אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור.

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

 

סבתו ישבה במרחק מה והתבוננה בו כל העת תוך הטיית אוזן לשמוע את קולו, שנבלע בקולם של שאר הילדים. הוא נראה לה כה צעיר וחלוש יחסית לשאר הילדים המבוגרים ממנו בשנתיים כמעט, והתגנב חשש ללבה שמא יציקו לו. מבטה נח על אחד מהם שבלט בגופו המסורבל ובלבושו הבלוי. זה היה בנו של משה זוביב המכונה ״משה חקה״, זאת משום שהיה פולט מפיו את המילה ״חקה״, כסגולה נגד השכחה. היא הכירה אותו מיד: ״הא, הא, זה הבן של חקה״, מלמלה לבסוף בחשאי כשבלבה גמלה החלטה. בשובה הביתה היא תיקח שתי יריעות מן הבד שהיה לה במרתף, ותבקש מבתיה התופרת לתפור ליעיש בנו של חקה כמה קטבים (חלוקים). כוונתה הייתה לשחד אותו למען הנכד. הרעיון הסב לה קורת רוח, אלא שהחלה לחוש סחרחורת. היא העיפה מבט אחרון בנכדה, קמה דומם ממקומה וצעדה חרש אל הדלת. נשקה את המזוזה ויצאה בחשאי מבלי לעורר תשומת לב. השמש האביבית והאוויר הצח שיפרו את הרגשתה. רוח קלילה שנשאה בכנפיה ניחוח של שדמות רחוקות, טפחה על פניה, היא שאפה את מלוא הריח דרך נחיריה: ״א־ריבונו של עולם, מה רבו נפלאותיך, ותסלח לאישה נבערת מדעת כמוני, אם אומר, שהפלא הגדול ביותר הוא גלגול נשמות, ישתבח שמך״, כך רחש ליבה מתוך אמונה, שנשמת בנה הבכור התגלגלה בנכדה. ״הוא יהיה חכם כמוהו בעזרת השם״, דובבו שפתיה חרש והמשיכה בדרכה כשלפתע קיבתה הזכירה לה את הצום. ״היום אלך לבית הכנסת לפני תפילת מנחה כדי לשמוע את קריאת הזוהר״, נדרה כשרגליה דרכו על מפתן הבית.

שני מכשולים עמדו בפני אלישע כתלמיד החדר. הראשון היה הניגון בהתאם לטעמי המקרא. הוא שם לב לכך, שכאשר טועים התלמידים בלחן של טעם מסוים, המורה נוקב מיד בשמו של הטעם כסימן שהילדים טעו, ממש כמו שהמתפללים נוהגים כששליח ציבור טועה בלחן. לפיכך שקד ללמוד בכוחות עצמו את שמותיהם של טעמי המקרא. ימים אחדים אחרי זה הוא למד גם את הניגון של כל טעם, למעט ״השלשלת״, שבה התקשה בשל נדירותה. המכשול השני היה, התרגום הערבי המכונה ״שראה״ שהרתיע אותו מפאת זרותו. הילדים משננים אותו מבלי להבין את רובו, כך, למשל המילים: ״ארגמן״, ״תולעת שני״, ושאר כלי המשכן נותרו סתומים חרף התרגום הערבי. שתועלתו היחידה היתה הצחוק שעורר בקרב הילדים. המכשול הזה העכיר את רוחו של אלישע שסקרנותו לדעת את הצבעים והכלים הנזכרים בבניין המשכן לא באה על סיפוקה. יתרה מזו, בכפר מולדתו אין שום כלי שאמור להמחיש את הכלים המפורטים בתורה, כמו כיור, פעמון, קרסים ועוד. ״מדוע לומדים שראח ששפתו אינה מובנת לנו״, הוא שאל פעם את המלמד. ״גם לשון התורה אינה שגורה בפינו״, ענה המלמד. "אבל את התורה חייבים ללמוד״, הקשה אלישע. ״השראח הוא חלק מלימוד תורה״, השיב המלמד והתרה באלישע לבל יוסיף לשאול. המלמד השתומם על שאלותיו של אלישע לנוכח העובדה, שבמשך שנות עבודתו כמלמד לא שמע מעולם ילד שמפקפק בכשרותו של השראת: ״עוד מעט ישאל את שאלת הרשע בהגדה: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, הוא הרהר והחליט לדבר עם אביו. אך אלישע אינו מרפה. ״מה זה ארג׳ואן? (התרגום של ארגמן)״, הוא שאל. "ילדים, תסבירו לטיפש הזה מה זה ארג׳ואן״, פנה המלמד לילדים בחריקת שיניים. ״צבע אדום״, ענו אחדים. הוא עמד לשאול: ״מדוע בתורה כתוב ארגמן, ולא אדום״, אך הבעת פניו של המלמד הרתיעה אותו מכך. עד כה הוא נמנע מלשאול את אביו לבל יחשוב שאינו מרוכז בשיעור, אך הפעם החליט לשאול אותו. תחילה הוא שאל אותו על המילה ארגמן. ״אימא, הראה לו את הקפטאן שלך (מעין אפודת הידור במאורעות מיוחדים)״, פנה רפאל לאמו, ״זה צבע ארגמן, שנקרא בערבית שלנו מובאר׳״, הסביר רפאל לבנו כשאמו הציגה את הקפטאן, ״ומהי תכלת״, הוסיף אלישע לשאול. ״כתוב בתלמוד, שתכלת דומה לים, ולרקיע״. הסביר אביו. ״השמיים כחולים כשאין עננים״, הסיק אלישע. וכך משם אחד למשנהו, אף שלא לכל שם נמצא הסבר עד שהגיע לכיור. ״זו קערה עמוקה, להבדיל מקערה שטוחה של האוכל״, הסביר אביו. ״המלמד לא מסביר לכם את כל זה״, שאלה סבתו רחל שישבה כל אותה שעה בצד כשבת צחוק של נחת על פניה. ״הוא לא יודע כלום״, קבל אלישע, ועמד לקום, אך אביו אחז בידו: ״בני התוכן של הפרשה חשוב יותר מהכלים והצבעים האלה כל עוד בית המקדש חרב בעוונותינו״. אלישע הניד את ראשו, אף שלא הבין את משמעות הדברים.

מה שאביו והמלמד לא הבינו הוא שאלישע אינו שוחר דעת ממש, אלא כל רצונו היה לדמיין לעצמו את המשכן. בהתחלה כשלמד את הפרקים הראשונים בפרשת המשכן הוא דמיין את תבנית המשכן לחדר שבו ניצב ארון הספרים. אולם התבנית שבמציאות לא הייתה שלימה כזו שבסיפור. שלימותה כרוכה בידע על כל הצבעים והכלים המתוארים בסיפור, וכשהתברר לו שידע רחב כזה הוא מן הנמנע הוא נאלץ לוותר ולפצות את דמיונו במראות אחרים. איש לא שם לב שאלישע נמנה עם אותם ילדים שהטבע חנן אותם בדמיון פורה, לעתים עד כדי הזיה. עוד טרם בא במגע עם הספר נהג להתבונן בכל הסובב אותו בעולמו הצר. ״הפרעה״(תנור אפייה בנוי מטין) נדמית לו כחטוטרת של ר׳ שלום הרובץ בפינה כשראשו רכון על ספר. אפלולית על הקיר בשעות הערביים היא זקנו השחור והפרוע של אהרון הצורף. קרני האור המוקרנים מן העששית לתוך אישוני עיניו הם ״סקלי״(רקמה מחוטי זהב). הגשם שיורד דרך האשנב שבתקרה, מצטייר בדמיונו כחוטי פשתן שמזל השכנה טווה בנול שבידה. ״מי שוזר את החוטים האלה שיורדים דרך האשנב״, הוא תהה פעם?, לעתים הוא נזכר גם במה שאמרה לו סבתו פעם, כי מעל השמים יש אגם מים ענק שממנו יורד גשם ודימה לעצמו, שאחד מהמלאכים שמשוטטים בשמים נוקב חורים ברקיע שמהם יורד גשם מהאגם.

עד שלא הגיע לגיל החדר הוא הזין את דמיונו מאופק צר של מקום מגוריו, משנכנס לחדר כאחד מילדי החומש התגלה לעיניו אופק רחב. נוף רבגוני שלא ראה עד כה משתקף מן החלונות של הבניין. אך אסור ליהנות ממנו בשעת הלימוד. המלמד קבע את הכלל הידוע מפרקי אבות: ״המפסיק ממשנתו ואומר, מא נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה…מתחייב בנפשו״(אבות פ״ג ט). אך לא ילד כמו אלישע ידיר את עיניו מפלאי הבריאה. לפעמים הוא מפנה מבט גנוב לעבר החלון ונהנה ממה שמתחולל לאור השמש. צל כנפיים של נשר שטס נמוך כמחפש טרף. ציפור שמנתרת ממדמנה למדמנה ומנקרת כל מה שערב לחיכה, ולטאה שלופתת חגב בטפריה. פעם כשהמלמד טיפל בכיתת ילדי טרום החומש, אלישע ניצל את ההזדמנות ועמד ליד החלון. הוא סקר את הנוף הקרוב עד שהגיע למרחב הרחוק, ולעיניו עדרי בקר מדשדשים על אפר המרעה ומלחכות את הירק. הפרות זוקפות את ראשן ופולטות געייה ארוכה שמהדהדת כמו תקיעה שופר באין לדעת, אם זו געיית שובע, או געיית רעב. רועים ורועות יושבים בצד על תילי עפר ועל גדר אבנים, ומשגיחים על עדריהם. הוא הביט ברועות המעולפות שחורים מכף רגל ועד ראש, ״מדוע הן לובשות שחורים״, הוא תהה, ונזכר מיד באמונה שצבע שחור הוא סגולה נגד עין הרע. אלא שעין הרע פוגעת רק ביהודים, כך שמע מסבתו. ״אה, אני יודע, צבע שחור לא מתבלה״, סח לעצמו, והסיט את מבטו לעבר חורשת עצי הארגאן הנצבים במרחק שווה כמעט זה מזה, למעט אחד שעמד בודד בצד גבוה מכולם. ״זה בטח המנהיג כמו השיך שארמונו פרוש מכל בתי התושבים״, הרהר. מעבר לחורשת הארגאן משתרעים שדות בור זרועים שיחים קוצניים שהבולט ביניהם הוא הקקטוס הנקרא בפי המקומיים בשם ״טיקוית״. ההורים מזהירים את הילדים לבל התקרב אליו מפאת קוציו הממאירים, ומפאת הנוזל הנפרש ממנו שגורם לעיוורון. כשקלט בזווית עינו את הקקטוס, הוא עצם את עיניו מיד ומלמל משהו. וכשפקח אותן הוא מיהר להפנות את מבטו לעבר הר סאראוו כחומק מן הקקטוס. גובהו של ההר שכיפתו נושקת את השמיים הקרין עליו יראת כבוד, ״מי שיעלה לראש ההר הוא יוכל לגעת ברקיע וידע אם הוא עשוי מנייר, או מבד״, הוא דימה לעצמו. צורתו המקומרת של ההר נדמית לו כבטנה של מאחה הידועה בכינוי ״בעלת כרס״. הוא היה כה שקוע בנוף שלא חש בשתי אצבעות הצובטות את אוזנו: ״על מה אתה מסתכל, ילד פורק עול", צרח עליו המלמד. ״מאחה״, פלט אלישע מפיו במבוכה כשעווית של כאב על פניו. ״מאחה?, אתה הוזה רחמנא ליצלן״, נזף בו המלמד. רכון ראש הסתובב אלישע אחורה בחיוך מבויש והתיישב במקומו.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
ספטמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר