ברית מספר 38 בעריכת מר אשר כנפו ד״ ר אלישבע שטרית המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט.

ד״ ר אלישבע שטרית

המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט

ערב הפרוטקטורט הצרפתי סבלה החברה היהודית של מרכש מבעיות פנימיות שונות ובראשן: צפיפות דיור קשה; מצוקה כלכלית של שכבות נרחבות, שנזקקו לתמיכה מהקופה הציבורית, מספר גדל והולך של פושטי יד מחוסרי קורת גג, תנאים תברואתיים והיגייניים ירודים, שגרמו להתפשטות חוזרת של מחלות ומגפות, עזובה גדולה בקרב ילדים בגלל מחסור בכיתות לימוד ועוד.

בעיות אלו החמירו עוד יותר תחת השלטון הצרפתי, כי בעשור הראשון שלאחר הכיבוש הוכפלה כמעט האוכלוסייה היהודית. בשנת 1912 היא מנתה 15,000 נפש ב 1924 25,000 נפש. הגידול הדמוגראפי המואץ נבע בראש ובראשונה מהגירה בלתי פוסקת מכפרי המחוז אל העיר. למרות הגידול באוכלוסייה המשיכו כל היהודים, עשיר כעני, לחיות בין חומות המלאח עד למחצית הראשונה של שנות השלושים, וכאשר החלו לצאת ממנו הם התפרסו רק בשכונות הצמודות לו ולא עברו להתגורר בעיר האירופית, הנמצאת במרחק 4 ק"מ מהעיר העתיקה. לפיכך, המשיך המלאה לשמש כעיר יהודית לכל דבר ובה בעת נותרה הקהילה צמודה לנורמות מסורתיות ושמרניות וסגורה במידה רבה מפני תמורות הזמן.

משנת 1884 שלט ביד רמה ישועה קורקוס. תחת השלטון המוסלמי הצליח ישועה להחניק כל סממן של אופוזיציה לשלטונו. לפיכך, עורר הכיבוש הצרפתי בקרב מתנגדיו, ובהם קומץ קטן של אישים מתמערביס או"נאורים", כפי שהם מכונים במקורות, ציפייה שהשלטון החדש יעודד ויתמוך יצירת הנהגה חדשה שתפעל לקידום הקהילה ברוח המודרנה. אולם, כל הניסיונות, ובכלל זה הרפורמה בארגון הקהילות שהנהיגו הצרפתים ב 1918 ולפיה ניתן היה לשנות את ההרכב האישי של חברי ההנהגה נכשלו משום שישועה, שהיה "בנקאי חצר אמיתי" ונחשב למנהיג היהודי החשוב במרוקו בחילופי המאות, נהנה מתמיכה מוחלטת של תהאמי אל גלאויי – המושל המוסלמי הכול יכול של מחוז הדרום ויד ימינם של הצרפתים במרוקו, מאהדה רבה של המרשל ליוטה ומיוקרה בקרב הציבור הרחב, על כן המשיך למשול בסמכותיות רבה עד ליום פטירתו, בדצמבר 1929 והיה כבן מאה שנים.

בכל ימי ישועה התנגדה ההנהגה בראשותו לכל רפורמה שעלולה הייתה לשנות את האופי השמרני של המלאה, לפגום בכוח השליטה של ההנהגה על ההמונים ולפגוע באינטרסים הכלכליים של העילית המסורתית. הנה כמה דוגמאות בולטות: פעם אחר פעם הכשילו בעלי הבתים, בתמיכת ההנהגה, הקמת שכונה יהודית חדשה מחוץ למלאה, כי ככל שעלה הביקוש על ההיצע, כך עלו דמי השכירות והמרווחים העיקריים היו כמובן בעלי הבתים וכך כותבים היהודים בסוגיה "וכל אחד ואחד להנאת עצמו הוא דורש", כותבים היהודים. דוגמא אחרת: יהודי מרכש נהגו לזרוק את האשפה בסמיכות לבית העלמין. במהלך הדורות נוצרה במקום גבעת זבל שנישאה לגובה של 4.5 מטר והשתרעה על 3.5 דונם. המקום הפיץ ריחות צחנה והיה מדגרה נוחה להפצת מגפות. משנת 1913 ביקשו הצרפתים לסלק את המפגע התברואתי ולהקים על המקום שיתפנה שירותי היגיינה למען הקבצנים שהצטופפו במקום, אבל הקהילה סירבה בתקיפות ליוזמה, בין היתר בגלל שהשטח היה בבעלותה. השוק ובית המטבחיים גם הם היו מקור לזוהמה וללכלוך ששרו במלאח. בשנת 1926 הציעו הצרפתים לעשירי הקהילה להשתתף בבניית שוק חדש מחוצה לו. העשירים ובראשם נשיא הקהילה היו בעלים של חנויות רבות ורעיון העתקת המרכז הכלכלי אל מחוץ למלאח פירושו היה לדידם הפסד רווחים ואיבוד שליטה על רבים מהסוחרים הזעירים, לכן סירבו להצעה. אי לכך, נמסרה הבנייה לתעשיין יהודי יליד תיטואן בשם יוסף ישראל. ישראל בנה בקרבת המלאח שוק גדול מקורה ומודרני, אבל בהוראת הצרפתים נותר השוק סגור, כי פתיחתו עוררה מהומות אלימות ברחובות המלאח. ובתחום החינוך: אמנם, כבר בשנת 1900 נוסדו בקהילה בתי ספר של כי״ח, אבל עד ראשית שנות השלושים לא חל גידול במספר הלומדים והוא נשאר נמוך מאוד יחסית לגודל הקהילה (בין 150- ל 200) וזאת משום שההנהגה סירבה להגדיל את תמיכתה בבתי הספר והיא גם הצרה את הפעילות של האגודות החדשות, כמו 'אגודה לעזרה בלימודים' (l’Aide Scolaire) או איגוד בוגרי כי״ח ( Association des Anciens Elèves), שפעלו למען קידום החינוך המודרני וחיזוק תופעת ההתמערבות בקהילה. ובה בעת שמרה ההנהגה מכל משמר על החינוך המסורתי בתלמודי התורה והוא נותר גבוה עם 1,400 ילדים. אחרי פטירת ישועה בחרה העילית הוותיקה והשמרנית בבנו מרדכי (1885- 1944) לתפקיד נשיא.

אם קיוו החוגים המתמערבים, שמרדכי(היה צעיר יחסית בן 44 וידע צרפתית) יהיה קשוב יותר מאביו לתמורות הזמן החדש הרי שהקדנציה הראשונה שלו כנשיא הוכיחה להם שמה שהיה הוא שיהיה. אולם, בניגוד לימי ישועה, חוגים אלה כבר לא חששו להביע בגלוי את מורת רוחם לקראת הבחירות לחידוש הועד לשנים 1932- 1934 הם הצליחו להכניס ארבעה חברים- כולם בוגרי החינוך הצרפתי. בראש הקבוצה עמד סלומון קורקום בנו של מאיר (מענף אחר של משפחת קורקוס) שנמנה עם הדור החדש של העילית המסורתית ונבחר למזכיר הוועד. החברים החדשים המריצו את נשיא הקהילה לקדם פרויקטים לשיפור תנאי החיים. יוזמות כמו רכישת קרקע להקמת אגף יהודי בבית החולים הצרפתי (הבנייה מומנה ע״י יהודים עשירים: רוטשילד וגלדיס), או הקמת מוסד חינוכי ל 500 ילדים בביתו של ישועה קורקום התקבלו בהסכמת כל חברי הוועד ובברכתם. לעומת זאת, יוזמות שעמדו לפגוע באינטרסים של העילית הכלכלית נדחו על הסף. אלא שבניגוד לעבר הצעירים לא נרתעו מלהיאבק על עמדותיהם. הדוגמה הבולטת לכך הוא המאבק על פתיחת השוק החדש שנבנה, כמו שצוין לעיל, במחצית השנייה של שנות העשרים ומאז נותר סגור.

את הנושא העלה לדיון סלומון קורקוס, אבל נדחה ברוב קולות. אי לכך, החליט המזכיר הנמרץ לפעול "מעל לראשי" המתנגדים ושיגר מכתב ארוך לראש העיר הצרפתי ובו הציג רפורמות שיש להנהיג במלאח למען קידום החברה היהודית ושיקומה. וכך פותח סלומון את מכתבו לראש העיר: "אינני מדבר בשם וועד הקהילה, שבה אני משמש כמזכירה, אני מדבר בשם עצמי ואני בטוח שאני מביע את ההרגשה הכללית של כל האוכלוסייה היהודית של מרכש[…] אני מעז לכתוב לך ולומר בקול רם את מה שכל העולם בקהילה שלנו חפץ לומר, אבל שותק, לאחר שתיאר את תחלואי המלאח ופירט את הרפורמות שהוא מציע מפציר סלומון בראש העיר ומבקש ממנו: "אנו מעדיפים שהרפורמות ייעשו במהירות האפשרית […] אני מרשה לעצמי, אדוני, לקרוא לרגשות שלך למען עניינינו ולתמיכתך היקרה למען כמה רפורמות שאני רואה אותן כדחופות וחיוניות ביותר למען שיפור תנאי החיים וההיגיינה של המלאה".

 ראש העיר בא בעצמו למלאח ביום שישי דווקא, היום העמוס והצפוף ביותר כדי לבדוק מקרוב את המצב והשתכנע מהטענות שהעלה סלומון במכתבו. בעקבות הסיור הביא את סוגיית פתיחת השוק להצבעה בפני המועצה העירונית העליונה של מרכש, שבה השתתפו גם ארבעה נציגים יהודים. ההצעה אושרה ברוב של שישה עשר נגד שניים (נשיא הקהילה מרדכי קורקוס וגיסו אברהם שגם היה אחיו הבכור של סלומון). המתנגדים לא השלימו עם ההחלטה שהתקבלה ובצר להם פנו לתהאמי אל גלואיי- המושל המוסלמי הכל יכול של מרכש ודרום מרוקו, ובלחצו נאלצו הצרפתים לחזור בהם מהחלטתם. השוק נותר סגור וסלומון נאלץ להתפטר מהוועד.

למרות הכישלון של החוגים המתמערבים, הייתה "פרשת השוק" ציון דרך חשוב בתולדות הקהילה. כי הנושא הפך זירה למאבק בין חוגים שמרניים לבעלי דעות רפורמיסטיות, כאשר כל צד מגייס את העיתונות הצרפתית והיהודית ליצירת דעת קהל אוהדת לעמדתו. ['האחדות מרוקנית' L'Union Marocaine, צידד בעמדת סלומון קורקוס ואילו 'העתיד המאוייר' L'Avenir Ilustré צידד בנשיא הקהילה]. המאבק גם סימל את היציאה של חלקים מהחברה היהודית מהאדישות ומהפסיביות שהיו מנת חלקם שנים ארוכות והם החלו לשגר מכתבים לעיתונים ובהם הביעו את מורת רוחם מההנהגה. יתר על כן, הכישלון המריץ את הצעירים לפעול ביתר נחרצות למען שינוי פני ההנהגה ובבחירות לחידוש הוועד לשנים 1934- 1936 הם הגדילו את ייצוגם והפכו לרוב. סלומון, שנאלץ להתפטר חזר לוועד כשהוא מחוזק בחברים לדעה שבחרו בו לגזבר הקהילה.

אמנם מרדכי קורקוס שב ונבחר לנשיא, אבל החברים החדשים לא השלימו עוד עם תרבות השלטון הדיקטטורי שלו ודרשו ממנו להעלות כל נושא לדיון פתוח ולקיים הצבעה גלויה על כל נושא. התוצאה הייתה: ברוב קולות החברים החדשים אושרו פרויקטים להם התנגדה ההנהגה השמרנית שנים ארוכות, ובראשם: פתיחת השוק החדש וסילוק הר הזבל- שנחשב לאירוע חשוב עד כי הוזכר בעיתון הצרפתי Le Sud Marocain: יאחד המונומנטים ההיסטוריים של המלאח, שעמד במקום 400 מאות שנים', ההישגים המריצו את חוג המתמערבים להסתער ביתר נחרצות לקראת חידוש הוועד לשנים 1936- 1938.

ברית מספר 38 בעריכת מר אשר כנפו ד״ ר אלישבע שטרית המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט.

עמוד 22

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 199 מנויים נוספים
ינואר 2023
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר