרעב הגדול שהיה בשנת תצ״ח, נאלץ גם רבי חיים כמו הרבה מיהודי פאס לעזוב את העיר וללכת לעיר תיטואן, שהיא בגבול מרוקו ספרד. בתיטואI גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. בדרך עלייתו לארץ הגיע לעיר ליוורנו שבאיטליה. בליוורנו שקד רבי חיים על תלמודו, הקהיל קהילות ודרש דרשות מדי יום לציבור הרחב אנשים ונשים, בשפת הקאשטיליאנית ששרדה עדיין בפיהן של המשפחות המיוחסות ממגורשי ספרד במרוקו ובפיהם של יהודי ליוורנו. רבי חיים עשה רושם כביר על היהודים בליוורנו בידענותו ובהליכותיו בקודש. ואלה הרעיפו עליו הוקרה ונדיבות לב במתן ביד רחבה, לכלכלתו ולהדפסת חיבורו ׳אור החיים׳ פירוש על התורה (ליוורנו תק״ב). בליוורנו החליט רבי חיים על הקמת ישיבת ׳כנסת ישראל׳ בירושלים, שמימונה יבוא מיהודי איטליה. לכן ניצל את שהותו במשך כשנתים להדפסת ספרו ולארגן תומכים ותורמים לישיבה מבני הקהילות היהודיות באיטליה. הוא אסף תלמידים לישיבתו ממרוקו ועלה לארץ ישראל עם תלמידיו. ובשלהי שנת תק״א הגיע לנמל העיר עכו. בעכו נשתהתה החבורה כשנה, בגלל מגיפה שהשתוללה בירושלים. רבי חיים הקים ישיבה זמנית במקום, בה הרביץ תורה לתלמידיו. בסוף שנת תק״ב עם שוך המגיפה עלתה החבורה לירושלים, בירושלים פתח את ישיבתו ׳כנסת ישראל׳, אליה הצטרפו גם מחכמי ירושלים המופלגים. על אף גילו הצעיר יחסית של רבי חיים, בואו לארץ ישראל ולירושלים, עשה רושם כביר על חכמי הדור. כל מקום שאליו הגיע, התפעלו מגדולתו בתורה, מבקיאותו ומחריפותו בכל מכמני התורה בנגלה ובנסתר, ומעל הכל חסידותו והנהגותיו בעבודת ה׳. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה ולעריכת חיבוריו. אך בעוונות הרבים לא זכינו להגשמת תוכניותיו, כי הוא נפטר בדמי ימיו ־ בהיותו כבן ארבעים ושבע, ביום שבת י״ד תמוז תק״ג (1743), ונטמן בהר הזיתים בירושלים מול בית קודש הקודשים.

חז״ל אמרו על הפסוק: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. (משלי א, כ). כל העוסק בתורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו מבחוץ (מו״ק טז, ב). מימרא זו התקיימה ברכינו הקדוש רבי חיים בן עטר, ביתר שאת ויתר עוז. ועד שלא שקעה שמשו של רבינו, זרחה שמש תורתו והליכותיו בקודש, היא הרקיעה שחקים ומרחקים, ומצאה קן לה בתנועת החסידות שקמה באותם הימים במזרח אירופה, ורבבות חסידים מסתופפים בצילא דמהימנותא – פירושו על התורה ׳אור החיים/ ההולכים ומתרבים מכל העדות והחוגים, להתהלןז, לפני אל־הים באור החיים. הוגים בתורתו חבורות חבורות, ומתעמקים לאור באור החיים.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 51

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר