את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין-ההגעה לארץ ישראל-סיום המאמר.

יום אחד קיבלתי חבילה מהארץ. קודם היא הגיעה למחנה, ומשם העבירו לי אותה למקום הימצאי כחולה. פתחתי אותה והיו בה מעדני מלך. כיבדתי את החיילים שהיו על יד מיטתי וטיפלו בי כל הזמן במסירות. שמחתי על כך שהיה לי דבר מה באמצעותו יכולתי להביע בפניהם את תודתי ואת הערכתי על טיפולם המסור. את כולם כיבדתי בשוקולדים, שהיו בשפע בחבילה. מקץ שבועיים החלמתי. יצאתי מכלל סכנה והרופאים אמרו לי שהקדחת עלולה לתקוף שוב, ושאתכונן לזה. ואולם, הוסיפו, ההתקפות הבאות לא תהיינה חמורות כמו זו הראשונה. הם אמרו שאני חזק ומשום כך שרדתי את המחלה ויצאתי ממנה בשלום. הבנתי כי שפר עליי מזלי. הייתי שמח וטוב לב. נזכרתי במחלתי בילדותי בפאס, ובכל אלה שהיו אתי ומתו לנגד עיניי. כנראה שזמני טרם הגיע. החזירו אותי למחנה וחיפשתי לי מקום אחר, רחוק מאותו מקום ארור המועד לפורענות, שכמעט והרג אותי. אף אדם לא הזהיר אותי מהסכנה.

לא פלא שהמקום היה עזוב! באשר לחברים שגירשו אותי מהאוהל, הרי שלא רציתי לראותם. לא שנאתי אותם, אבל חשבתי שאינם ראויים כבני אדם וכיהודים. כמו שאמר נתי הארבלי: ״הרחק משכן רע״.בסוף חודש יולי הבריטים העניקו חמש מאות סרטיפיקטים לבני נוער יתומים, מעבר למכסה הרגילה. במחנה שלנו חיפשו מועמדים מתאמים לעלייה זו. וכך, באחד הימים קראו לי לוועדה הרפואית שהמליצה עליי כמועמד ראוי לעזוב בקרוב לארץ ישראל עם קבוצת נוער של יתומים מכל המחנות. לשמחתי לא היה גבול. איזו הרפתקה! אכן, מקץ שבועיים הודיעו לי שאצא בקרוב לארץ עם קבוצת נוער. אחרי ימים ספורים הנה אני, סוף סוף יוצא מהמחנה בדרכי לארץ ישראל. הייתי מרוגש ושמח מאוד.

צריך הייתי להחזיר את הציוד לבריטים, אבל למעשה לא היה מה להחזיר. השמיכה הייתה בגודל מטפחת כיס, כי בכל פעם חתכנו ממנה חתיכה כדי להכין נעלי בית. הבריטי נטל מטפחת זו בשתי ידיו וכולנו צחקנו. ״מה קרה לשמיכה?״ הוא שאל. עניתי לו שהתכווצה בכביסה, ולבי טוב עליי. הייתי בדרך החוצה. זה מעל ומעבר לכל מה שלו ייחלתי וקיוויתי, שכן לא האמנתי שאצא מפה מהר כל כך. משהייתה המחלה מאחוריי, החל המזל להאיר לי פנים. החברים קינאו בי. נפרדתי מחברי הקבוצה שלי מקזבלנקה, להם העברתי שיעורי עברית ויהדות. החברים שגירשו אותי, ואשר שמעו על דבר מחלתי, באו כעת לומר שהם מצטערים. הם ידעו שבגללם חליתי וכמעט מתתי. עתה הם שמחו שאני יוצא מהמחנה. אמרתי להם שאני סולח להם ואיחלתי להם שיהיו בריאים. יצאנו באותו הבוקר לפמגוסטה, ולאחר מסדר קראו בשמות ועלינו על ספינת מנוע גדולה שהביאה אותנו לאניית משחית שחיכתה לנו במרחק מה בים. האנייה הזו, כמו האנייה שהביאה אותנו לקפריסין, הייתה מוקפת רשתות מכל עבריה. ברגע שעברנו דרך כניסה קטנה, נסגרה אחרינו הדלת והיינו בפנים כמו בלול, עד שהגענו לחיפה. במהלך השיט נפגשתי עם עוד צעירים כמוני, ממרוקו. שמחנו להכיר זה את זה. לא היו מיטות, וישבנו צפופים בתוך הכלוב הזה כל הלילה, עד שהגענו למחרת בבוקר לחיפה. איזה הבדל עצום בין הפעם הראשונה שהגענו במעפילים בלתי חוקיים ובין ההפלגה האמורה. אז – הגענו חבולים, מלוכלכים, רטובים ותשושים, לקבלת פנים רעה ועצובה, שממנה יצאנו עם חבורות על גופנו מהמכות שספגנו מהחיילים האנגלים. ואילו כעת, נשות ויצ״ו חיכו לנו עם עוגיות וחלב, כולם שמחו לראות אותנו, חלקם התפלאו שאני דובר עברית שוטפת. אחד העיתונאים ניגש אליי, שוחח עמי ואף צילם אותי עם עוד חברים מקבוצה זו. התמונה הופיעה למחרת בעיתון, כמו גם תמונה של הכלוב הזה שבו היינו צפופים באונייה. נכנסתי לארץ ישראל ב-20/8 שמח וטוב לב. הגשמתי את חלומי. קשה היה לי מאוד להאמין. לאושרי לא היה גבול. כרעתי ברך על האדמה ונישקתי אותה. הייתי היחידי לעשות זאת, ואנשים מחאו לי כפיים. כולי הייתי מלא חיוכים ואושר. עלינו על אוטובוסים שהביאו אותנו למחנה בעתלית. ישבנו שם מספר ימים עם עובדי הסוכנות והבריטים. מילאנו טפסים שונים ומקץ כמה ימים קיבלתי תעודת עולה. מאוחר יותר קיבלתי תעודת זהות מהממשלה הבריטית של ארץ ישראל, שהיה כתוב בה ״ממשלת פלסטינה״. בזמן שהותי בעתלית, באו כמה חברים ממרוקו שעלו לפני כן והיו בגרעין בקיבוץ בית השיטה. הם שמעו שיש צעירים ממרוקו שזה עתה הגיעו מקפריסין, ובאו לבקר אותנו. הם הביאו דברים טובים ככיבוד, בילו אתנו יום שלם וחזרו למקומם. שמחנו מאוד לראות אותם. הקבוצה שלי, עמה יצאתי מקפריסין, כללה בני נוער מהונגריה. מהפגישה הראשונה הרגשתי עוינות מצדם והם לא הסבירו לי פנים. לאחר שכל הניירות שלנו אורגנו כהלכה, יצאנו ב-25/8 באוטובוס, לבית עולים בבניין קטן בנווה חיים שליד חדרה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין-ההגעה לארץ ישראל-סיום המאמר.

241