צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

יהדות-מרוקו

יחד עם שלום קדוש ורעייתו, נתפסה גם בתם סיבי אברג׳ל, אחותו של דוד, יחד עם שניים מילדיה. בעלה של פיבי, וכך גם בתה, שלא היו באותה העת בבית, חייהם ניצלו. גם מרסל וסימי, אחיותיו של דוד קדוש, נתפסו יחד עם אביהם בזמן פלישת הנאצים לבית.

פיבי נרצחה בליון על ידי הגסטפו יחד עם שני ילדיה, ביום כ״ב באב תש״ד (11 באוגוסט 1944). מרסל נעלמה ומעולם לא נודע את אשר עלה בגורלה. שאר בני המשפחה שנתפסו, נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. כשהגיעו למחנה ההשמדה, עם ירידתם מקרון הבקר, קיבלו פקודה לעמוד בשורות מסודרות לקראת מעבר ׳הסלקציה׳ הידועה לשמצה. כשהגיעה תורה של אמו של דוד קדוש, רעייתו של שלום, סימן הנאצי באגודלו כלפי צד ימין. לעת עתה היא ניצלה. אחריה הגיע תורה של סימי קדוש בתה. היא נשאלה על ידי הנאצים לגילה. מישהו לחש באוזנה שתאמר שהיא בת 16, למרות שהייתה בת 13 בלבד, וכך הצילה את חייה. במחנה הייתה אישה בהריון, ואימה של סימי שמרה עליה ודאגה לה במסירות לדבר מאכל. כשנולד התינוק, סימי השיגה מעט מרק ליולדת. אימה, שהכירה את עבודת החקלאות, גנבה בשביל היולדת עלים של כרוב. אחד החיילים הנאצים הבחין בה, שלף את אקדחו וירה בה למוות, אל מול עיניה של סימי בתה, ביום ד׳ באלול תש״ד (23 באוגוסט 1944).

לקראת סיום המלחמה, ביום ה׳ בשבט תש״ה (19 בינואר 1945), הבינו הנאצים כי בעלות הברית עומדים לכבוש את פולין. כדי לטשטש ראיות,הובילו את כל שורדי המחנות ל׳צעדת המוות; מיד עם צאתם מאושוויץ, זיהתה סימי קדוש את אביה, אותו לא ראתה זמן רב. היא הביטה בו בעיניים דומעות, וזינקה לעברו כדי לקבל חיבוק של אבא, לאחר התופת אותו עברה. אחד הגרמנים הנאצים הביט בה ושאל: "מי זה?״, והיא השיבה בתמימות: ״אבי״. הנאצי קרא לו ופקד עליו: "תנשק את בתך!״. בהתרגשות רבה התכופף אביה, שלום קדוש, לנשק את בתו. אלא שאז, שלף הנאצי את אקדחו וירה שני כדורים בראשו, כשהוא נשמט אל זרועותיה של בתו. היא שבה מיד ונבלעה בתוך שורות הצועדים, בטרם יהא גורלה כגורל אביה. לפרוץ בבכי סוער היא חששה, אך על כך שחשפה את אביה לא סלחה לעצמה כל חייה.

בסיום המלחמה, שבה סימי לליון, שם החלה בחיפושים אחרי אחיה ואחותה הקטנים. כשבני המשפחה נתפסו על ידי הנאצים, הם היו בביקור אצל חבר. כששמע החבר כי הוריהם נתפסו על ידי הצורר הנאצי, פחד לשלומם, ומסרם לידי גויה צרפתייה באחד ההרים. הגויה הטובה הזאת, גידלה אותם והסתירה אותם במשך כל המלחמה. מחוץ לביתה היו שבעה כלבים, שהיו נובחים בכל עת שהתקרבו הנאצים אל אזור הבית, אזי, היא הייתה ממהרת להסתיר את הילדים במנהרה. בתום המלחמה היא אמרה להם בדמעות: ״אתם יהודים ואני חייבת להחזיר אתכם למי שנשאר ממשפחתכם!״. סימי איתרה אותה, וחיבקה בהתרגשות את אחיה, כשהיא משתוממת על כך שלא נותרה לבדה בעולם. הם שמרו עם אותה גויה קשר עד יום מותה.

לאחר המלחמה עלה דוד קדוש לארץ ישראל. בשנת תשמ״ז(1987) הגיע יחד עם אחותו סימי לצרפת, כדי להעיד במשפטו של הפושע הנאצי קלאוס ברבי, שהיה מפקד הגסטפו בעיר ליון שבצרפת ונודע באכזריותו הרבה. קלאוס ברבי הורשע בביצוע פשעים נגד האנושות ונידון למאסר עולם בידי בית המשפט הצרפתי, כשמספר שנים לאחר מכן מת בתאו ממחלת הסרטן.

חיי היהודים בארצות ערב בזמן המלחמה היו קשים מנשוא. היה מחסור בסחורות, המזון נמכר בקיצוב, רעב וחולי גבו מחיר כבד. יחסי המסחר של מרוקו עם צרפת, שהייתה הספקית הכמעט בלעדית של מרוקו, נותקו. היה זה הן בשל המחסור בצרפת עצמה, שתוצרתה נשדדה על ידי גרמניה שגבתה ממנה כסף וסחורות בסכומי עתק, והן בשל המצור הימי ההדוק שהטילה אנגליה. במרוקו נוצר מחסור חמור בכל המצרכים, גם הבסיסיים ביותר, שלא לדבר על מותרות. לרוב המוחלט של כלל האוכלוסייה הפכה השגת האוכל לסיוט יום יומי.

צרת רבים, חצי נחמה. יהודי מרוקו למודי הניסיון היו אולי מתנחמים בכך, אלא שבנוסף על המחסור הכלכלי הונחתה עליהם מכה נוספת לא כתובה – אפליה אכזרית בקיצוב. שלמה בן ברוך, אחד ממנהיגי קהילת קזבלנקה, סיפר לימים, כי הנהגת הקיצוב הושתתה על חלוקת האוכלוסייה לשלושה קטגוריות: האירופים זכו ליחס מועדף הן בכמויות והן באיכות; המוסלמים קיבלו פחות, ובסוף התור היהודים שזכו לכמויות קטנות יותר משאר המרוקאים – לא שוקולד, לא אורז, לא בדים. כל אחד היה צריך להסתדר, לפנות לשוק השחור ולהסתכן במאסר.

רשימת המוצרים המוקצבים, מחירם ותדירות חלוקתם, נקבעו בהתאם לקשיי האספקה. אך הדאגה הראשונה הייתה לספק קודם כל את צרכי האירופאים המיוחסים. האפליה ניכרה בכל המישורים. את הפנקסים של תלושי הקיצוב סיפקו לצרכנים האירופים ולמוסלמים דרך שירותי העיריות, ואילו לעומתם החלוקה ליהודים הוטלה על וועדי הקהילות, שלא היו ערוכים לכך. כך גם האירופים הורשו לקנות את המוצרים עם התלושים בכל חנות, ואילו ליהודים הוגבלה הקנייה רק לחנויות שבשכונות היהודיות. כמו כן, החנויות האירופיות קיבלו ראשונות את הסחורה באיכות הגבוהה, ורק אחר כך קיבלו המוסלמים והיהודים.

האפליה ניכרה גם בכמות. כך לדוגמה הקצבה החודשית לסוכר הייתה בממוצע 500 גרם לאדם, למוסלמים היא נקבעה על 700 גרם, ואילו ליהודים הוקצבו רק כ־350 גרם. כמו כן, למרות שחוקי הכשרות היהודיים הצריכו כמות גדולה יותר של שמן, לעומת המוסלמים שהשתמשו גם בחמאה ושומן מן החי, עמדה קצבת השמן ליהודים על 230 גרם, לעומת 330 גרם למוסלמים. כאשר האספקה לא הספיקה, היו מדלגים על היהודים. וגם כאשר האספקה הגיעה, נדרשו שעות של עמידה בתור כדי לקבל את המנה השבועית או החודשית. כך סיפר לימים חיים שירן, יליד העיר מכנאס: ״זה היה בתחילת המלחמה, וכל מוצרי היסוד היו בקיצוב – קמח, שמן, סוכר. היה מחסור בכל המוצרים החיוניים למטבח המרוקאי, ומחירם האמיר. הייתי הבן הבכור, ואמי הייתה מעירה אותי עם שחר כדי לתפוס מקום בתור ליד המכולת ולהביא את האספקה היומית. הייתי לעתים בין הראשונים בתור הילדים הממתינים. בסביבות שש בבוקר, הייתה אמי באה לתפוס את מקומי כדי שאוכל ללכת להתפלל עם אבי״.

בשלהי שנת תש״א (אוגוסט 1941), פורסם צו ׳הדהיר השלישי׳ ברחבי מרוקו, על מפקד כללי של היהודים. במסגרתו הוטלה חובה על כל יהודי לפנות למשרדי השלטון המקומי לקבלת טפסים, למלא אותם בקפדנות ולהגישם תוך חודשיים. היהודים נדרשו להצהיר על יהדותם, להמציא פרטים אישיים מלאים על עצמם ועל משפחותיהם, וכן מידע מדויק על השכלתם, מקצועם ורכושם. חדירה לפרטי פרטים זו, שהייתה חסרת תקדים, עוררה פחד ובהלה, שכן לא היה קשה לנחש מה מסתתר מאחוריה. הם ראו בה את הצעד הראשון לרדיפות נוסח אירופה הנאצית.

השאלה מה יש לעשות, אם לשתף פעולה או למצוא דרכים להתחמק מהחובה, כמעט ולא נשאלה. היא לא הייתה רלוונטית בקהילה הרגילה מדורי דורות לציית ללא עוררין לשלטונות, ובמיוחד בזמן מלחמה מול שלטון רשע. על כן ההיענות מצד יהודי הקהילות הייתה מלאה. ראש השירות העירוני בקזבלנקה סיכם בסיפוק את הצלחת המפקד: ״פרסום הדהיר עורר דאגה עמוקה בקרב האוכלוסייה היהודית. ההמונים, שלהם אין רכוש רב, צייתו מיד להוראות. בסך הכול נדמה שכל יהודי מרוקו, מרצון ושלא מרצון, צייתו לחובת המפקד, ולא נרשם עד כה כל מקרה של סירוב למלא את ההצהרה״.

בעיירה הדרומית גוראמה שבה הוצב חיל מצב צרפתי גדול, נוהל המפקד תחת פחד. ״ימים אחדים לאחר מכן התבשרו היהודים שעליהם להתפקד ולהצהיר על רכושם. כל מי שייתפס בהצהרה כוזבת יועמד לדין ומר יהיה גורלו״, סיפר לימים נהוראי מאיר שטרית, יליד העיר, בספרו ׳אימת החלום׳. ״מזכיר השירות העירוני רשם את פרטי המפקד והרכוש. מאחר ששנאת חינם מעולם לא נעדרה, אחד מחברי הקהילה בשם שלמה ממן איים להלשין על כל מי שיזייף את ההצהרה. כאשר שמעו על האיום, אחז פחד בכמה יהודים והם חזרו למשרד שירותי העיר כדי לתקן את ההצהרה״.

המפקד שנערך בקרב יהודי מרוקו על ידי שלטון וישי, לא נודע כלל עד לפני מספר שנים, ואיש לא ידע את הפחד והחרדה ששרר בקהילות היהודיות במרוקו בעת ההיא, כשהבלתי נודע לפניהם. רק בתחילת שנות ה־90, הצליח שמעון זעפרני להניח את ידו על מחברת ששרדה ממפקד האוכלוסין בעיר מוגאדור, בה נכתב בפירוט שם כל משפחה, מספר הנפשות והרכוש, וכן דף סיכום המפקד של מזכיר השירות העירוני. מחברת זו הוברחה ונמסרה לידי הסופר אשר כנפו שפרסמה בכתב העת שלו ׳ברית׳, והפקידה למשמרת במכון השואה ׳יד ושם׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

עמוד 241

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 200 מנויים נוספים
דצמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר