את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 2/5

את אחי אני מבקש

 

ומעשה שהיה כך היה: אחד מחברינו נפל לבור שופכין. שמענו קריאות עזרה ורצנו לראות מה אירע. לחיים מויאל – בהיותו בשירותים – נפלו משקפי הקריאה לבור, והוא לא יכול היה להיות בלא משקפיו. ובכן, מהיכן יביא אחרים? הוא ניגש אפוא לבחור צעיר, והבטיח לתת לו חודש שלם את מנת הסיגריות שלו, באם יוציא לו את משקפיו. וכך היה: חיים החזיק אותו חזק ברגליים והוריד אותו לאט לאט עם הראש למטה. ברגע שתפס הבחור את המשקפיים, חיים מויאל התחיל להזיע ורגלי הבחור החליקו מידיו. הבחור נפל לתוך הבור עם הראש למטה. למזלו,הבור לא היה עמוק כל כך והוא נעמד על הרגליים והמשקפיים בידיו. נרתמנו כולנו לעזרתו, הבאנו חבלים ומשכנו אותו. מיותר לציין שהוא פנה היישר למקלחת. היה צחוק גדול בכל המחנה, והבחור המסכן נשאר זמן רב תחת המים השוטפים, עד אשר שכנענו אותו לצאת. למחרת נערכה אספה כללית עם חברי הוועד הפנימי של המחנה, במהלכה הסבירו לנו שנצטרך לחיות באופן עצמאי, עם מטבח משלנו. עצמאות זו כוללת את היותנו אחראים לסדר, כמו גם מינוי נציגים לוועד שדן בבעיות חברה ומשמעת המחנה. למדנו שהאנגלים לא רשאים להיכנס למחנה, למעט אלה שמביאים את המצרכים, מגיעים עם אוטו־משא, מפרקים ועוזבים. הנהגים היו אזרחים שעבדו עם האנגלים. השליחים שלנו מהאנייה, הצוות והמפקד – נעלמו ולא ראינו אותם עוד. בתחילה היה קשה לנו להסתדר, אבל עם עזרה מהחברים במחנה למדנו מהר והתחלנו לעמוד על רגלינו ולנהל את חיינו. היינו הקבוצה הגדולה הראשונה של יוצאי צפון־אפריקה שהגיעה למחנה. אחר כך נודע לנו שהיו בחורים ובחורות בודדים שהיו בהכשרות הנוער בצרפת, כמו שחשבתי לעשות גם אני בזמנו. היה זה עוד טרם התארגנה העלייה שלנו. צעירים אלה נסעו לצרפת והצטרפו לתנועות נוער קיימות בהכשרה חלוצית, ומאוחר יותר עלו יחד עם נוער יוצאי שארית הפליטה בעלייה בי. בכל אניית מעפילים מאירופה היו גם בודדים יוצאי צפון־ אפריקה. הם נטמעו בחברי ההכשרה שלהם ולא נודע כי באו אל קרבם. התחלנו ללמוד על השייכות הפוליטית של הקבוצות השונות במחנה. היה זה כמו פסיפס מפלגתי, כל קבוצה עם האזור שלה בתוך המחנה. למדנו מה זה ״מפלגות״ ומה מפריד אותן זו מזו. הבית״רים הרשימו אותנו מאוד, שכן הם היו הממושמעים ביותר ומאורגנים כמו גדוד צבאי. לימים למדנו שהם היו השנואים ביותר. קשה היה לנו להבין שאין אחדות במטרה לשמה הגיעו כולם, והיא בניית ארץ ישראל, ולא הצלחנו להבין מדוע יש הבדלים ומעמדות רבים כל כך. ארך זמן עד שלמדנו. היו מדריכים שרצו שנצטרף אליהם, וכל אחד הסביר לנו במה הם מאמינים ואיך יש לבנות את המוסדות הלאומיים בארץ ישראל. כל מנהיג סבר שהדרך שלו היא הטובה ביותר. ישבנו בכל פעם עם קבוצה שונה והשתתפנו בפעילות החברתית. הקשבנו להרצאות ולהסברים על דרכם המדינית, איך בנוי היישוב, מי המנהיגים בארץ ומה שייכותם המדינית למפלגות השונות. כל זה היה חדש עבורנו. הקשבנו, ואולם היינו נבוכים וחשבנו שמוטב שלא נבחר בשום דרך או אידיאולוגיה, כי זה לא דיבר אלינו. אחד המדריכים שהסביר לנו על התנועה הקיבוצית, הרשים אותנו במיוחד. זה דווקא קסם לנו. דרך טובה של חברה שוויונית, בה כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. אבל גם שם היו תנועות שונות. אנחנו עדיין התלבטנו והיינו נבוכים. בינתיים רק צפינו בהם והקשבנו להם. אנשי קבוצת בית״ר היו אנשים טובים. הם סיפרו לנו על תנועות המרי בארץ ועל ההקרבה שלהם במלחמתם לגרש את הבריטים מהארץ. התרשמנו שהם היו הלאומיים והמסורים ביותר לאהבת הארץ. את זה דווקא הבנו, כי מסירות למען המטרה הזאת היא טובה מאוד ואנחנו היינו כאלה שמוכנים לתת את נפשנו למען ארץ ישראל. לא עניינו אותנו האידיאולוגיות השונות של הסוציאליזם, אלא אהבת הארץ ואהבת עם ישראל. ישבנו אתם לעיתים, והקשבנו לשיחות שלהם. הם היו חדורי אהבת עם ישראל ומוכנים להקריב את נפשם למען הקמת מדינת ישראל. לא מתפשרים, שואפים לקבל את ארץ ישראל ההיסטורית כפי שקיבלה אותה בריטניה מחבר העמים. המדריכים של התנועות האחרות לא אהבו ששהינו בחברת הבית״רים ולא זאת בלבד שהתרחקו מאתנו, אלא גם לא ראו בעין יפה את העובדה שאנו באים אליהם.

נשארנו מבודדים, ללא כל שייכות מפלגתית. השבועות הראשונים היו שקטים ולמדנו בהדרגה לחיות ולדאוג לעצמנו. מזג האוויר היה חם, ולרוב התהלכנו בבגד ים ונעליים עשויות מבד עבה. לא היו לנו בגדים. שאלנו את האנשים סביבנו מהיכן יש להם בד לתפירת הבגדים שלהם. אחד מהם הסביר שבין שתי היריעות של האוהלים שקיבלנו יש יריעה פנימית מבד רך וחזק, ומזה הם תופרים את הבגדים ואת נעלי הבית שאתם הלכו במחנה. בדקנו באוהל הראשון שלנו ולא מצאנו בו יריעה פנימית. היריעה הזו שימשה כעין בידוד בין שתי היריעות – החיצונית והפנימית. בדקנו באוהל השני והשלישי, ולא מצאנו מאום! לא הייתה יריעה פנימית. מאוחר יותר נודע לנו שאותם אנשים שעזרו לנו בהתלהבות גדולה להקים את האוהלים, חתכו את היריעה הפנימית ופשוט גנבו אותה. זה העכיר את רוחנו. התחלנו להתייחס אליהם בחשד. משום כך ״עזרו״ לנו? הם עזרו לעצמם! למזלנו, נשות ויצ״ו שלחו בגדים לכל יושבי המחנה, ואולם גם כאן הופלינו לרעה. הבחורים הוותיקים בחרו ראשונים את הבגדים הטובים, והשאירו לנו מעט בגדים. בכל זאת, הסתפקנו במה שנשאר בחבילות אלה והשתמשנו במה שמצאנו. חשבנו לעצמנו – ממה נעשה בגד ים ונעלי בית? שכן לא היה לנו כסף ולא היה לנו ציוד. אז התחיל המסחר בסיגריות. רובנו לא עישנו ובכל זאת קיבלנו מנה יומית של עשר סיגריות ליום. עם זה סחרנו, כדי להשיג מיני דברים שהיינו זקוקים להם. התחלנו להשתמש בשמיכות שלנו, חתכנו אותן והכנו מהן נעלי בית.

באחד הימים כתבתי מכתב לד״ר ב׳ בנשלום, ושלחתי אותו למחלקת הנוער והחלוץ בירושלים. מקץ זמן מה קיבלתי תשובה שבה מודיעים לי כי קיבלו את מכתבי דרך השליח אבנר, וכי שלחו לי חבילת ספרים מובחרים. הם הפנו אותי להנהלת הסמינר למדריכים כדי ללמוד בקפריסין. שמחתי מאוד בעקבות קבלת המכתב והספרים. פניתי להנהלת הסמינר במחנה והם הבטיחו לי שאתקבל למחזור הבא.

כמו כן קיבלתי מכתב, וחבילה של מעדנים מבן דודי מימון שרביט, בן הדוד יהודה. היו אלה מעדנים שלא באו אל פי מזה חודשים רבים: שוקולד, עוגיות, ועוד. איזו הפתעה! שמחתי לאין שיעור. התחלקתי עם חבריי לאוהל בדברים הטובים שקיבלתי וכולם הודו לי.

חבריי לאוהל התקדמו יפה בשיעורי העברית שהעברתי להם יום יום מזה כמעט חודש, ואילו אני למדתי מהם יידיש.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 2/5

עמוד 233

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר