הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית

עליית הנוער.

פעילות עליית הנוער ממרוקו החלה עם הקמת המדינה :

1 – עם העלייה הגדולה משנת 1949 שאפו הילדים לעלות לארץ, ומשפחותיהם הסכימו לעלייתם, בתקווה שבעקבות ילדיהם יעלו אף הם. בשנים 1949 – 1952 עדים פעלה עליית הנוער בחסות ארגון " קדימה ". עד 1951 לא החמירו בקבלת עולים, פרט למכסות עלייה שצומצמו מדי פעם ובדיקות רפואיות שלא היו קפדניות מדי. הרקע החברתי ורמת ההשכלה של הילדים לא נבדקו. היה מקובל שטיפול רפואי קפדני ייעשה בבתי עליית הנוער בצרפת, בנורבגיה ובשוויץ או במחנות המעבר במרסיי.

2 – בשנת 1952 החלה עליית הנוער בפעולה עצמאית. בד בבד עם משבר בעלייה ממרוקו בשנים 1953 – 1954 חלה גם ירידה במספר המועמדים לעליית הנוער. בשנת 1953 הוחלט בירושלים על מדיניות שרירותית, לפיה כל נער המועמד לעליית הנוער שבמשפחתו יש חולה, לא יאושר לעלייה גם אם הוא בריא – וגם אם משפחתו אינה מועמדת לעלייה. משטר הסלקציה וצמצום מכסות העלייה האטו את היקף העלייה במידה משמעותית. בשנת 1953 עלו במסגרת עליית הנוער קבוצות קטנות, עד 20 ילד בחודש במקום 150 או יותר במכסות החודשיות של 1950 – 1951. הורים רבים התקוממו לאחר שדרישתם בשנת 1952 – כתנאי למסירת ילדיהן לעליית הנוער – להתחייבות בכתב שהם יעלו בעקבות ילדיהם, נענתה בסירוב מוחלט.

3 – בשנים 1954 – 1955 הומרו עקרונות הסלקציה ושונו דרכי קבלת הנוער למוסדות עליית הנוער. הבדיקות הרפואיות נעשו קפדניות יותר ונוספו אליהן בחינות לקביעת השכלתם של הילדים. אולם נוכח ההחרפה במאבק הלאומי המרוקאי וחשש היהודים כי עתידם הפוליטי, הכלכלי והביטחוני נתון בסכנה, התחזקה מגמת העלייה ומשרד עליית הנוער בקזבלנקה ונציגיו באזורים אחרים הפכו לגורמים חשובים במללאח, על אף ההנגדות למפעל זה בקרב חוגים דתיים ובין מנהגים חילוניים שביקרו קשה את מדיניות הסלקציה.

4 – עם עצמאות מרוקו וטרם סגירת שערי העלייה – סתיו 1955 – קיץ 1956, הצליחה עליית הנוער בסיוע נציגיה ברחבי מרוקו, שכללו בין היתר מורים ומחנכים של בתי הספר של כל ישראל חברים, להעלות מאות בני נוער.

בני הנוער עברו בדרך כלל חמש תחנות בעלייתם ארצה. התחנה הראשונה הייתה במחנה " קדימה ; התחנה השנייה הייתה במחנה של מרסיי, שם שהו מספר שבועות כדי לעבור בדיקות רפואיות, נוסף לבדיקות ולטיפול הרפואי שקיבלו במרוקו במסגרת מיון הילדים.התחנה השלישית הייתה ליד מונפליה, במחנה קמבוז, שם שהו חודשים וקיבלו חינוך ישראלי והכשרה מקצועית וחקלאית ; התחנה הרביעית הייתה "שער העלייה" בישראל ומשם לתחנה החמישית – רמת הדסה, לפני פיזורם במקומות הקליטה : הקיבוצים רוחמה, ברור חיל וניצנים, חוות סג'רה וכפר הנוער בתיה, מכבי וכפר הנוער הדתי.

רוב הילדים באו עליית הנוער מקזבלנקה ומערי השדה. רק מעטים באו מכפרים בהרי האטלס ומיישובים בשולי מדבר סהרה. עד 1954 היו כמעט כולם ילדי המללאח. בשנים 1955 – 1956 החלו להגיע לעליית הנוער ילדי הרבעים האירופיים, מהשכבה הבורגנית המבוססת יותר.

אלה הנתונים על עליית הנוער ממרוקו : בשנת 1947 – 765 עולים, במסגרת עליית הנוער ; בשנת 1950 – 455 עולים ; בשנת 1951 – 1.700 עולים ; בשנים 1952 – 1954 19600 עולים ; בשנת 1955 – 691 עולים ; ולבסוף, בשנת 1956 – ההערכה היא כי 1.000 בני נוער עלו במסגרת עליית הנוער.

קברניטי " שרל נטר " בהחלט נרתמו לשיתוף פעולה עם שליחי הסוכנות היהודית כדי להעלות בני נוער במסגרת עליית הנוער. אולם סוגיה זו זכתה לדיון נוקב בחוגים של "שרל נטר", באשר לזכותו וחובתו של הנוער היהודי במרוקו, שברובו מסורתי, לשמור על אופיו התרבותי תוך כיבוד אורחותיו במסגרות הולמות.

בסוף שנת 1958 הגיעו לצפון אפריקה שמועות ממרכזי עליית הנוער באיטליה ובעיקר בצרפת, על הימצאותו של נוער דתי צפון אפריקאי במסגרות לא דתיות של עליית הנוער. שמועות דומות באו מן הארץ מראשית שנת 1949. הן התחזקו בשנים 1950 – 1951, ונמשכו לסירוגין עד לשנת 1956.

השמועות היו מגוונות בתוכנן, ועיקרן כי בני נוער דתי, ובתוכם בני רבנים, הופנו או פנו למסגרות קליטה חילוניות של עליית הנוער ונתקלו בה ביחס של זלזול כלפי דתיותם ובאי יכולת לקיים מצוות. לעתים נאלצו לעבוד בשבת ובמועד, לאכול טרפה ולחם בפסח. השמועות גברו בדרך כלל לאחר חג הפסח והימים הנוראים. היו שמועות של זריקת תפילין, על אי קיום טקסי בר מצווה לנוער העולה, על חילונו של רוב הנוער.

עד מהרה נכונו תגובות מחאה של "שרל ", באמצעות "הפועל המזרחי" במרוקו, בתביעה לתקן את המעוות. ביקשו לקבוע כי דתיותו של הנוער תוגדר לפי רצון ההורים. כלומר, יש לשאול את ההורים באמצעות שאלון, באיזו מסגרת קליטה בארץ יחפצו לבנם. במכתבו של אשר אוחיון בא לידי ביטוי מובהק "החשש של האחראים על התנועה הציונית דתית, לגייס נוער שאינם יודעים לאן מועדות פניהם….ילדים אלה המגיעים מבתים דתיים, שומה עליכם כי ימצאו אווירה דומה בארץ ישראל.

משהוסכם דבר קיומו של שאלון להורים, שבו פעילי "הפועל המזרחי" לגייס מועמדים לעליית הנוער הדתי ולהחתים את הוריהם על שאלונים. אולם חודשים אחדים אחר כך הודיע, לדבריהם, נציג עליית הנוער של ביטול השאלון ועל חוסר האפשרות להבטיח לנוער המרוקאי הדתי קליטה במקומות דתיים בלבד, וזאת בשל מצוקת הקליטה במגזר הדתי בארץ. נציגי "הפועל המזרחי" דחו הודעה זו, וציינו כי ימנעו עלייתו של נוער דתי ממרוקו כל עוד לא יסכימו לתנאיהם. הנהגת "הפועל המזרחי" בקזבלנקה הורתה למרכזיה בערים השונות לעמוד על קיום השאלון ועל קבלת הבטחה לקליטה במסגרת דתית, בטרם ימסרו מועמדים לעליית הנוער.  בעקבות אי השקט בציבור הדתי על רקע השמועות מן הארץ, הגיע משה קול בקיץ 1949 לביקור במרוקו. לדבריו, הוא הגיע להסכם עם נציגי הקהילה, לפיו לא יוצג שאלון להורים ולא תוקם ועדת מיון במרוקו.

נציגי עליית הנוער יעבירו את התרשמותם מן המועמד ומשפחתו, וההגדרה תיקבע בהתאם לזה, בארץ, הבטיח קול, ייעשה הכול לקלוט את הנוער המרוקאי במגזר הדתי, אבל גם במקומות לא דתיים שיבטיחו תנאים מסוימים. הסכם זה לא הניח את דעתם של אנשי "הפועל המזרחי" וחוגים דתיים אחרים במרוקו. על רקע התגברות השמועות מן הארץ הם התמידו במאבקם להגדרה ברורה של הנוער העולה, ולהבטחת קליטתו במגרות דתיות, תוך שהם מתעמתים עם נציגי עליית הנוער במרוקו.

העימותים הגיעו לשיא במהלך שנת 1952, עת כרכו רבני מרוקו את מאבקם בעליית הנוער עם מאבקם בתנועות חלוציות חילוניות – ובפרט נגד "דרור" ו "השומר הצעיר", אשר לדידם, מגייסים נוער דתי, תוך שהן פוגעות בבחירה החופשית האמיתית שלהם. הסערה נגד עליית הנוער גברה בעקבות נקיטת עמדתם של כמה אישים חשובים במרוקו, שהשמועות הדריכו את מנוחתם והם תבעו נמרצות לתקן את המצב בעליית הנוער הדתי : רבה של מכנאס, הרב ב' טולידאנו, שנודע בהשפעתו על הציבור הדתי במרוקו ובקרב רבני מרוקו, היה מקורב ל "הפועל המזרחי" וגילה אהדה למדינת ישראל ולעליית ארצה.  י' אלמאליח, דמות מוכרת בציבור היהודי במרוקו ובפרט בקרב יהודי הכפרים, שזכה לאהדה רבה בקרב רבני מרוקו – יחסו למדינת ישראל ולעלייה היה חיובי. תביעה זו חוזקה על ידי אישי התנועה הציונית הדתית שביקרו במרוקו בשנת 1951, ביניהם הרב זאב גולד ויצחק רפאל ; עקיבא קשת, שהחל את שליחותו באביב 1952, פעל ברוח דומה.

מראשית 1952 נכנסו רבני מרוקו לפעולה, ועמדו בראשה במהלך כל אותה שנה. רבני מרוקו זכו למעמד משפטי חשוב, לסמכות רבה – שינקה את כוחה גם מן השלטון, ולהשפעה רבה בציבור הדתי במרוקו, ועל כן פעילותם בעניין זה הייתה חשובה.  דאגתם לשימור צביונו של הנוער המרוקאי בארץ ישראל, ובעיקר תביעתם של הורים שקיבלו מכתבים מבניהם בארץ וביקשו מן הרבנים לפעול, ואיומיהם כי יפנו לשלטונות בעניין עליית הנוער – הניעו את הרבנים לפעולה.

העילה לפתיחת המתקפה על עליית הנוער הייתה, כנראה, סירובה להעלות קבוצה שדרשה להגדירה כדתית, ולהבטיח לה מקום קליטה דתי בארץ. מכל מקום, בראשית 1952 הפיצו רבנים כרוז, שעיקרו אזהרה להורים לבל ימסרו את ילדיהם לעליית הנוער עד אשר יתקבלו ערבויות מתאימות לקליטתם הדתית.כרוז זה נתפרש כ "חרם" על עליית הנוער. הוא הופץ ונקרא בבתי כנסת בערים שונות במרוקו.

הרבנים, ובראשם הרב הראשי שאול אבן דנון, תבעו מעליית הנוער להיענות לדרישות ההורים, ולהבטיח הגדרה דתית וקליטה דתית לילדיהם. בכל מקרה, דרשו, אין לשלוח נוער מרוקאי למשקי "דרור" ו " השומר הצעיר". הפדרציה הציונית המרוקאית התערבה בפרשה, וניסחה הצעת פשרה שלפיה עליית הנוער תספק "במידת האפשר את דרישותיהם של הורי הילדים במרוקו" ; אם אי אפשר יהיה לספק מקום קליטה דתי לנוער דתי , יודיעו מראש להוריו. כל מרכזי הקליטה בארץ ישמרו על כשרות ושבת "ביחס לילדים ממרוקו : יש לצרף שליח דתי למשלחת עליית הנוער ולא ייעשו שינויים בשאלון להורים עד להוראות שיישלחו ממחלקה לעליית הנוער בירושלים.

הצעות פשרה אלה, שנתקבלו על ידי הרבנים, נשלחו לעליית הנוער בארץ, וזו נדרשה לקבוע את עמדתה כלפיהן. תגובת משה קול הייתה שלילית, בטענה כי הרבנים אינם מבטאים נאמנה את הציבוריות היהודית המרוקאית, אלא דווקא ראשי הפדרציה הציונית מייצגים יותר את המנהיגות היהודית במרוקו, והללו אינם דתיים.

לדידו, הירידה במספר העולים במסגרת עליית הנוער נובעת מגורמים אובייקטיביים שאינם קשורים בעמדת הרבנים. קול סבר כי אנשי "הפועל המזרחי" הסיתו נגד עליית הנוער ואין להיענות לדרישותיהם.

במסגרת מאמצים מצד גורמים שונים למציאת פתרון לקיפאון שנוצר, ביקר בארץ אלפונסו צבע, כנציג הפדרציה הציונית וממנהיגי "הפועל המזרחי" במרוקו. בביקורו נפגש עם משה קול ועם ראשי התנועה וביקר במרכזי קליטה שונים. הוא קיבל מקול הבטחות שונות לתיקון המצב. בינתיים בקיץ 1953, הגיע למרוקו יצחק רפאל. גם הוא, בסיועו של אלפונסו צבע, פעל להרגעת הרוחות. אולם שנת 1953 הסתיימה ללא שינוי, לאכזבתם הרבה של התנועה והחוגים הדתיים במרוקו.

מכל מקום, מעטה החשדנות מצד היסודות המקומיים במרוקו כלפי קברניטי עליית הנוער לא עזר לשיתוף הפעולה ביניהם. זאת הסיבה לכך שעליית הנוער נוהלה בהמשך בעיקר על ידי פעילים מקומיים דוגמת אהרן קדוש.

בשמך השנים 1954 – 1956 גברה מעורבותה של התנועה הציונית הדתית בעניין זה, באמצעות הרב זאב גולד וש"ז שרגאי, תוך חיזוק עמדתם של חוגי " הפועל המזרחי " והחוגים הדתיים במרוקו. כתוצאה מכך קודמה ההיענות לתביעותיה של התנועה הציונית הדתית בכלל ובשאלת עליית הנוער בפרט.

אולם יותר מכול הגבירו מהלכים אלה את רגישות ההורים במרוקו לגבי מסגרות הקליטה בארץ ישראל, והתוצאה הייתה עלייה בשיעור הפונים במרוקו לעליית הנוער הדתי.

הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.

יוסף שרביט-2004

עמוד 143

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
מאי 2023
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר