טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה

 

גלגולו של סיפור: הטמעת הנרטיב בסיפור המשפחתי

לקראת סיום, אבקש להביא בפניכם את המקבילה האחרונה שהתוודעתי אליה לסיפור האבן שנפלה מן השמיים – זהו נוסח סיפורו של רפאל בן־טולילה, שמצאתי בספר שערכה משפחתו לקראת טיול שורשים לטיטואן בשנת.2016 בטרם אתעמק במקבילה של רפאל ואציע קריאה ספרותית צמודה שלה, כזו הקשובה למכלול ההיבטים התרבותיים – מהם כאלה שנידונו לעיל ואחרים שבלטו פחות בנוסחים הקודמים – אביא את סיפורו כלשונו:

׳האבן שנפלה מהשמיים׳ – רפאל בן־טולילה

אבי לא ידע על קיומי. מלחמת האזרחים בספרד הוציאה להורג את אבי באשמת שווא והותירה את אמי לבד עם חמישה בנים קטנים ובהריון.

כעבור ששה חודשים נולדתי בעיר טיטואן, בירת מרוקו הספרדית, מול מיצר גיברלטר ואנדלוסיה. אמא דאגה לספר לנו תכופות על אבא,ואני, לעתים, דברתי אל תמונתו בסלון כאילו היה חי. אהבתי לשחק עם חמשת האחים שלי בבית וברחוב. כל מה שהאחים שלי עשו נהגתי לעשות כמוהם ולאן שהלכו הלכתי בעקבותיהם. כך נחשפתי לחוויות ולהרפתקאות והגעתי לבית הקברות היהודי שם שמעתי לראשונה סיפור מרתק על אבן שנפלה מהשמיים וקברה שישה אנשים חיים.

בגיל שבע, ביום הזיכרון לאבי ז״ל, אמא וחמשת אחי הלכו לבית הקברות ואותי השאירו בבית עם סבא, שהיה מרותק למיטה, ועם המשרתת שהייתה קונה את שתיקתי בעזרת שדיה הגדולים והרכים. לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות לבקר את אבא שלי ויצאתי בריצה בעקבות אמא ואחי. הייתי נעלם ומתגלה להם בכל קרן רחוב. בכל פעם שגילו אותי דולק אחריהם נעצרו ואילצו אותי לחזור על עקביי בצעקות ואיומים. ב׳כיכר ספרד׳ נואשו מניסיונותיהם ואמא צעקה בכעס לעברי: ׳בוא הנה ואל תעזוב את ידי אפילו לשנייה!׳ כאב לי לראות את אמא כועסת אך בתוך תוכי שמחתי על נצחוני. התחושה של ידי הקטנה בתוך ידה הבטוחה של אמא נעמה לי מאוד.

דרך סמטאות צרות ודוכנים, עמוסי ירקות ופירות, של הרובע הערבי הגענו לבית הקברות היהודי. זו הייתה הפעם הראשונה שלקחו אותי לבית הקברות. לא ידעתי איך המתים חיים ומה הם אוכלים. אחי הגדול הוביל אותנו ישר לחלק החדש של בית הקברות שם הייתה מצבתו של אבא, שבלטה בגובהה ובצבעה הלבן. 'כולה עשויה שיש איטלקי מקררה׳ נהגה אמא לומר בגאווה. כאילו יש בטיב המצבה ושוויה כדי להטיב במשהו עם המת. אז לא יכולתי לדעת שכל מה שעושים למתים עושים בעצם עבור החיים.

המצבות האילמות היו מסודרות בשורות בלי סמני חיים ביניהן, פרחים, צמחים או עצים. הכול נראה נקי ומסודר אך מת לגמרי. לא הבנתי איך המתים יכולים לשאת טונות של שיש מעליהם. לאחר שאמרו מה שאומרים ואחי הבכור אמר קדיש עברנו לחלק הישן של בית הקברות. שם היו קבורים יהודי קסטיליה, שהגיעו מגרנדה עם הגירוש, והצדיקים של הקהילה. בחלקה זו הקברים היו באי סדר ניכר וההזנחה ניכרה בכל מקום. המצבות היו עשויות מאבן פשוטה, ארוכות ושטוחות בצבע אפור־שחור. הצדיקים הסתפקו במצבות צנועות. אפילו היו מצבות ללא שם או כתובת שבעליהן זכו שסיפורי צדיקותם יהיו שגורים בפי כל. לאחר תפילה חרישית קצרה הנוכחים נעצרו מול גוש אבן גדול לא מסותת. האבן בלטה בצבעה המיוחד ובשונותה, כאילו לא הייתה שייכת למקום. אחד הנוכחים הצביע על שש בליטות באבן השמימית. ראיתי את הגדולים מהנהנים בראשם ושמעתי את האחים שלי אומרים: 'הנה האבן שנפלה מהשמיים!׳ הרגשתי קור מתפשט בגופי. נצמדתי לרגליה החמות של אמא ובקשתי ממנה שתיקח אותי הביתה.

האבן הזאת כל כך הלהיבה את סקרנותי, שיום אחד, אזרתי אומץ ונכנסתי לחדרו של סבא שעה שרכן על ספרי קודש ענקיים. נישקתי את ידו ושאלתי אותו ׳סבא אתה יכול לספר לי על האבן שנפלה מהשמיים?' סבא הביט בי בשתיקה מהורהרת, כמו חושב עם עצמו, האם ראוי אני לשמוע סיפור כזה בגילי. הבנתי שראשו טרוד בעניינים אחרים והלכתי בלי לגלות את סוד האבן שנפלה מהשמיים.

כמה שבועות אחר כך אמא ביקשה ממני להביא לסבא כוס מים. השעה הייתה בין הערביים כשנכנסתי לחדרו וכוס מים בידי. סבא חייך אלי ובנימה ספק לעגנית ספק מתבדחת אמר לי: ׳עדיין אתה רוצה לדעת על האבן שנפלה מן השמיים? שב לידי ושמע,. חיבקתי את סבא בחוזקה ונישקתי את זקנו שהגיע עד מותניו. לא יכולתי להסתיר את שמחתי וסקרנותי.

׳פעם אחת גר בעיר שלנו יהודי ערירי מיוחד במינו. איש לא ידע מי היו הוריו ומהיכן הגיע. לפרנסתו הוא תיקן נעליים לעוברים ושבים בקרן רחוב. קראו לו חנוך הסנדלר. עיניו היו בולטות ומאירות ופניו היו לבושות תמיד בחיוך תמים. לרוב היה מתקן את הנעלים במקום.

מי שרצה לתקן את נעליו היה מתיישב על כסא הלקוח, כסא אליהו גבוה ובלוי שידע ימי מילה רבים, חולץ את נעלו ומביט בהשתאות איך חנוך, ישוב על שרפרף נמוך, היה חותך, מדביק, תופר, משייף ומחדש את הנעל ברגעים ספורים. בכל נעל ונעל טיפל במקצועיות וביראת כבוד לדרך שעשה בעליה. חנוך לא הוציא הגה מפיו והיה מתייחס לנעליים הבלות שבידיו כאל יצירת אומנות. מעולם לא דחה נעליים שנזקקו לו, גם נעליים שלא יכלו לשלם את מחיר הדרך שעשו.

מידי פעם היה מרים מבטו כלפי הלקוח ומורידו כאילו ביקש לחבר בין הסוליה לבעליה, בין תחתונים לעליונים.

לעתים נדירות ראו אותו בבית כנסת. אמונתו הייתה עבודתו ועבודתו הייתה תפילתו. בכל נקב ונקב שהיה נוקב במרצע בעור היו כל איבריו כמו שרויים בתפילה חרישית לבורא עולם. חנוך תפר מנעלים לכל אדם באהבה ובתום ללא קשר לאמונתו. במשך השבוע היה מכין לעצמו אוכל אך בשבת אהב להתארח אצל רחמים החייט ולאכול את ה׳הדפינה׳,[ שמרנו על הכתיב כפי שהופיע בסיפור במקור. הכתיב הנכון הוא אֲדָפִינָה.] החמין הידוע של יהודי טטואן, שאשתו אסתר הייתה מבשלת לפי מתכון מיוחד. הריח המיוחד של ההדפינה וטעמה המשובח התנגן בקרביו במשך כל השבוע. בשעה שאכלו את ההדפינה, הסנדלר והחייט לא דברו ביניהם והתמסרו בהנאה מופגנת לאכילה.אסתר הביטה בהם בסיפוק וקיבלה את שתיקתם כהוקרה למעשה ידיה.

יום אחד הסנדלר הערירי התאסלם ואיש לא ידע בקהילה למה ובשל מי עשה את הדבר הנורא הזה. היהודים הפסיקו להביא לו נעליים לתיקון וחנוך התעצב מאוד. מה הקשר בין נעליים הזקוקות לתיקון לבין מעשהו לא הצליח להבין. הזקנה קפצה עליו ועד מהרה נטה למות.

רק רחמים החייט, שאהב את פשטותו התמימה שמר איתו על קשר. כשהרגיש שיומו מתקרב חנוך גילה לחברו שהתאסלם בשל שטות.

בעצם מה ההבדל בין מוסלמי ליהודי? הוא לא ידע לומר. אבל עכשיו בטרם ימות עז רצונו לשוב למנהגים, לניגונים ולמאכלים שליוו אותו כל חייו ולהיקבר כפי שנולד – כיהודי. ביום שישי, בין השמשות, חנוך שב ליהדותו. ביום שבת אכל הדפינה אצל חברו ובמוצאי שבת החזיר את נשמתו לבוראו.

באותו לילה מאות נעליים ליוו את חנוך הסנדלר בדרכו האחרונה לבית הקברות היהודי. כשהדבר נודע למוסלמים החליטו לעשות מעשה. בלילה, ששה מוסלמים נכנסו לבית הקברות היהודי והוציאו מהקבר הטרי את הגופה כדי לקבור אותה בבית קברות מוסלמי. כשעמדו ללכת מהמקום, נפלה אבן מהשמים וקברה תחתיה את ששת החוטפים. השביעי חנוך תופר המנעלים נעלם בעליונים ואיש לא יודע את מקום קבורתו עד היום הזה׳.

׳אבל אני כן יודע היכן קבור אבא שלי!׳ צעקתי. סבא הביט בי בחמלה ואימץ אותי אל לבו. ממעמקי מגירת השולחן הוציא פיסת ניר דהויה ואמר: ׳אתה יודע מה זה? זו הצוואה של אביך. ערב הוצאתו להורג אביך הצדיק מסר מכתב לסנגורו הנוצרי ובו בקשתו האחרונה – להיקבר כיהודי׳.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה

עמוד 40

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 200 מנויים נוספים
נובמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר