נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור

ב־4 באוגוסט 1909 ביקר בבית־הספר מר ג׳ונסטון, הקונסול הבריטי במוגדור. הוא שאל את התלמידות שאלות, האזין לשיעור והגיע למסקנה, שידיעותיהן מקבילות לאלה של רוב התלמידים באנגליה: מבטאן האנגלי טוב ויש להן ידע מצוין בהיסטוריה של אנגליה, במדיניות, בחוקים ואף הבנה בגאוגרפיה. מבקרים אנגליים, ביניהם אנשי חינוך ואקדמיה, רשמו בספר האורחים את התרשמותם החיובית מהישגי התלמידות ומן המשמעת הטובה.

על פי דיווחו של מר ש׳ וינשטיין, שלימד אנגלית בבתי־הספר, למדו אנגלית גם בבית־הספר של כי״ח במוגדור מזה שנתיים, והבנות, שלמדו שפה זו שעה בשבוע, הצליחו יפה. אלא שלדעתה של הגברת קורקוס לא היה קיום בית־הספר שלה דרוש, ובעקבות זאת החליטה ״אגודת אחים״ על סגירתו. הודעה בדבר הכוונה לסגור את בית־הספר גרמה לצער בקרב החוגים האנגליים במוגדור ובערי חוף אחרות. התגובה הביאה להחלטה על דחיית הסגירה עד סוף השנה. בסיום דיווחו של וינשטיין הובא דו״ח כספי לשנת הלימודים 1910-1909, שעל פיו עלתה החזקת בית־הספר לאגודת אחים 227 לי׳׳ש.

בית־הספר המשיך לפעול גם בשנים הבאות ובשנת 1910 ארגנה סטלה מסיבת גן ל־240 תלמידות. אלא שהמחלות פרצו שוב ובאוגוסט 1912 ביקרו בבית־הספר שני רופאים. סטלה מכרה את עבודות היד, שנתפרו ונרקמו על־ידי התלמידות, ומן ההכנסות קנתה שמלות ולבנים לתלמידות. באותה שנה לא שילמה אף לא אחת מן התלמידות שכר לימוד. בשנה שאחריה נעדרו רבות מהן בשל מחלות.

בשנת 1915/6 דיווחה הגברת קורקוס, שבעיר, המונה 12 אלף יהודים, לומדות 187 תלמידות בבית־הספר שבניהולה. בחינות סוף השנה נערכו בנוכחות סגני הקונסולים הבריטיים של מוגדור, מר רבינו (H.L. Rabino), ושל קזבלנקה, מר ברום (R.H. Broome), ששיבחו את מסירותן של הגברת קורקוס ומיס בק ואת מאמציהן להעניק חינוך מעולה, שתוצאותיו ניכרות.

בדו״ח שפורסם בשנה שלאחר מכן נמסר, שמספר התלמידות ירד ל־175 ותקציב המוסד עמד על 327 לי״ש לשנה. המחלות שפגעו בעיר והמצב הכלכלי הירוד הכבידו על ההופעה הסדירה של התלמידות.

הדו״ח האחרון שנמצא אודות הגברת קורקוס הינו משנת 1920/1. נאמר בו, שהגברת קורקוס הינה מנהלת מסורה מזה קרוב ל־40 שנה וכן שמיס בק עזבה ולכן אין בבית־הספר מורה לאנגלית. מצויים אמנם במוגדור עוד שני בתי־ספר לבנות, אולם זה שבניהולה של הגברת קורקוס הוא המבוקש ביותר משום שנוסף על אנגלית, צרפתית, ערבית, קריאה, כתיבה, דקדוק, חיבור, חשבון, גאוגרפיה, היסטוריה, תרגום ומדע לומדים בו גם תפירה, רקמה וסריגה. בעוזבן את המוסד מנצלות הבנות את הידע שרכשו, בעיקר בתפירה, ומרוויחות לקיומן.

על פי ידיעה משנת 1892 נוסד במראכש בית־ספר חדש בתמיכת ״אגודת אחים״. התכנית נתמכה על־ידי יהודי מוגדור והגברת קורקוס כתבה למנהיגי קהילת מראכש בנדון

.(JC, 6 May 1892, p. 12; 22 July 1892, p. 13)

בין פעולותיה יש לציין את דאגתה לשכבות העניות, שהתגוררו בצפיפות במלאח של מוגדור. היהודים העשירים התגוררו בקסבה שמחוץ למלאח בתנאי דיור נאותים יחד עם סוחרים אירופיים. הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה(שלט בשנים 1790-1757), מייסדה של מוגדור ומי שהפך אותה למרכז מסחרי ולנמל היצוא והיבוא של דרום מרוקו, התיר למשפחות יהודיות לגור בקסבה בבתים שבנה להם, אולם אסר על יהודים אחרים לגור מחוץ למלאח.

על פי מקור מהעשור השני של המאה ה־19 חיו בקסבה 20 משפחות יהודיות עשירות וביניהן משפחות שזכו לחסותה של ארצות־הברית. אחדות מהן קנו עבדים מידי המוסלמים ובכך עוררו את ביקורת האגודה הבריטית נגד עבדות. על פי הדו״ח שמסר מר הירש, מנהל בית־הספר בטנג׳יר בשנת 1873, התגוררו בקסבה של מוגדור 1,000-800 יהודים בהשוואה ל־7,000 במלאח. לדבריו התעלמו יהודי הקסבה ממצוקת אחיהם. ארבע שנים לאחר מכן פורסם דו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח במרוקו, שבו נמתחה ביקורת על 12 ראשי משפחות עשירות, המתנשאים מעל אחיהם.

רוב היהודים גרו כאמור במלאח ונאסר עליהם לעבור לרובע אחר. העיר משכה אליה יהודים מכפרי הסביבה, בעיקר כתוצאה משנות בצורת, ולכן הלכה הצפיפות בה וגברה. על פי נתונים משנת 1875 הגיעה הצפיפות ל־4.5 נפשות בממוצע לחדר. היו בתים, ש־20-18 נפשות התגוררו בהן בחדר. ביומנים של מבקרים יהודיים ונוצריים מתוארים הלכלוך

 והצפיפות במלאח והילדים, המתרוצצים שם ללא השגחה עירומים או לבושים בלויי

סחבות

משנות רד60 עד שנות ה־90 התנהלה התכתבות בין הקהילה היהודית במוגדור ובין ״אגודת אחים״ בלונדון, השלטונות הבריטיים והסולטאן בנושא שיפור התנאים הסניטריים במלאח ובקשת רשות להרחיבו. היזמות לשיפור התנאים במלאח כמו גם התרומות שהושגו

לא פתרו את הבעיה.

כדי להקל על מצוקת העוני במוגדור נרקמה בשנות רד90 של המאה רד19 תכנית ליישוב היהודים מעיר זו באפריקה השחורה. ואמנם, כמה יהודים צעירים נשלחו לשם אך התכנית נכשלה(אביטבול, תשמ״ו/א).

בשנת 1891 פורסם, ש־60 משפחות יהודיות מתגוררות ב־27 חדרים בתנאים קשים. הוגשה בקשה לסולטאן לקבל שטח להרחבת המלאח, וגם הקונסולים המקומיים התבקשו להתערב. סטלה קורקוס חתמה יחד עם טובי הקהילה על מכתב בנדון, שהופנה לקונסולים, אולם לא הייתה היענות כלשהי. רבים אחרים עסקו בנושא זה אך ללא הצלחה. סטלה קורקוס לא השלימה עם כך ובשנת 1898 הגיעה למראכש רכובה על סוס עם בתה בת ה־12, שסבלה מקדחת, כדי לבקש רשות מן הסולטאן, אלעזיז הרביעי (1908-1894), להרחבת המלאח. הסולטאן אישר הקמת דירות ל־150 משפחות על אדמה ממשלתית מחוץ למלאח, שיושכרו בשכר דירה נמוך. לקידום הנושא נפגשה סטלה עם הווזיר הראשי אולם כשלוש שנים חלפו והתכנית לא בוצעה – להערכתם של יהודים בלונדון באשמת יהודיה העשירים של מוגדור. אלה השכירו דירות בשכר חודשי גבוה בשל המחסור והם חששו מירידה בשכר הדירה אם יקטן הביקוש כתוצאה מביצוע הבנייה.

על פי דיווח משנת 1904 נבחר משה קורקוס, בעלה של סטלה, להשתתף במשלחת, שביקרה אצל הסולטאן וביקשה לבנות מלאח חדש. הבקשה לא נענתה אולם למרות זאת נשאו מאמציו פרי: אושרה תוספת של בתים במלאח הקיים.

מידע משנת 1906 מדווח על מכתב בקשה נוסף של הגברת קורקס מן הסולטאן באמצעות הבריטי הנרי מקלין (Maclean), יועץ צבאי לסולטאן, שהבטיח להעבירו לסולטאן. שמה של סטלה יצא גם לקהילות אחרות, שבהן נודעה כאישיות המגלה רגישות לגורל אחיה. נושא ציבורי־הומניטרי, שהייתה מעורבת בו, היה גורלם של יהודי דמנאת, שסבלו מהתנפלות של שבטים מסביבת העיר, ושבו נשים יהודיות. בשנת 1898 קיבלה מכתב שבו התלוננו הכותבים שלא קיבלו פיצוי כלשהו על הנזק שנגרם להם, וכי אם תיאות לפנות לווזיר הראשי יש להם סיכוי להיענות בחיוב.

יהודי דמנאת סבלו בשנות ה־80 מהתעללות מושל העיר והאספסוף. ידיעות על כך הגיעו לאירופה בשנים 1886-1884. גם בשנת 1894, לאחר מותו של חסן הראשון(ב־9 ביוני 1894), ניצלו השבטים שבסביבה את האנרכיה לפני התייצבות הממשל כדי לפגוע ביהודים. הם פרצו למלאח, הרגו שני יהודים ושבו נשים יהודיות, שחלקן שוחרר לאחר תשלום דמי פדיון. יהודי מראכש אספו כסף למטרה זו. בינתיים עלה לשלטון סולטאן חדש – עבד אלעזיז הרביעי, בנו בן ה־14 של חסן הראשון. התערבות דיפלומטית אצלו הביאה לשיקום בתי־הכנסת שנהרסו בעת המהומות. על פי יומן עיר פאס, העוסק בשנים תרל״ט-תרפ״ה, שנכתב על־ידי שלמה הכהן, התרחשה ההתנפלות על יהודי דמנאת בחודש אב תרנ״ד(1894). יהודים נשדדו, ספרי תורה נמכרו, וגם נשים וילדים נמכרו כמו בהמות. בסופו של דבר הוחזר הכל ליהודים פרט לאישה אחת, שנשארה אצל הגויים .

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור

עמוד 105