אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק
תקנה בפאם למורדת המקבלת מחצית התשלום להנקה
לפי תקנות המגורשים בפאס בשנת האי״ש (1551) עליה חתומים עשרה חכמים ולאחר מכן בשנת ישמ״ח (1598) עליה חתומים שני חכמים נוספים:
אם יהיו איזה נשים מורדות בבעליהן ולפעמים יארע שאיזה מהן תהיה מעוברת ואינה עושה, רק שיולדת ומשלכת הוולד כדי שיניקהו אביו וכן לא יעשה. לכן למגדר מילתא [לטובת הנושא או לשם תקנה] אנו מסכימים שמהיום הזה ואילך שום אדם שתהיה מורדת בבעלה ובעת המרדות תהיה הרה או מיניקה שלא תוכל להשליך הולד שתלד כי אם תהייה מחוייבת להניק את הולד מיום הולדו ועד כ״ד חדשים רצופים בין יהיה זכר או נקבה. ויתנו לה בשכר ההנקה חצי השכירות שלוקחת אשה מינקת (אברהם אנקאווא,
׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כה).
בסי׳ קט, דף כ ע״ב, החכם הזכיר את התקנה וסיכם שדין המורדת כמו המגורשת. ר׳ פתחיה בירדוגו הזכיר את התקנה הנ״ל (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף ס, ע״ב). בתקנות הנזכרות על ידי חכמים אחרים חוזר נוסח זה:
כל אשה שמרדה על בעלה שדינה לצאת בלא כתובה, אם היתה מניקה או הרה מחוייבת להניק הילד היולד מיום הולדו ועד תשלום כד חודשים, והבעל יתן לה מחצית שכר ההנקה שיתן הבעל לאשה אחרת. התקנה מצוטטת גם על ידי ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, דף קכה, ע ״ב.
הנקה על ידי אלמנה בשכר.
בשו״ע אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יג: ״אלמנה שהיתה מניקה בנה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע״פ שאינה יכולה לינשא עד סוף כד חדש״. שם ס״ק יד: ״ויש מי שאומר האשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כד חודש״(מצוטט גם על ידי ר׳ חיים טולידאנו, ׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג, דף נה ע״ב).
לפי תקנת המגורשים – לאלמנה רק מחצית השכר. האלמנה מקבלת רק מחצית התשלום שהיו משלמים למניקה שכירה, כי היא מקבלת מירושת בעלה מחצית הרכוש, והחצי ליורשים. אבל אצל אלה שלא קיבלו את תקנות המגורשים ונוהגים על פי הדין, תקבל האלמנה תשלום מלא כמו מינקת שכירה:
אלמנה שהיתה מניקה יש לה לומר שלא תניק אלא בשכר. ומכל מקום תיקנו ז״ל שלא תטול אלא חצי ההנקה. ועוד ינתן לה במה ישכב הילד ובמה לכבס כסותו. ודוקא שחולקת עם היתומים שכתובתה למנהג הקהילות, אבל אם כתובתה כדין, שכרה מושלם (אברהם קורייאט, ׳ברית אבות׳, דף עח). המנהג בתפילאלת בה לא קיבלו את תקנות המגורשים – אלמנה מקבלת מהיורשים רק הוצאות הכלכלה והכסות לתינוק. אלמנה מניקה הניזונית מן היורשים מניקה חינם. ואפילו אם אינה ניזונית מהיורשים,
לא שמענו גם לא ראינו שהיו נותנים לה שכר הנקה מיוחד בשביל ההנקה, אלא נותנים לה דמי מזונות הולד, דהיינו בית דין שמין כמה צריך הוולד לענין כסות ומאכל ומשקה וכו׳ ונותנים לה היורשים מעות דמי כל הדברים האלה מדי חודש בחודשו(שלום אביחצירא, ׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ צה).
החלטת מועצת הרבנים במרוקו על דמי הנקה מלאים לגרושה ולאלמנה
הרב דוד עובדיה מצפרו הביא הצעת החלטה למועצת הרבנים השנייה במרוקו בשנת תש״ט (1949), על תשלום מלא לאלמנה ולגרושה, בהסתמך על עמדתו של ר׳ פתחיה בירדוגו בתשובותיו ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו. אשר לאלמנה הוא מסביר את ההצדקה למחצית דמי הנקה בכך, כי ידה היתה על העליונה בחלוקת נכסי הבעל שהוא מעל סכום כתובתה. לכן התקינו שתקבל רק מחצית התשלום. אבל עתה מאז שנתקבלה תקנת הבחירה והיא מקבלת ״רק הפחות שבסכומים״, מדוע ייגרע חלקה בדמי ההנקה ? חברי המועצה לא קיבלו את הצעתו בשלמות, ההחלטה היתה כי רק הגרושה תיטול שכר הנקתה במושלם (מ. עמאר, תש״ם, עמ׳ 243-242; נזכר על ידי ר׳ יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, דף נה; חוות דעתו של ר׳ יהושע מאמאן, בהקשר לתקנה: ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יג).
דירוג התשלום למניקות לפי מצב כלכלי. במועצה השלישית שהתקיימה בשנת תש״י(1950) הוחלט על דירוג התשלום למניקות לפי שלוש דרגות של רמת חיים:
דל, בינוני ועשיר. וכן יפסקו על תשלום למינקת ״בעד חלבה ובעד טיפולה ביונק״ לפי השירותים דלקמן:
- מינקת שלמה בחלבה ליונק.
- מינקת בחלבה עם הסעדתו בדברים אחרים.
- אינה מניקה כלל, רק סועדת היונק בדברים הצריכים לו(מ. עמאר, תש״ם, עמ׳ 274).
אשה שהתעברה ללא נישואין תבעה מאבי התינוק דמי הנקה. מעשה בשנות ה־60 של המאה ה־20: אשה התעברה מפלוני, והוא הודה בפני בית הדין שהתינוק ממנו, והאשה מניקה אותו זה שנה ומטפלת בו. היא תבעה ממנו דמי הנקתו, טיפולו, כסותו, רופא ורפואות מיום לידתו עד עתה, ואילו הנתבע אמר, כי היות ולא תבעה אותו עד עתה הוא חשב ש״היא עושה הכל בתורת חסד, כי היא אמא שלו״.
ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשכ״ב (1962) כי היא תקבל על עצמה בחרם שלא טענה עליו שקר. והוא ישבע שהיא לא תבעה ממנו מאז יום לידתו ורק עתה, ואז הוא פטור מלשלם לה עבור העבר. ואם לא רצה להישבע, אזי חייב לשלם לה ההוצאות על פי שומת שני בקיאים שיעריכו את ההוצאות (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ סא).
זונה שילדה תינוק – על האב לשלם דמי הנקה. בתשרי תרצ״ד (אוקטובר 1933) היה מעשה בזונה שילדה לאדם, והוא הודה כי התינוקת ממנו. בהיות התינוקת בת ג חודשים תבעה ממנו דמי הנקה, והאיש טען שאחיותיו יטפלו ויניקו אותה בחינם ״והיא טוענת שקשה עליה פרידתה וגם צער החלב וכו׳ ולכן תתן לה שכר הנקה והיא תניק אותו״, וכן חוששת שהאב או קרובותיו ירצחו את התינוקת.
ר׳ דוד צבאח ציטט את הדין בשו״ע אהע״ז סי׳: ״הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו״. ההנקה היא בכלל מזונות. וזמן ההנקה יח חודשים לנקבה וכד חודשים לזכר. החכם הזכיר תקנה של שנת תי״א (1651) המחייבת הנקה לנקבה יח חודשים ולזכר עשרים חודשים. הוא התחשב בנימוקיה וכתב: ״כמעט יש סכנה בפרידת הבת מאמה כי בג׳ חודשים יכולה להכיר אותה ובפרט דאיכא [שיש] חששת רציחה… מציאות שכיחה בכל יום מפני הבושה״. לסיכום, החכם חייב את האב בשכר הנקה למשך יח חודשים (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, פו, דף מג ע״א־ע״ב).
אלמנה ילדה מחוץ לנישואין, ותביעתה לתשלום דמי הנקה לא נענתה,
כי הגבר הכחיש שהתינוק ממנו. על מקרה כזה דן ר׳ אליהו ילוז ״ותבעה ממנו דמי הנקה כיחש בה ונשבע להד״מ [לא היו דברים מעולם], ופטרוהו בית הדין״ (אליהו ילוו, ׳יש מאין׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).
בזמן החדש היו מניקות מוסיפות ״אבק מקמח״ כפי שכתב ר׳ מכלוף אביחצירא (׳יפה שעה/ או״ח סי׳ מ).
לפי הדין מינקת שמת הולד ״מותרת בימי אבלה לילך למרחץ כדי שיתרככו דדיה״ (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף יח ע״ב).
חלב של שדי האשה כאמצעי רפואי. ר׳ יהושע מונסונייגו מפאס כותב, כי ״מותר לחלוב מדדי האשה לחולה שאין בו סכנה לשתות לרפואה שיעור כגרוגרת. ואם לרפואת עין כשעור ההוצאה, ואם לתת על פדחתו לקרר הקדחת״.
בין העצות שהשיא ר׳ שלום הכהן מג׳רבה לאב, כי בעת העיבור והיניקה של בתו, שלא יגרום לה לכעוס, כי הדבר מזיק לה (׳ברכה ושלום׳, דף יב ע״א־ע״ב).
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק
עמוד 141