מורשת יהדות מרוקו

 

"ויהי מקץ שנתיים ימים – ופרעה חולם" (בר' מא, א).

      "ויהי מקץ – קץ שם לחושך" (הזהר ע"פ איוב כח, ג).

 

מתוך החושך – צומחת הישועה, כמו בסיפור יוסף הצדיק

 היוצא מהכלא לאחר 13 שנה, ומתמנה כמשנה לפרעה למשך 80 שנה.

הוא זכה לכך, היות והוא עטף את חיי המעשה, במעטפה רוחנית אמונית.

 

בכל מפגשיו: עם אשת פוטיפר, פרעה ואחיו –  הוא בטח בה'.

לכן, ה' מצליח את דרכו: "וכל אשר הוא עושה – ה' מצליח בידו" (בר' לט, ג).

 

פרשת "מקץ" – חלה מידי שנה בחנוכה או בסופה כמו השנה.

החשמונאים המעטים הולכים בדרכו האמונית של יוסף הצדיק,

לכן הם מנצחים את המעצמה היוונית.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

התורה פותחת את פרשת "מקץ" בביטוי "ויהי", ביטוי המסמל צער כדברי הגמרא: "כל מקום שנאמר 'ויהי' – אינו אלא לשון צער" (מגילה  י ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין שלושה סוגי צער הרמוזים בביטוי "ויהי" הפותח את פרשתנו.

א. "ויהי מקץ" – צער גלות  עמ"י במצרים, התחיל להתגלגל בעקבות חלום פרעה, דבר שהביא לשחרור יוסף מבית הסוהר והעלאתו לגדולה כמשביר על מצרים. הרעב בא"י,  גרם לירידת אחי יוסף לשבור שבר במצרים, ובשלב  מאוחר אחרי מות יוסף ואחיו, המצרים משעבדים את ב"י: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א יג). וכלשון קדשו: "ויהי מקץ – טעם אומרו לשון צער {"ויהי"} – כי עתה יתחיל לסובב גלות מצרים" (בר' מא, א).

ב. "ויהי מקץ" – רומז לבשורת הרעב למשך 7 שנים, דבר שמצער את הקב"ה: "בכל צרתם – לו צר" (ישעיה סג ט).

ג. "ויהי מקץ – ויהי מסיבת הקץ שהוא יצר הרע כדברי-רבנו-אוה"ח-הק'. צערו של יוסף שנשאר עוד שנתיים בכלא, בגלל שהיצר הרע הנקרא "קץ" התגבר עליו, והוא שם מבטחו בשר המשקים שיזכירו בפני פרעה כדי לשחררו מהכלא: "כי אם זכרתני והזכרתני" (בר' מ, יד), על כל זכירה שנה בכלא, שבסופן עלה לגדולה (ב"ר פט, ג).

 

פרשת "מקץ" מהווה קץ וסוף להרחקתו והגלייתו רבת השנים של יוסף הצדיק מבית אביו, גלות שנמשכה 22 שנים המורכבות מ- 7 שנות עבדות בבית פוטיפר שר הטבחים,  6 שנים בבית הסוהר, ו- 9 שנים הכוללות 7 שנות השבע, ו – 2 שנות הרעב הראשונות עד שהוא מתגלה לאחיו.

אמר רבי יהושע בן לוי: "יוסף נמכר ע"פ חלום – 'ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא…, לכו ונמכרנו לישמעאלים" (בר' לז, יט – כו), ונגאל ע"פ חלום – 'ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" (מ. תנחומא).

 

יוסף עולה לגדולה, ומתמנה לתפקיד משנה למלך מצרים. בכתב המינוי אומר פרעה: "אתה תהיה על ביתי – ועל פיך ישק כל עמי… ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, בכל  ארץ מצרים" (בר' מא, לח–מו).

פרעה משדך ליוסף את "אסנת בת פוטי פרע כהן און לאשה", שהייתה ביתה של דינה אחותו, כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה).

פרעה גם משנה את שמו של יוסף לשם מכובד ההולם את חכמתו: "צפנת פענח" = מפענח צפונות (רש"י).

תחזיותיו הכלכליות של יוסף כפי שפתר לפרעה אכן מתגשמות, והעם מכנה אותו בתואר כבוד ההולם את גדלותו למרות גילו הצעיר כדברי רבי יהודה: אברך = "אב – רך" = אב בחוכמה ורך בשנים, ואף מקבל בהכנעה את מנהיגותו כדעת רבי יוסי: "אין אברך אלא לשון ברכיים, שהיו נכנסים ויוצאים תחת ידו". כלומר, כפופים לו.

 

 

"מקץ" – שמה של הפרשה, רומז ל – ק"ץ השעבוד במצרים. ק"ץ = 190 שנים אותן ניכה הקב"ה לעמ"י מהשעבוד במצרים, ועבדו רק רד"ו = 210 שנים במקום 400 שנים שנגזרו עליהם בברית בין הבתרים.

כבר בראשית השעבוד, הקב"ה רומז להם על האור בקצה המנהרה. בבחינת הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז): בתוך הצרה, ניתן לזהות את הישועה.

 

"מקץ" – גם רומזת לק"ץ החלומות הנבואיים שהיו עד כה: חלומות יוסף לאחיו על האלומות, השמש והירח המשתחווים לו, דבר שגרם לשנאתו ע"י אחיו, וכעת, הם משתחווים לו בבואם לשבור אוכל. חלומות שר האופים ושר המשקים, כאשר האחרון מזכיר אותו בפני פרעה לאחר שנתיים, וחלום פרעה המעלה אותו לגדולה.

תפקידם של החלומות הנ"ל – להוביל מהלך אלוקי לירידת עמ"י למצרים, כאשר יוסף נבחר כשליח/משיח המכין את התשתית הכלכלית לאביו ולב"ב בגלות מצרים.

מפה גם ניתן ללמוד על הופעת משיח בן יוסף לפני הופעת משיח בן דוד.

 

"מקץ" –  מלשון "יקיצה". בפרשה – הכל מתעורר מחדש.

פרשת יוסף מתעוררת מחדש לאחר 22 שנות פרידה. יוסף נפגש עם אחיו פנים אל פנים, מבלי שהם יכירו אותו. יוסף בונה לו תכנית ארוכת טווח, דרכה הוא רוצה להביא את אחיו לחזרה בתשובה על כך שמכרו אותו.

פרשת מרד החשמונאים מתעוררת מחדש, לאחר שתופעת ההתייוונות התפשטה בחלקים ניכרים מעם ישראל בכלל, ובכהנים בפרט. מגרשי ספורט הוקמו ע"י היוונים בסמוך לבית המקדש, בהם השתתפו גם כהנים. כהנים גדולים כמו יהושע שהחליף את שמו ליאסון, הפך למתייוון.  

.

 

השאלה המרכזית העולה מסיפור יוסף היא. במה זכה יוסף הצדיק לטפס מבירא עמיקתא כפשוטו, למשביר האימפריה המצרית דאז, ואף להצליח לשלוט במצרם במשך 80 שנה?

יוסף הוא בבחינת נשמת כלל ישראל שקידש את ה' בכל מקום. הן מול אשת פוטיפר שר הטבחים כאשר אמר לה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים" (בר' לט, ט), דרך דבריו המדהימים מול פרעה האלילי: "בלעדי – אלוהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז), וכלה במפגש עם  אחיו במצרים בו אומר להם: "את האלהים אני ירא" (בר' מב, יח).

 

"שם שמים שגור בפיו" כדברי רש"י לפס': "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה – יהוה מצליח". כלומר, אפילו אדונו מייחס את הצלחת יוסף לה', בגלל ששמע את יוסף מצהיר בכל הזדמנות, שכל הצלחתו באה לו מה'.

המדרש אומר על יוסף שהיה "מלחש ונכנס, מלחש ויוצא". כלומר, היה מתפלל לה' בכניסתו לעבודה וביציאתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר על האלשיך הק', שחיבר את דרשותיו, תוך כדי שעסק במלאכה לפרנסתו.

לאור אמונתו ובטחונו של יוסף בה', הקב"ה גמל לו ומינה אותו לשליט מצרים, כדברי המדרש: כאשר יוסף אומר לפרעה, "בלעדי – אלהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז), הקב"ה גומל לו באותה מידה, ופרעה אומר לו כאשר הוא ממנה אותו למשנה למלך: "ובלעדיך – לא ירים איש את ידו ואת רגלו בארץ מצרים" (בר' כא, מד).

 

 

יוסף הצדיק – מול פרעה האלילי,

 השקפות שונות ומנוגדות.

 

במפגש בין יוסף לפרעה, ניתן להבחין בין שני עולמות שונים מבחינה אמונית.

יוסף מאמין באלוקים ומתבטל לפניו, כאשר הוא אומר לפרעה על ההתחלה: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה" (בר' מא, טז).  פרעה לעומת זאת, מאמין שהוא אליל מצרים, ואף מעל לנהר הנילוס המשמש כמקור מחיה ועורק החיים שלה. את זאת לומדים מדברי פרעה ה"עומד על היאור" (בר' מא, א), דבר המבטא את אליליותו.

 

דרך המפגש הנ"ל, יוסף מתגלה במלוא אמונתו ובטחונו בקב"ה. שעות ספורות קודם לכן, הוא יצא מבית הסוהר לאחר 12 שנות עבדות וישיבה בכלא, והמילים הראשונות היוצאות לו מהפה, מדברות על אמונה בה', כאשר פרעה  העומד מולו, ראה את עצמו כאליל, דבר שוודאי היה ידוע ליוסף מתקופת שהותו בכלא.

כל אדם באשר הוא, היה בוודאי מנצל את הרגע ההיסטורי ושעת הכושר הלזו, כדי להחניף לפרעה ולדבר בשפתו ובהתאם לאמונתו, אבל לא יוסף הצדיק, שעדיין דבק בחינוך האמוני בקב"ה עליו הוא גדל בבית אבא.

אכן, ראינו לאורך הדרך שיוסף הצדיק, סיגל לעצמו את האמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).

 

הזהר הק' אומר בתחילת הפרשה: "רבי חייא פתח ואמר: "קץ שם לחושך – דא איהו קץ דשמאלא". כלומר, המילה "מקץ" רומזת לקץ השמאל שבקץ הימין {הימים}. כלומר, מתוך החושך תצמח הישועה כפי שקרה ליוסף ששוחרר מחושך כלאו, והפך להיות השליט על כל ארץ מצרים.

הפסוק עליו מתבסס רבי חייא הוא: "קץ שם לחושך – ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמוות" (איוב כח ג).

הקב"ה יודע את קץ הזמן המוקצב לאדם לסבול , כמו יוסף בבית האסורים, וכן את תכליתו.

מהמילה "מקץ", ניתן ללמוד על הקשר בין תחילת הזמן שהיה בכלא, לאחריתו כאשר שוחרר. 

על הפסוק הנ"ל, המדרש מביא את הפסוק מספר משלי: "בכל עצב – יהיה מותר…" (משלי יד, כג). כלומר, מתוך כל עצבות – תצמח לבסוף ישועה ויתרון. בעצם, כך צמחה ישועת יוסף מתוך העבדות אל הנהגת מצרים למשך 80 שנה, מגיל 30 ועד 110. "10 פעמים 8 נרות חנוכה".

יוסף הצדיק היה אמור לחיות 120 שנה, אבל כאשר שמע את יהודה אומר "עבדך אבינו" עשר פעמים ולא מיחה, ניכו לו שנה מחייו על כל פעם.

 

"ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם" (בר' מב, ח).

יוסף "בעל החלומות" – סוד החלומות.

 

"בעל החלומות". כך מכונה יוסף בפי אחיו לפני מכירתו (בר' לז, יט).  כנראה שהם כיוונו לדברי הגמרא האומרת, שישנו מלאך הממונה על החלומות המכונה: "בעל החלומות". אמר רב חנן: אפילו "בעל החלומות" אומר לו לאדם: למחר אתה מת – אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, ע"ב).

הפרשיות האחרונות מאופיינות בחלומות רבי עוצמה, עם השלכות הרות גורל כמו חלום פרעה ופתרונו על ידי אסיר אלמוני בשם יוסף, דבר שקבע למעשה את התכנית הכלכלית של המעצמה דאז למשך 14 שנה.

נתאר לעצמנו כיום שמדינת ישראל תגבש תכנית כלכלית או צבאית לאור חזון חלומי!

 

חלומות יוסף אודות אלומות האחים בשדה, השמש, הירח ואחד עשר כוכבים המשתחווים לו, כמעט והובילו אותו ל"גיא ההריגה" ע"י אחיו ששנאו אותו בגלל חלומותיו, לולא ה' מושיעו ש"שלח" אותו למצרים ל- 22 שנה. חכמים אומרים שבגין מעשה מכירת יוסף, נהרגו באכזריות נוראה "עשרת הרוגי מלכות". כמו כן, בכל דור אנחנו משלמים על המעשה הנורא, היות ותופעת "מכירת אחים" חוזרת ומתקיימת בווריאציות שונות בקרב עמ"י, גם בימינו.

"ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם" (מב, ח –ט). כאשר יוסף רואה לראשונה את אחיו במצרים, הזיכרון הראשון שהתנוצץ לו בראש היה –  החלומות…

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולת יוסף הצדיק שלא רק שאינו נוקם באחיו, אלא בונה לו תכנית פעולה דרכה יוכל להחזירם בתשובה, בכך שיאלץ אותם להביא את בנימין למצרים, ואז לברר אתם האם יפקירו אותו, או ילחמו למענו כפי שאכן עשו. ובלשון קדשו: "ראה אותם בראיית אחים והכיר אחווה להם, אלא שאליהם התנכר… ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף. גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבתם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים". בעצם, הוא רצה להוביל אותם ל"תשובת המשקל" כשיטת הרמב"ם.

 

הזוהר הק' (א, קצט ב) שואל: מדוע יוסף זוכר את החלומות, הרי הוא אב – רך = אב בחכמה…

על כך הוא עונה. ברגע שראה שאחיו משתחווים לו בבואם לשבור שבר במצרים, הוא מיד הבין שאכן חלומותיו מלפני 22 שנה מתחילים להתגשם, לכן "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם". הזוהר אומר שיש לזכור חלומות טובים כדי שיתגשמו. החלום מאפשר לרעיונות חבויים לצאת לאור.

 

הרמח"ל – רבנו משה חיים לוצאטו אומר שיש לאדם נשמה פנימית הקשורה לעולמות רוחניים עליונים, אבל סגורה בתוך גופנו, ורק לעיתים רחוקות זוכים אנו ל"קצת התעוררות ולא יותר" (דרך ה', חלק ג, פ"א).

הרמח"ל מסביר שרק כאשר האדם ישן, הוא יהיה מסוגל לתקשר עם נשמתו. גם המהר"ל מדבר על כך שכדי שהאדם יוכל להקשיב לנשמתו, עליו ללמוד את "קדושת הדומייה" שהיא קדושה עליונה.

 "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות נה ע"ב) כפי שאמר שר המשקים לפרעה כאשר המליץ על יוסף:

 "ויהי כאשר פתר לנו – כן היה" (בר' מא, יג). חכמים אומרים שחלום שלא נפתר, דומה לאיגרת שלא נפתחה. לכן חשוב מאוד לפתור את החלום לטובה.

מסופר בגמרא על אישה אחת שחלמה שמשקוף ביתה נשבר. היא באה לרבי אלעזר שפתר לה שהיא תלד בן זכר, דבר שאכן התקיים. שנה לאחר מכם, שוב חלמה את אותו חלום, ושוב שבה  לבית המדרש, אבל רבי אלעזר לא נכח. התלמידים פתרו לה שתלד בן, ובעלה ימות. כאשר חזר רבי אלעזר לבית המדרש, סיפרו לו התלמידים על החלום ופשרו. הוא כעס עליהם ואמר: הרגתם את האיש… ויהי כאשר פתרו, כן היה.

 

הגמרא (ברכות) מספרת על רבי בנאה שחלם חלום אחד, והלך אצל 24 פותרי חלומות בירושלים כדי שיפתרו לו את החלום. לכל אחד מהם הוא שילם עבור הפתרון. כל אחד פתר לו בדרך שונה, וכל הפתרונות התקיימו בו. 

 

בעת השינה, יוצאים חלקים מהנשמה לעולמות עליונים כדי לפגוש דברים רוחניים כמו נשמת צדיק או קרוב, מהם יכול לקבל מסרים רוחניים, ואירועים העומדים להתרחש, וזה מועבר לחלקים הנשמתיים שנשארו בגוף, ומופיעים בצורת חלום. על חלומות כאלה נאמר: "החלום – אחד משישים בנבואה".

לעומת זאת, ישנם חלומות בהם האדם רואה מהרהורי לבו כדברי הנביא ישעיה: "והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ ונפשו רעבה". וכאשר יחלום הצמא והנה שותה – והקיץ והנה עיף, ונפשו שוקקה" (ישעיה כט, ח).

 

התעוררת מחלום רע: תאמר: "וחלומות השווא – ידברו הבל" (זכריה י, ב).

הקיצות מחלום טוב: תאמר "אם יהיה נביאכם… בחלום אדבר בו" (במ' יב, ו).

פתרון החלום: יש לפתור את החלום בכיוון חיובי. "ויהי כאשר פתר לנו – כן היה" (בר' מא, יג).

 

יוסף הצדיק והחשמונאים – יציאה מחושך לאור.

השכל האלוקי – מול השכל האנושי.

 

פרשת "מקץ" תחול לעולם בשבת חנוכה או בסופה, וזה לא בכדי. ניתן לעשות הקבלה בין יוסף לחשמונאים.

פרשת "מקץ" מתארת את עלייתו המטאורית של יוסף הצדיק מחושך לאור, לאחר 13 שנות סבל.

דבר דומה קרה אצל החשמונאים, שרק לאחר שלוש שנות מלחמה |167 – 164 לפנה"ס} נגד היוונים, זכו לטהר את המקדש, ולחדש את הקרבת הקרבנות. גזירות השמד של היוונים שהחלו בשנת 167 לפנה"ס ע"י אנטיוכוס אפיפנס הרביעי הרשע, אילצו את מתתיהו החשמונאי ובניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויהונתן,  למרוד ביוונים.

 

בעצם, גם לאחר נס פך השמן וטיהור המקדש ע"י יהודה המכבי ואחיו, היוונים המשיכו לשלוט במצודת "החקרא" שהתנשאה מעל הר הבית, ועשתה שמות בעולי הרגל לבית המקדש.

הקרבות על השליטה ב"חקרא", נמשכו עד לשנת 141 לפנה"ס –  23 שנים אחרי נס פך השמן וטיהור המקדש, לאחר ששמעון החשמונאי הכניע סוף סוף את היוונים ביום כ"ג לחודש אייר (ספר מכבים א', פרק י"ג).

שאלו השואלם: מדוע החשמונאים לא חיכו עם חנוכת המזבח עד לחיסול סופי של היוונים ביום כ"ג באייר?

התשובה: בחיים צריך לפעול בשלבים, ולחגוג עם מה שיש. נס פך השמן, נטע בהם תקווה שיום יבוא, ויצליחו לגרש את חושך היוונים מן הארץ. אם היו מחכים 23 שנים עד לחיסול היוונים בארץ, ספק אם היה לנו כיום – חנוכה.

 על כך יאמר: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז).

 

ימי החנוכה משופעים ומבורכים בברכת ה' בתוך לבושי הטבע {התלבשות שפע הדכורא בתוך הנוקבא}.

האבות ומשה רבנו היו רועי צאן, מקצוע בו יכלו לשלב עבודת ה' ע"י התבודדות בשדה המרעה, דוגמת יצחק אבינו עליו נאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה". יוסף לעומת זאת, יכל לשלב במסגרת תפקידיו השלטוניים את עבודת ה' ואף להצליח בהם, כעדותם של ראשי השלטון סביבו, המייחסים את הצלחתו לקב"ה: "וירא אדוניו כי יהוה אתו, וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג) כדברי שר הטבחים פוטיפר. וכן, "ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד – ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר … ואשר הוא עושה, יהוה מצליח" (בר' מ, כא- כג). גם פרעה גדול הכופרים מעיד: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו" (מא, לח). כל זה נובע, מכך ששמעו את יוסף מזכיר את שם ה' בכל הזדמנות.

 

החשמונאים בדומה ליוסף הצדיק, יצאו לקרב נגד היוונים בניגוד לכל הסיכויים, אבל נר קטן של תקווה ואמונה בקב"ה, דלק בליבם פנימה שאכן ינצחו. כל רצונם היה, לטהר את המקדש מהאמונה ההלניסטית אלילית שפשטה בו. 

 

התרבות החילונית העכשווית, מהווה בבואתה, המשכה, ואף התגלמותה של התרבות היוונית כדברי הרמב"ן:

 "היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו" (ויקרא טז, ח). כפי שנהוגים לטעון: "תוכיח לי שיש אלוקים".

"ומנותר קנ-קנ-ים –

                    נעשה נס לשושנים" (הפיוט "מעוז צור").

"ו–נק–ה לא י–נק–ה" = ו-ה-י-ה = הוי"ה + קנקן.

 

 הקב"ה עשה נס לבני ישראל המכונים שושנים, בבחינת: "כשושנה בין החוחים" מהשמן הנותר בקנקנים.

רבנו האר"י הק' אומר: "אל תסתכל ב-קנ-קן, אלא במה שיש בו". כלומר, באותיות המסתתרות

במילה קנקן בי"ג מידות, תגלה שם הוי-ה:

 

"ו–נק–ה לא י–נק–ה" = ו-ה-י-ה = הוי"ה + קנקן.

ה' עשה את הנס במידת הוי-ה שזה רחמים.

לכן, גם ברגעים הקשים, נזכור שהקב"ה מחכה שנפנה אליו כדברי המדרש:

"אשרי הגבר אשר שם יהוה מבטחו – זה יוסף". כך נהגו החשמונאים.

 בכל צרה –  טמונה הישועה: "ועת צרה היא ליעקב – וממנה יושע" (ירמיה ל, ז).

"ה-י-א" = אם ירצה ה'. ברגע שנאמין באמת ובתמים בה' – נינצל מהצרה.

 

בתקופת הרבי מבריסק הגרי"ז – הרב יצחק זאב הלוי סולובייציק, נאסר על היהודים להחזיק בתכשיטי זהב. הרבי נאלץ לעבור את הגבול, ובין בגדיו שהיו ארוזים במזוודה, היה גם שעון זהב בו השתמש לעבודת ה', כמו זמן הנץ וכו'. השעון היה מוסתר בין קפלי החולצה התחתונה. בגבול הוא נעצר ע"י חייל פולני, ששאל אותו תחילה האם יש ברשותו תכשיטי זהב. הרב ענה בשלילה. החייל חטף מהרב את המזוודה, והחל לבדוק כל בגד בנפרד.

הרב קלט שברגע שהחייל יגיע לשעון הזהב, דינו סכנת נפשות. הוא עצם את עיניו "וקבע בליבו ובמחשבתו שה' הוא האלוקים, אפס זולתו, ואין עוד כח בעולם זולתו, רק ה' יתברך קובע ומנהיג בכל העולמות וכו'", והחייל הבודק את שעון הזהב, דינו כאין וכאפס מול בורא עולם (מתוך סגולה המופיעה בספר "נפש החיים" שער ג', פי"ב).

כשהחייל הגיע לחולצה עם השעון, קצין פולני שהגיע משום מקום, דרש מהחייל הבודק להתפנות מהמקום ומיד, ולהצטרף לשיירת חיילים שהתקרבה למקום. במקביל לנפילת השעון מהחולצה אל תוך המזוודה, החייל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, והרב עבר את הגבול בשלום.

מסר אמוני: ברגע שהאדם מפנים ש"אין עוד מלבדו" – הקב"ה מושיע אותו.   

 

"לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".

מתוך ההפטרה לשבת חנוכה (זכריה ב – ד).

מנורת הנביא זכריה וסמליה – אז והיום.

 

"ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה…" כך עונה הנביא זכריה לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?". לשאלת הנביא "מה אלה אדוני? עונה המלאך "הלא ידעת מה המה אלה". תשובת הנביא: "ואומר, לא ידעתי". נשאלת השאלה מדוע שוב שואל הנביא את המלאך, הרי הוא ענה לפני כן שהוא רואה מנורה וכו'.

התשובה לכך היא: הנביא ביקש לדעת מה מסמל מחזה המנורה? תשובת המלאך: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור: לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".

 

 פשר החלום: כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח והפעלת כח (מצודת דוד), כך ניצחונות עם ישראל בכל התחומים כולל במלחמה, יתנהלו על פי ה' בלבד, ועם ישראל רק עושה השתדלות. אכן, הניצחונות הכבירים והנסיים של עם קטן מול מיליוני הזאבים הטורפים מסביב, יוכיחו.

 

כאשר הנביא שואל: "מה הם שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", הוא מקבל את התשובה: "אלה שני היצהר העומדים על אדון כל הארץ".

רד"ק מסביר מה מסמלים "שני אלה?": התשובה: השנים המוזכרים בהמשך: יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, וזרובבל בונה המקדש.

עצת המלאך: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (ו, יג). שיתוף פעולה בין המנהיג המדיני זרובבל – למנהיג הרוחני הכהן הגדול (רד"ק). כנ"ל בדורנו, חייב להיות שיתוף פעולה ע"פ התורה, בין הרבנות להנהגת המדינה

 

"נר יהוה נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

 

בתוך תוכו של כל אדם – דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו.

על כל אדם לעמול – כדי לגלות את אור נרו.

עליו להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו (הרב קוק)..

 

בתפילות שחרית בימי חנוכה, נוהגים יהודי מרוקו לקרוא בפתיחת ההיכל, פסוקים עם מוטיב האור. אחד הפס' הוא: "נר יהוה נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הספוגות בשמן, הדומות לגוף האדם.

הנשמה כביכול, "מחפשת בחדרי בטן" ובשאר איברי הגוף, כדי להאיר ולהזהיר את אותם רמ"ח איברים שיקיימו רמ"ח מצוות עשה, כפי שהצטווינו ע"י ה' בתורתנו הקדושה והטהורה – כמנורה הטהורה.

אברהם {גימטריב} רמ"ח. אברהם אבינו זכה להאיר את רמ"ח איבריו ע"י מצוות אותן קיים בהידור רב, כמו קבלת אורחים בהם נהג כבני מלכים , וכל מצוה מקבילה לאחת המצוות.

 

על הדלקת נרות חנוכה, אנו מברכים "להדליק נר {של} חנוכה".

שאלה: מדוע מברכים על הנר שהוא כלי כיבול של השמן או השעוה בנר, ולא מברכים על אור חנוכה?

תשובה: ע"י הדלקת נרות חנוכה, אנו מבקשים "להדליק" ולהאיר את איברי גופנו בהם כלואה הנשמה, בדומה לנר בו כלוא האור. 

 

חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו  להיות ליד הנרות מהם מתנוצצים אורות רבים, כדי להודות ולהלל לקב"ה על הנסים והנפלאות שעשה לאבותינו ולנו, ובפרט בחצי שעה הראשונה של ההדלקה. זוהי גם עת רצון לבקש מהכול יכול היושב במרומים ומצפה לתפילותינו, ובפרט בעליה בתורה וקיום מצוותיה, מתוך אהבה ושמחה.

לכל יום מימי חנוכה, יש את הייחודיות שלו. על כך נכתבו ספרים רבים. אחד מהם הוא  הספר "מוסיף והולך" של הרב יהושע רן שריר שליט"א, המאיר את אורות חנוכה באור יקרות. מניסיון, חוויה לקרוא בכל יום את הנר שלו.

 

לכל יהודי, הקב"ה נתן אור משלו,

 השייך רק לו כדברי הרב קוק:

 

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר.

ואין נרו שלו כנר חברו. ואין איש שאין לו נר.

וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים.

להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו".

 

לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה: "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל).  

 

ה"בן איש חי" שואל על הגמרא בשבת: "שנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל… ולא מצאו אלא פך אחד של שמן  שהיה מונח בחותמו של כהן גדול… נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת – קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה" (שבת כא ע"ב). מדוע חיכו לשנה אחרת, ולא קבעו בשנה הראשונה?

על כך הוא עונה: בשנה הראשונה עשו 8 ימים טובים בגלל הנס שנעשה בהם. בשנה השניה בימי החנוכה, "ראו חכמי הדור שאותה הארה שהייתה בשמים למעלה בשנה שעברה בה קרה הנס – חזרה ונתגלתה בשנה זו, והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה הארה בכל שנה. לכן, גם הם קבעו ימים אלה לאותה הארה בכל שנה".

כלומר, בית הדין של מעלה הוא זה שקבע את ימי חנוכה כימי הלל והודאה בכל שנה ושנה, בבחינת "והימים האלה נזכרים {למעלה בשמים} – ונעשים" על ידינו למטה, כדברי חז"ל.

לאור זאת הוא מסביר מדוע נבחר השם חנוכה ולא השם חנוך, שנראה יותר מתאים.

"תוספת ה' בסוף המילה מורה על הריבוי – שנתרבית ההארה שהיא מתגלית בכל שנה – לשון נקבה שמתעבר, ו"חנוך" – לשון זכר שאינו מתעבר" (בן יהוידע חלק א', ה,ע"ב).

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרה"צ חכם מאיר אסולין ע"ה – שעלה לא"י עם קהילתו מבוגמז שבמרוקו.

"יפקוד יהוה אלוהי הרוחות לכל בשר – איש על העדה" (במ' כז, טז).

האיש מאיר, הנהיג את עדתו במרוקו ובא"י, מתוך אהבת התורה, ואחדות הקהילה.

 

עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס שבמרוקו. בראש הקהילה, עמד הרה"צ הרב משה אסולין שליט"א ששימש רב הכפר. עם בואם ארצה, הם הופנו על ידי הסוכנות היהודית למחנה עליה הנקרא "הרטוב" הסמוך לבית שמש. עם הזמן, הרב וקהילתו  הצפינו למושב "כרם בן זמרא" בו כיהן כרב, מו"צ, שוחט, וסופר סת"ם שזכה לכתוב עשרות ספרי תורה מהודרים.

הרב שימש כחברותא בלימוד קבלה עם המקובל הרה"צ מאיר גז ע"ה, ששימש כרב המושב, ואח"כ כרב הכותל וראש ישיבת המקובלים בית אל ברובע היהודי בירושלים.

 

לאחר מספר שנים, הקהילה הדרימה לקרית גת, בה כיהן הרב אסולין כחבר מועצת הרבנות.

באחד הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנס גדול לקראת הימים הנוראים, שאליו הוזמן הרב משה אסולין שליט"א.

בדברי הפתיחה לכנס, דיבר המרא דאתרא בשבחו של הרב משה אסולין שליט"א. בין יתר דבריו הוא אמר: "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקה…".

 

כאשר הרב אסולין שליט"א עלה לשאת את דברו, הוא הצביע על יהודים המבדילים בין חרדי לחילוני המתחילים באות ח'. זהו שרש חטא קדמון, בו מקטלגים יהודים מאמינם בני מאמינים עובדי ה'.

הרב סיפר עוד: במרוקו, הרבנים לא הבדילו בין יהודי ליהודי. ההבדל היחידי, התבטא בהבדל בין גוי ליהודי.

בערי ובכפרי מרוקו, היהודים התבדלו מהגויים, וכולם הרגישו כאיש אחד. בתי כנסת היוו את הבסיס להמשך האחיזה בדרך התורה והמצוות, היות ושם הם זכו לשמוע דברי תורה מפי הרבנים שעשו זאת מתוך אהבה וענווה.

 

רבני מרוקו קיבלו כל אדם באשר הוא בסבר פנים יפות ובמאור פנים כדברי רבנו האר"י הק' שקבע, שעל כל אדם לקבל על עצמו מידי יום ביומו לפני תפילת שחרית, את מצות "ואהבת לרעך כמוך" – ולאהוב כל יהודי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שאין מצוה {לאהוב} אלא על אנשים שעושים מעשה 'עמך', אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם כאומרו: 'הלא משנאך ה' אשנא" (ויקרא יט, חי).

הרב אסולין הוסיף, שמעולם לא שמע על מומרים ואפיקורסים בין חברי קהילתו, ועל עולי מרוקו בכלל.

גם בארץ ישראל, הם המשיכו לפקוד את בתי כנסת כדי להמשיך את דרך אבותם המסורה להם דוד אחר דור, עוד מימי בית שני.

על חשיבות בתי כנסת אמר הרב אסולין שליט"א: בית כנסת מלשון בית והתכנסות בו מתכנסים ומרגישים כמו בבית, בבחינת דברי יעקב אבינו: "אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער השמים (בר' כח יז).

אבותינו ורבותינו ידעו תמיד לשמור על קדושת בית הכנסת כ"מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל, כך שכל אחד הרגיש, שהוא רצוי בעיני אלוקים ואדם.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לעילוי נשמת הצדיקים והצדיקות:

 אבא מארי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. סבא רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה.

הרב הכולל רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, ונכדו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה מחבר "זבח לאלוקים". רבי חיים אסולין בר מרים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי משה שושן ע"ה. רבי חיים ויעקב מלכה בני רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע|"ה

 

לזיווג הגון:

אשר בר זוהרה. מיכאל מאיר בר זוהרה. מרים בת זוהרה. הדר בת שרה. יעקב בר מרים. דניאל, ירדן ושרה ילדי מרליין.

 

ברכה והצלחה ורפואה שלמה החיים ונהורא מעליא למשה בר זוהרה וב"ב, אחיו ואחיותיו ב"ב.

ברכת ה' לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ונרקם לאור תורת רבנו אור החיים הק' וחכמים, המאירים את תורת תהליכי הגאולה הנפרשים לנגד עינינו