השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד-סיכום

הנגיד תופס מקום מיוחד בין משוררי התקופה הספרדית בזיקתו המובהקת לסוג האֵפי גם במסגרת השירה הלירית. הוא הקים זכר למאורעות חייו ולחוויותיו בשירים שנועדו לדורו ולדורות הבאים — מההרפתקה בימי נעוריו, כשהותקפה אנייתו על־ידי דג ענקי וכמעט נתהפכה וטבעה, ועד למלחמותיו האחרונות באויבי גראנאדה. יש לו ״הנשימה הארוכה״, הדרושה בשירים מסוג זה, ובו בזמן יודע הוא גם לרתק את קוראיו בתוכן הדברים. בשירי המלחמה מרובים סימני ההשפעה הערבית, ועם זאת מוטבע עליהם חותם יהודי מובהק. הנגיד מחדש כאן את המסורת של דבורה הנביאה ודוד המלך. ואגב הוא עצמו טוען ששירתו כשירת נעים זמירות ישראל בשעתה!

וְאוֹמֵר לִי ״הֲתוּכַל אַתְ לְהַלֵּל?״ / הֲשִׁיבוֹתִיו ״אֲנִי דָוִד בְּדוֹרִי!״

(שעה מני, 33)

או:

אֲנִי מַפְלִיא דְבַר זִמְרָה תְּהִי עַל / שְׂפָתַיִם כְּשִׁיר דָּוִד עֲרֵבָה.

כמו בשירה התנ״כית מודגש אצלו, כי אלהים שולט במערכת הקרב, גומל בה טובה לצדיק ומעניש את המעוול. הנגיד ידע, כי האויבים ראו בו לא רק את שר צבא גראנאדה, אלא את היהודי, ובהילחמם בו התכוונו לפגוע בכלל ישראל; על כן דרש שכל עמו יחוג את נצחונותיו אתו.

כל התנהגותו מעידה על חיוניות עצומה. הוא אהב את החיים וידע ליהנות מהם, אף שראה את המוות הרבה פעמים פנים אל פנים. אמנם מסתבר, שהמיתה הטבעית מחולשת הזקנה או מתוך מחלה מפרכת הפחידתהו הרבה יותר מקץ פתאומי בשדה־הקרב. בראשונה מורגש זעזוע עמוק בשירתו אחרי פטירת אחיו בכורו יצחק (1041). מחזור הקינות שחיבר אז מגלה גילוי רב את חרדתו האישית בפני הכליון. לעת הזקנה מעמיק והולך יאושו. הספר ״בן קהלת״ אינו אלא שורת ואריאציות על נושאים מועטים: על חידת ההוויה, על הזמן הבורח מבלי שנרגיש בכך ומביאנו למקום הנועד לנו מלכתחילה, על זוועת הקבורה ואפילו על גורל הגווייה הטמונה באדמה. לא לעתים קרובות הגיע הנגיד לאותה מידה של ריכוז המחשבה והביטוי, המציינת את אוסף השירים האלה.

אין ספק׳ שהמרה השחורה התגברה עליו לעת זיקנה. ואולם נשגה משגה חמור, אם נקבע מראש תקופות מסוימות לשיריו לפי תוכנם. מי יעז להבהיר את צפונותיה של נשמה רבת התכונות כנשמת הנגיד ? אולי שייכים אחדים משיריו האופטימיים דווקא לתקופתו האחרונה. את ההנאה מתענוגות העולם הזה מביעים בין השאר השירים שכתב על האהבה. אמנם, לכאורה משקפים הם מצבים טראגיים: את יסודי החושק הנאמן, שאהובתו או אהובו מתעללים בו. יש שחושק זה מתקומם נגד גורלו המר, אבל מתוך גודל חיבתו משלים חיש מהר עם המצב, ולא עוד אלא גם מצדיק את יחס אהוביו אליו. אכן, אין המשורר מצפה, שהקורא יאמין בתמימות בסבלו של אותו חושק: שהרי בתחום שירי החשק הכל אינו אלא תיאור מסוגנן ומשחק קל. הכוונה כאן היא להנות את הקורא באמנות המחבר. זוהי איפוא ספרות משעשעת לפי טבעה, ויש לציין׳ ששירי האהבה של הנגיד קצרים הם, מעין פרפראות שנועדו לקינוח סעודה. כנראה נמצאו עוד באותה תקופה אנשים שעינם היתה רעה בשירת אהבה בלשון הקודש. כדי לפייסם טוען יהוסף בהקדמתו לדיואן, כי בדברו על הנשים התכוון אביו ל״כנסת ישראל״. כל מי שיש לו חוש ביקורת כל שהוא יכיר, כי לפירוש זה אין כל שחר. הנגיד שר לא על דמויות סמליות, אלא על בשר ודם, ולא על ״צביות״ בלבד, כלומר, — נערות, אלא לפי הנוהג הערבי גם על ״צבאים״ — נערים יפים, והם הם שהלהיבו את דמיונו בעיקר.

את תאוות המשורר מעוררים תכופות המוזגים הצעירים המגישים לו את משקהו בשעת המשתה, וכך מתקשרות זו לזו שירת האהבה ושירת היין. בסוג האחרון עולה הנגיד על כל משוררי התקופה הספרדית. לחרוזיו על המשתאות יש חן ראשוני — אף שגם כאן אינו סולל דרכים חדשות, אלא ממשיך במסורת עתיקת ימים שעברה לכאורה מן היוונים לפרסים ולערבים. אמנם, שירת היין מבוססת על חוויות אמיתיות של הנגיד, אך גם אותה הלביש בצורה מסוגננת. בתארו את תענוגות הסובאים, בין שיתאספו בגן רענן בתקופת האביב או ליד מדורת האש בסתיו, בין שישתו בשעות היום או בזמן מלא מסתורין בטרם שחר — תמיד משמש הטבע רקע חשוב ורב משמעות לשיריו אלה. אף הם אינם ארוכים על הרוב ובמקום לתת תיאורים שלווים ומפותחים, מבליט המשורר פרט מסוים ומעורר בדמיונו של הקורא שפע של תמוגות־לוואי. מה רבה הדרך מן הרשימות היבשות של חפצים ועניינים השייכים למשתאות־יין בשירת דונש עד למלאכת מחשבת זו של הנגיד!

את הקורא המודרני יש אולי להזהיר, כי לא יחפש בשירה זו דיונים על בעיות עמוקות כמו ב״משתה״ של אפלטון או ב״דיואן המערבי־המזרחי״ לגיתה. אין כאן לגימה אטית של המשקה הבאה כדי לעורר את המחשבה ולרעננה; כוונת המסובים היא להסיר את הדאגות מלבם ולשם כך שואפים הם לשכרון גמור. במצב שכזה מיטשטשת גם כל תחושת זמן ואינם מרגישים עוד כי כל דקה חולפת מקרבת אותם לקצם. בנקודה זו ישנו אפוא מגע ענייני בין שגי התחומים המנוגדים, לכאורה — בין אימת המוות וחדוות החיים!

תְּנוּ לוֹ [לָאֵל] חֲצִי הַיּוֹם – וְחֶצְיוֹ לְמַעֲשֵׂיכֶם ; וְאֶל תִּתְּנוּ פּוּגַת לְיַיִן בְּלֵילֵיכֶם…

וְאִם אֵין בְּקֶבֶר שִׁיר וְחָמַר וְחָבֶר – הוֹי / פְּתָאִים! יְהִי זֶה חֶלְקְכֶם מֵעֲמָלֵיכֶם

(עליכם לפועלכם, 3, 5)

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד-סיכום

עמוד 78

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 200 מנויים נוספים
נובמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר