שמה של פרשת "נשא", מלשון לנשא ולרומם. הרב משה אסולין שמיר

 

שמה של פרשת "נשא", מלשון לנשא ולרומם.

 רומז לנושאים רבים בפרשה, המנשאים את הקב"ה ועם ישראל:

 הלווים נושאים את כלי המשכן,

 והכהנים נושאים את ידיהם בברכת כהנים,

ומנשאים את עם ישראל בברכותיהם.

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר:

נשא את ראש בני גרשון גם הם, בית אבותם למשפחתם" (במ' ד, כב).

"לצד שבא לומר ענין אחר לבד מהמספר, והוא

               שינשא וירומם – בני גרשון לערך בני מררי" (רבנו-אור-החיים-הק').

לשאת את ניצוץ הקדושה שבתוכנו לראש,

כדי לקדש את גופנו, רוחנו ונשמתנו (בן איש חי. "אדרת אליהו").

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק': "נשא" – שמה של פרשתנו, מלשון "שינשא וירומם". שם הרומז לנושאים רבים בפרשה, העוסקים ב"רוממות א-ל בגרונם" (תהלים קמט ו). ברגע שמרוממים את ה', הקב"ה ינשא וירומם אותנו, ובכך נזכה להמשך הפס': "וחרב פיפיות בידם" כנגד אויבינו, כדברי המלבי"ם לפסוק.

א. "נשא את ראש בני גרשון" הפותח את פרשתנו, מהווה המשך ל"נשא את ראש בני קהת" בסוף הפרשה הקודמת, הנושאים את כלי המקדש המקודשים, ובכך הם מנשאים ומרוממים את שמו יתברך.

 

ב. י"ב הנשיאים, מנשאים ומרוממים את שמו יתברך, בכך שהם חונכים את המשכן ע"י הבאת קרבנות "ביום הקמת המשכן, בו היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה", כדברי רש"י.

 

ג. "ברכת כהנים" בה נושאים הכהנים את ידיהם כלפי שמיא, ומברכים את עם ישראל "באהבה" מידי יום ביומו, בבחינת "אמור להם". אמור – לאהוב, כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ"ב האומר: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם, פירוש: לברך את בני ישראל אינו רשאי, אלא רק מי שהוא אוהב את ישראל". הוא מסתמך על הכתוב: "ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגולה" (דב' כו, יח). "האמירך – אמור" = לאהוב.

ה'מגן אברהם' פסק להלכה ע"פ הזהר (במ' קמ"ז): "כל כהן שאינו אוהב את עמו, או שאינו אהוב לעם – לא ישא כפיו לברך את העם, שנאמר: 'טוב עין הוא יבורך' (משלי כב, ט), אל תקרי יבורך – אלא יברך".

 

ד. פרשת נזיר מבטאת את הרצון להתקדש ולהתעלות בעבודת ה', ובכך הוא מרומם את הקב"ה, ומנשא את עצמו

 

ה. פרשת סוטה –  מבטאת את הרצון לעשות שלום בין לאשתו, ובכך לרומם ולנשא את חיי המשפחה מתוך קדושה וטהרה ע"פ אדני התורה. ביצירת הוולד, שותפים הקב"ה המפיח נשמה בעובר, וכן האבא והאימא הנותנים את השאר. כאשר מתברר שהאישה אכן כשרה, היא זוכה להיפקד אם היא הייתה עקרה כדברי רבי אליעזר. ואם בניה היו כעורים וכו', היא תלד נאים וכו' כדברי רבי יהודה (ספרי זוטא ה כח).

 

פרשת "נשא", עוסקת באיזונים השונים בין חלקי החברה – הכהנים, הלווים, וישראל החונים מסביב לאוהל מועד. כל שבט ומעמדו החברתי – "איש על דגלו לבית אבותיו". בכל חברה, קיימים גם אנשים חלשים כמו הטמאים המוצאים מהמחנה, וכן פרשת סוטה.

מצד שני, הנזיר הרוצה להתקדש ולהתעלות בעבודת ה'. לכולם התורה נותנת פתרון.

מחנה כזה עצום היוצא למסע ארוך לעבר ארץ ישראל, זקוק גם לברכה במעשה ידיו, בדמותה של ברכת כהנים המקיפה את כל הברכות – ברכות גשמיות וברכות רוחניות.

 

פרשת "נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, והיא כוללת קע"ו פס' = 176. גם פרק קי"ט בספר תהילים מתוך הכתובים, מכיל 176 פס'. כ"כ הגמרא "בבא בתרא", המשתרעת  על פני 176 דפים.

 הקשר הרעיוני בין שלושתם, רמוז בראש כל אחד מהפרקים הנ"ל.

"נשא את ראש" הפותח את פרשתנו, רומז לכך שהקב"ה מבקש לנשא ולרומם את ראשם של אנשים "תמימי דרך ההולכים בתורת יהוה", פסוק הפותח את פרק קי"ט בתהלים. הסיבה לכך, הם נוהגים ביושר ב- דיני ממונות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשנה הראשונה של מסכת בבא בתרא: שני שותפים בחצר העושים מחיצה בניהם, מחויב כל אחד לנהוג ביושר, ולתת מחצרו מחצית מרוחב הגדר, וגם לשלם מחצית מהעלות.

 

דברי המשנה נשמעים פשוטים, אבל המקרה דלהלן יוכיח אחרת. בבניין אחד בשכנותנו, היה מקרה דומה להפליא לנאמר במשנה. לזוג שכנים, הייתה מרפסת משותפת ענקית, ללא גדר הפרדה. אחד השכנים שרצה מעט פרטיות, ביקש משכנו להקים יחד גדר הפרדה, כדי לשמור על יחסי שכנות נאותים.

מדהים לגלות, עד כמה רבותינו זכו לכוון ברוח קודשם למקרה המסופר במשנה: לאחר בקשות חוזרות ונשנות, השכן הסכים להקמת הגדר {"חומת מגן"}, בתנאי שהשכן היוזם יקים תחילה את הגדר מכספו, ואח"כ הוא ישלם את חלקו.

בתום הקמת הגדר, אשת השכן החליטה שהגדר הוקמה שלא על דעתה, ולכן הם לא ישלמו את חלקם. בעלה החליט ללכת בעקבות אשתו, כמו אצל מנוח אביו של שמשון, עליו נאמר: 'וילך מנוח אחרי אשתו' (ההפטרה. שופטים יג יא).

 

מוסר השכל: רוצה שהקב"ה "ישא" וירומם את ראשך כפירוש רבנו-אוה"ח-הק' הנ"ל, תנהג ביושר גם עם שכניך.

   

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר: נשא את ראש בני גרשון…

מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקוד אותם,

כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד" (במ' ד כא – כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  שואל בתחילת הפרשה: הרי תפקידי גרשון ומררי המוזכרים בפרשתנו, מהווים המשך לעבודת בני קהת במשא המשכן וכליו שהוזכרו בפרשה הקודמת 'במדבר'. אם כך, מדוע הוצרך לומר בתחילת הפרשה דיבור נפרד: "וידבר יהוה אל משה לאמר. נשא את ראש בני גרשון", ולא להסתפק במה שאמר אצל קהת: וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר: נשא את ראש בני קהת וכו'.

רבנו גם שואל: מדוע בגרשון נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר", ואצל קהת נוסף אהרן: "וידבר ה' אל משה ואהרון".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הדברים בחן ושום שכל, בבחינת: "שֵׂכֶל טוֹב – יִתֶּן חֵן" (משלי יג טו).

על בני קהת אמר רבנו בסוף פרשת במ' (ד, ב): "נשא את ראש בני קהת" – לשון נשיאות ראש בערך {לעומת} גרשון ומררי… לצד שנתן ה' להם עבודה פנימית לשאת ארון", עליו נאמר שהוא נושא את נושאיו (במ' ד, ב).

על גרשון אומר רבנו בפרשתנו: "נשא את ראש בני גרשון… תפקוד אותם" – לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר, והוא שינשא וירומם בני גרשון לערך {לעומת} בני מררי" (במ' ד, כב). יוצא שאצל גרשון נאמרו שני ביטויים: נשא וגם תפקוד, בניגוד לקהת עליו נאמר רק הביטוי נשא. אצל מררי נאמר: "בני מררי… תפקוד אותם" (במ' ד, כט).

כלומר, השימוש בביטוי "נשא" שמשמעותו "לשון נשיאות ראש", בא לבטא את חשיבות ההדרגתיות בתפקידים. אצל קהת  נאמר "נשא". אצל גרשון נאמר "נשא ותפקוד". אצל מררי נאמר רק "תפקוד".

 

פועל יוצא מהשימוש בביטוי "נשא" לגבי תפקידם של "בני קהת" ו"בני גרשון", משקף את חשיבות מעמדם בנושא משא כלי המשכן, כל אחד לפי מעלתו הרוחנית. בני קהת נשאו את הכלים הכי מקודשים כמו ארון העדות, המנורה ושלחן הפנים. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן ואת קלעי החצר וכו'. לכן נאמר לפני כל אחד מהם דיבור בפני עצמו: "וידבר יהוה אל משה". וכדי להבדיל במעמדם, אצל קהת נאמר הביטוי "נשא", ואילו אצל גרשון נאמר "נשא" וגם "תפקוד". לגבי בני מררי לעומת זאת, נאמר הביטוי "תפקוד" בלבד. כל זאת, כדי להדגיש את תרשים הזרימה בקדושת הכלים אותם נשאו, כאשר קהת בראש, אח"כ גרשון, ולבסוף מררי.

 

"לצבא צבא" (במ' ד, כג). רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע אצל קהת נאמר "לצבא" לבד (ד, ג), ואילו אצל גרשון נאמר "לצבא צבא", ואצל מררי נאמר "תפקוד" בלבד.

להלן דברי קדשו: "ובבני קהת אמר לצבא לבד, כי הם נושאים כלי הקודש הפנימיים... משא"כ מה שלפנינו {בני גרשון}, הם צובאים צבא הצובא קודש שהם היריעות וגו', והקרשים וגו' {אצל מררי} שהם צבא הקודש, לזה אמר לצבוא צבא. מעתה הם צובאים הצבא". כלומר, בני קהת משרתים בקודש ממש, לכן נאמר "לצבא" בלבד, ואילו בני גרשון הם תנא דמסייע לקהת – הם משרתים את כלי הקודש אותם שמים ביריעות.

המשכן גם נקרא יריעות, היות ובתוכם שמים את כלי המשכן, כדברי רבנו אצל בני מררי בפס': "בני מררי… כל הבא לצבא לעבוד את עבודת אהל מועד… וזאת משמרת משאם לכל עבודתם באוהל מועד, קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו" (במ' ד, כט – לא).

 

 וכך דברי קודשו: "ולהלן {לעיל. רבנו משתמש לעיתים בביטוי 'להלן', גם במשמעות 'לעיל'} בבני גרשון, עבודה באוהל מועד. לצד כי עבודת בני גרשון, היא באוהל מועד עצמו, שנושאים יריעות המשכן ואוהל מועד מכסהו וגו'. מה שאין כן בני מררי, שעבודתם היא הקרשים והאדנים וכו', שהם עבודת אוהל מועד, שנושאים אוהל מועד. לזה אמר, לעבוד את הקרשים וכו', שהם עבודת אוהל מועד, ולזה לא חש לומר 'לצבא' לבד, שהרי פירש הכתוב דבריו, מה שאין כן בעבודת בני גרשום. להעירך בהפרש שבין עבודתם לעבודת בני קהת, לצד שבשניהם אמר 'עבודה באוהל', ואין הכר בדבריו, להפרש שבין שניהם, לזה כתב שינוי 'לצבוא צבא', משונה ממה שכתב בבני קהת 'לצבא'" בלבד.

 

לגבי השאלה השניה, מדוע אצל בני קהת נאמרו אהרן ומשה, ואילו אצל גרשון נאמר רק משה, אומר רבנו:

"לצד כי שם בא הציווי לאהרן – כדי שיעשה סדר האמור, בעניין משאם של בני קהת, דכתיב: 'ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במ' ד, יט- כ), לזה אמר 'ואל אהרן', מה שאין צורך לזה, במשא בני גרשון".

כלומר, בגלל קדושת הכלים, דוגמת ארון הברית וכו' אותם נשאו, היה חשש שינהגו בחוסר קדושה שלא בהתאם, דבר שהיה גורר עונש מיתה, כפי שאכן קרה לא מעט, לכן אהרון ובניו היו צריכים לעשות סדר בהכנת הכלים למסע, ע"י כיסוים מתוך קדושה: "ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך, וכיסו בה את ארון העדות… וכילה אהרן ובניו לכסות את הקודש בנסוע המחנה, ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת, ולא יגעו אל הקודש ומתו" (במ' ד ה-טו).

 

לסיכום דברי קדשו: רבנו מסביר את ההבדלים בין תפקידי קהת, גרשון ומררי במשא המשכן וכליו, ואיך זה בא לידי ביטוי בשינויים השונים בכתוב, בהתאם לדרגת הקדושה של הכלים אותם הם נשאו:

א.  שימוש בדיבור מיוחד בראש הפרשה  "וידבר יהוה" לגבי תפקידי גרשון ומררי, ולא הסתפק בפתיח של בני קהת.

ב. מדוע אצל גרשון נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר", ואצל קהת נוסף גם אהרן: "וידבר ה' אל משה ואהרון לאמר".

ג. השימוש בביטוי "לצבא" אצל קהת (ד, ג), ואילו אצל גרשון נאמר "לצבא צבא", ואצל מררי נאמר "תפקוד".

ד. "לעבוד עבודת אהל מועד" אצל גרשון, ואילו אצל מררי: "לעבוד את עבודת אוהל מועד", בתוספת "את".

 

בני קהת זכו להיות המובחרים במשא הכלים הכי מקודשים במשכן,

בגלל שיצאו מהם שני חכמים גדולים, בדמותם של משה רבנו ואהרן הכהן, ואחותם מרים הנביאה.

כל זאת, למרות שגרשון היה הבכור.

 

"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה –

שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו,

ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו"

 (רמח"ל. מסילת ישרים ראש פר' א').

 

ה"בן איש חי" כותב בספרו "אדרת אליהו": לכל אחד יש ניצוץ אור קדוש עליון הנתון בתוככי גופו, ולאדם יש תפקיד גדול בחייו, להעלות ולשאת את הניצוץ האלוקי הק' שבתוכו, ולקדש את גופו. שנזכה אמן סלה ועד.

בדבריו הקדושים, טמון רעיון עמוק אותו משדר לנו הקב"ה, השכם והערב: יהודי יקר, יש בך נשמה קדושה, "נשא" את הניצוץ האלוקי שבתוכך, העלה אותו לראשך, ותן לו לשאת את שרביט הניווט בכל אשר תפנה, ואז תשכיל.

את זה ניתן לעשות, ברגע "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל

אשר הוא עמל כל ימי חייו". וזה, "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה" כדברי הרמח"ל  (מסילת ישרים ראש פר' א').

קיימות שלש דרגות בעבודת ה':

 

פרשת "נשא" חלה לרוב אחרי חג מתן תורה, כאשר ראשנו מאיר עדיין מהבזקי אורות קבלת מתן התורה, ואל לנו לעמעם את האורות בירידה לעולם העשיה, ללא הפעלת מנגנוני הגנה ושליטה ביצר הרע.

 להלן ג' הדרגות בעבודת ה'.

 

קהת – מלשון "הקהה את שיניו", בבחינת חסיד השולט ביצרו.

גרשון – מלשון לגרש. דוגמת יוסף הצדיק שנלחם ביצרו והצליח לגרשו.

מררי  – מלשון מר, בבחינת בינוני הנלחם מרה ביצרו, אבל מתקשה לגרשו, ונשאר במרירותו.

 

עלינו לפעול בדרכו של קהת השולט ביצרו, בבחינת: "מלך ביופיו – תחזינה עיניך, תראינה ארץ מרחקים." (ישעיה לג, יז). הצדיק יזכה לראות זיו שכינתו יתברך בבחינת: 'מלך ביופיו , תחזינה עיניך' כדברי רש"י.

ניתן להוסיף על דברי קדשו: הצדיק זוכה לזיו שכינתו יתברך, היות והוא בודק את מעשיו לפני ביצועם, בבחינת: "איזהו חכם – הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א), ומשתדל לראות למרחוק, מה תהיה תוצאת מעשיו, האם הם מתאימים לתורת המלך – מלכו של עולם.

 

מ – ל – ך: (נוטריקון) מ – מוח. ל – לב. ך – כבד. יש לתקן ג' דברים: מוח המסמל את המחשבה. לב – רגש. כבד – תאוה.

על המוח לשלוט על הרגשות אותן מסמל הלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד. אחרת, יהיה בבחינת:

ל – מ – ך:  לב, מוח, כבד. למך, מפעיל תחילה את הלב המסמל את הרגשות, ורק אח"כ את המוח, בדומה לבהמה שכאשר היא אוכלת, היא מורידה את ראשה – המוח למטה, כאשר ליבה – רגשות, וכבדה – תאוות, נמצאים למעלה.

הביטוי "לכם" המופיע במצוות רבות כמו "וספרתם לכם" וכו' רומז לנאמר לעיל: ל – כ – ם = לב – כבד – מוח.

 

מוסר השכל: לפני קיום מצוות, חייבים להפעיל תחילה את המוח המסמל את תורת השכל הישר,

לשלב בו את הלב המבטא את אהבת ה', ולבטל מגופנו את התאוות, המסומלות ע"י הכבד.

 

 

"יברכך יהוה וישמרך. יאר יהוה פניו אליך ויחנך.

      ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום" (במ' ו כב- כז).

 

ברכת כהנים לאור ההלכה והקבלה.

"אמר להם הקב"ה לישראל, אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם,

אני עומד ומברך אתכם, שנאמר "ואני אברכם" (תנחומא נשא ח').

 

כאשר הכהן, ההורה או הצדיק מברך אותך,

לעולם תזכור, שהוא רק צינור "המוצב ארצה, וראשו בשמים".

המברך האמתי – הוא הקב"ה.

 

שורש המילה ב.ר.כ.ה – ב,ר,ך – 222. זה מבטא את מספרי הריבוי באחדות, בעשרות ובמאות. כלומר, השפע הטמון בברכה, חולך ומתרבה מהקל אל הכבד. מקור הברכה הוא הקב"ה לבדו, ואין בלתו.

הקב"ה מעביר לנו את הברכה דרך צינורות שונים, וביניהם הכהנים. ברכת כהנים היא ברכה עצומה שאין לה שיעור,  המקיפה את עולם החומר ועולם הרוח, ולכן אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' על כך: "יש בה דבר מלך לקיים הדבר". כלומר, דרכה נמשך השפע לעליונים ולתחתונים, דבר הנותן קיום לכל העולמות.

בברכת כהנים נאמר: "ואני אברכם". כלומר, הקב"ה הוא המברך, לכן בכל אחת משלש הברכות, מופיע שם ה' כבר במילה השניה: "יברכך יהוה, יאר יהוה, ישא יהוה".

 

רבים וטובים מחכים שעות ע"ג שעות כדי להתברך ע"י צדיק. אחרים אף נוסעים אל מעבר לים כדי להשתטח על קברי צדיקים. והנה הקב"ה יתעלה שמו, שולח לנו מידי יום ביומו דרישת שלום חמה ולבבית בתוך "ברכת כהנים", הסדורה מילה במילה ע"י שליחיו הכהנים, ועלינו רק לעמוד בדחילו ורחימו ולכוון לברכה שתעטוף אותנו.

מעשה שהיה, כך היה: לקראת תפילת נעילה של יום הכיפורים בביכנ"ס ע"ש רבנו-אור-החיים-הק' בו שימשתי כרב הקהילה, אומר לי הגבאי שהכהנים שהיו אתנו בשאר התפילות, בוששו לבוא. מה יהיה עם ברכת כהנים בתפילת הנעילה לה מצפה הציבור? יצאתי מביהכנ"ס ובליבי תפילה לבורא עולם, שבזכות רבנו-אוה"ח-הק' שעל שמו ביהכנ"ס, אשיג כהנים לתפילת הנעילה, היות והציבור מצפה לזה בכיליון עיניים. תוך דקות, אני רואה משום מקום, שני אחים כהנים המתקרבים אלינו. השבח לבורא עולם, קוימה בנו "תשועת יהוה – כהרף עין".

 

א. הרמב"ם כותב: "כה תברכו" – בעמידה. "כה תברכו" – בנשיאת כפיים. "כה תברכו" – בלשון הקודש. "כה תברכו" – פנים כנגד פנים" (תפילה וברכת כהנים י"ד הלכה י"א). כאן המקום להדגיש שעל הציבור לפנות לכיוון הכהנים בשעת הברכה "פנים כנגד פנים", ולא לפנות לכיוונים אחרים.

ב. מרן השו"ע פוסק כרמב"ם: "בשעה שהכוהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו עומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם" (סימן קכ"ח סעיף כ"ג). לצערנו, יש המפנים את פניהם לכיוונים אחרים, "מפחד" לראות את פני הכהנים, כמו בבית המקדש בו בירכו את העם בשם המפורש (חגיגה טז, ע"א), לכן אסרו להסתכל.

ג. ספר הבהיר (סימן קלה): בזכות נשיאת כפיים מתקיים העולם, היות ובזמן המקדש הברכה נעשתה תיכף לאחר שהוקרב קרבן התמיד בבוקר כשהעולמות מאוחדים, היות וכופרו עוונותיהם של ישראל בעקבות קרבן התמיד. כמו כן, היא נעשית בעשר אצבעות כלפי מעלה דבר הרומז לעשר הספירות בהן תלויה הברכה, וכן לעשרה מאמרות בהם נברא העולם, ועשרת הדברות המעמידות את העולם.

ד. האברבנאל: "יברכך" – לעובדים. "יאר" –  ללומדי התורה. "ישא" – לחיילים, שיהיה שלום ולא ילחמו.

ה. הרמח"ל: הברכה האמצעית "יאר" היא החשובה ביותר, היות והארת פנים חשובה מאוד, ובפרט  המאור שבתורה. כדברי הרמח"ל: "יאר… ויחונך" –בעקבות ההארה, זוכים שהכל מתקבל מתוך חן.

אצל רות המואביה נאמר: "ותאמר רות: ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו" = אחפש בעל שדה אשר בעיניו אמצא חן =  "ויחונך" = בבחינת מתנת חינם.

 

ו. החיד"א: "כל הברכות שבתורה על תנאי הם, אם נשמור תורה ומצוות. ברכת כהנים אינה על תנאי, ומתקבלת בכל אופן" (החיד"א "דבש לפי" ערך לוויה).

ז. רש"י: "ששים אותיות אלו נקראות 'גיבורים' לפי שיש בכוחם להילחם עם השטן ועם המקטרגים, ולהציל מפחד בלילות" (ספר הפרדס המיוחס לרש"י, הל' ר"ה). זהו ההסבר לנאמר בקריאת שמע על המיטה: "ששים גיבורים סביב לה".

ח. ה"כלי יקר": כל אחת משלוש הברכות המרכיבות את ברכת כהנים, מתחילה באות יו"ד.

רבנו אומר: "במילה יו"ד אשר הנעלם ממנה עולה למספר י' כמו הנגלה, כי הנעלם מן יו"ד הוא ו' ד'. שמע מינה שכל הברכות כפולות, כי חלק מהם אל הגוף, וחלק מהם אל הנשמה הנעלמת, כי שניהם באו במספרם עשרה כמאמרם ז"ל (נידה לא ע"א).

יו"ד = י' + ו' ד' = 20.  ביצירת הוולד שותפים הקב"ה, האב והאם, וכל אחד נותן את חלקו.

הקב"ה נותן י' דברים רוחניים: רוח, נשמה, קלסתר פנים, ראית העין, שמיעת האוזן, דיבור, הליכה, דעת, בינה, שכל. האב נותן: "מזריע לובן שבו, שממנו גידין, עצמות, מוח שבראשו, ציפורניים, לובן שבעיניים.

 האם נותנת: "אודם שבו, שממנו עור ובשר, דם ושערות, ושחור שבעיניים".

"כל כ' החלקים הנ"ל, מתברכים ע"י שישא הכהן י' אצבעותיו, כאשר מכל אצבע, תחול הברכה על חלק גשמי הנגלה, ועל חלק רוחני הנסתר.

וג' יודי"ן – היינו ס' כנגד ס' אותיות שבכל הברכות אשר עליהם דרשו (ילק"ש שיה"ש תתקפר) פסוק 'שישים גיבורים סביב לה וכו' (שיה"ש ג ז).

 

ט. הרה"ג רבי רפאל בירדוגו – ראב"ד מקנאס במרוקו, כתב בספרו 'מי מנוחות': "אמור להם' – לפני שתברכו את בני ישראל, אמרו להם שיכינו את עצמם לקבל את הברכה, משום שהאדם צריך להיות כלי מחזיק ברכה ע"י מעשי המצוות ואור האמונה המאיר בקרבו, ואז תשרה בו הברכה, חיים עד עולם".

י. הרה"ג רבי שמואל שאול סיררו  מגדולי חכמי פאס שבמרוקו: "אמור – גימ' רמ"ח {עם המילה), רמז לכך שהברכה תפעל על כל רמ"ח איברי המתברך.  "אמור {מלא עם וו}, – שלא יהיו מברכים בבהלה ובחיפזון, אלא בכוונת הלב ובאמירה שלמה". כ"כ, על מה שנאמר 'אמור', ולא 'אמרו' כמתחייב מבחינה תחבירית: "שלא יחשבו שהם הם המברכים, כי השם הוא המברך, כמו שכתוב לבסוף: 'ושמו את שמי על בנ"י, ואני אברכם" (דרושי מהרש"ש סיררו).

יא. ברכת כהנים מחולקת לשלש ברכות – כנגד שלושת האבות. המברך הוא רק עוד חוליה בשרשרת הדורות.

יב.  הפניה בברכת כהנים, היא בלשון יחיד: יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, לך – קבלת הברכה ע"י כל אחד ואחד, בהתאם למידת הכנתו לברכה, דרגתו הרוחנית, וכן לאור צרכיו הרוחניים, הרפואיים והכלכליים.

 

יג: ספורנו: "יברכך' – בעושר ונכסים, ש'אם אין קמח אין תורה'. 'וישמרך' – מן הגזלנים. יאר – יגלה עיניך באור פניו, להביט נפלאות מתורתו ומעשיו, אחר שתשיג צרכיך בברכתו. 'ישא' – לחיי עולם, כעניין 'כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור' (תהלים לו, י). וכאומרם 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ומתענגים מזיו שכינה' (ברכות יז ע"א). 'וישם לך שלום – מנוחת שלום שהוא הנצחיות, בלי תערובת עונש, הראוי לכל שלם לחיי עולם".

 

יד. רבנו בחיי: "יברכך יהוה וישמרך' – על דרך הפשט, הברכה תוספת וריבוי טובה, ועם הברכה שמירה… ועל דרך המדרש: 'ברכך יהוה וישמרך' – יברכך בעושר, 'וישמרך' שתהא עושה המצוות. 'יאר יהוה פניו אליך' – יעמיד בנים ממך שיהיו בני תורה… 'ויחונך' – שנה רבי חייא הגדול: יחנה ה' אצלך… דבר אחר: 'ויחונך' – יתן חנו עליך, בכל מקום. דבר אחר: 'יברכך – בבנים. וישמרך – בבנות שהנקבות צריכות שמירה". הובאה כאן רק תמצית. נא לעיין במקור.  

 

"ברכת כהנים" –  משמעותה וחשיבותה,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה בפעם השניה המילה "לאמר" – "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר"? אחרי שנאמרה קודם לכן – "וידבר יהוה אל משה לאמר". על כך עונה רבנו ג' תשובות.

א. ברכת כהנים אינה רשות אלא חובה.

ב. שהציווי לברך הוא לא רק לאהרן ובניו, אלא גם לזרעו.

ג. "לשון רוממות. לומר, כי מצוה זו, יש בה דבר מלך לקיים הדבר". כלומר, בזכות ברכתם, השפע מושפע לעליונים ולתחתונים. כמו כן, הקב"ה רוצה לרומם את הכהנים להם נתן הקב"ה את הזכות לברך את העם, בבחינת: "יש בה מעלה לכהנים, כי הברכות מסרם ה' בידם".

 

"יברכך יהוה וישמרך". רבנו מביא ג' פירושים:

על הברכה הנ"ל, רבו הפירושים ע"י חז"ל:

רבי נתן אומר: יברכך בנכסים, וישמרך בגוף. רבי יצחק אומר: וישמרך מיצר הרע (ספרי. נשא מ). במדרש רבה (יא, ה) נאמר: "יברכך בבנים, וישמרך בבנות שצריכות שמירה. דבר אחר, יברכך בעושר, וישמרך, שתעשה ממנו מצוות".

לרבנו קשה, אם הן ברכות שונות, מדוע הן סמוכות: רבנו משיב ג' פירושים:

 

א. "הקדים הברכה, ואחר כך השמירה. לומר, שיצווה ה' שמירתו להם, לפי ערך הברכה וגדולתה".

     בפירושו הראשון, רבנו אומר: ככל שהברכה תהיה יותר גדולה, גם השמירה תהיה בהתאם.

ב. "עוד ירצה, שכל כך תהיה גדולת הברכה, עד שיצטרך ה' לשומרך".

   כלומר, הקב"ה יברך אותך בברכה כל כך גדולה, שרק ה' יוכל לשומרה מגנבים ושודדים. רבנו הולך בעקבות רש"י שאמר: "יברכך – שיתברכו נכסיך. וישמרך – שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך… אבל הקב"ה, הוא הנותן הוא השומר. כלומר, הקב"ה יברך אותך בממון, וגם ישמור עליך ממזיקים חיצוניים.

ג. "עוד ירצה, יברכך ולא יסובב רעה מהברכה, כדרך 'פן תשבע וגו'".

    רבנו  אומר, שמברכת ה' לא תצמח רעה למתברך, גם מהמתברך עצמו, בבחינת: "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב). גם ע"י העושר, לא יצא לתרבות רעה, בבחינת: "וישמן ישורון ויבעט", כפי שקרה לקרח שחלק על משה מרוב עושרו. רבנו רומז פה, שעל המתברך להיזהר מעצמו, בכך שאת הברכה, יש לנתב לאפיקים חיוביים, של עשיית מצוות ומעשים טובים.  

 

פירוש ע"פ טעמי המקרא: "יברכך ה'" – מוטעם במאריך טרחה. "וישמרך" – מוטעם בסוף פסוק. את הטורח הארוך הקשור בשמירת נכסיך, הקב"ה יטפל בכך, ע"י שישמור לך על הרכוש, בו הוא ברך אותך. (הרב אריה סויסה).

 

"יאר יהוה פניו אליך, ויחנך".

"פירוש, שלא יהיה מסך המבדיל, בין ישראל ואביהם שבשמים. שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל.

'ויחונך' – פירוש, יתן לך חן וחנינה". ועיין מה שפירשתי בפס': 'ויהי יהוה את יוסף, ויט אליו חסד… ויתן חנו.." (בר' לט כא).

כלומר, הקב"ה יאיר את הקשר בינו לבנינו, בכך שלא יהיו לנו עוונות המהווים מסך המבדיל בינינו , בבחינת דברי: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוהיכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נט ב).

"ויחונך" –  הקב"ה יתן לנו חן וחנינה. חן בעיני אלוקים, וחנינה בעיני אדם, כמו שהיה אצל יוסף הצדיק, שנתן חנו בעינו שר בית הסוהר.

רבנו אומר, שלא מספיק החסד האלוקי שהקב"ה משרה על האדם, אלא הוא דואג לכך שהוא ימצא חן גם בעיני בני אדם שיש להם עין רעה ואינם מסוגלים לראות את החן של הזולת, כמו שר בית הסוהר עליו נאמר "ויתן חנו"  של יוסף בעיניו – בעל כורחו.

"ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום".

"פירוש, אם סובבו מעשים, עד שהבדילו עוונותיכם ביניכם ובין אלוהיכם, {אבל שבתם בתשובה},  ישא ה' המבדיל, 'וישם לך שלום', פירוש: הוא הפך הפירוד. והמשכיל בתיבת "שלום", ידע כי זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים", והוא כלי המחזיק ברכה כשאין מפריד {כשאין עוונות}. וזה הוא סוד,  'ושמו את שמי על בני ישראל, שגמר אומר 'ואני אברכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז בדבריו: "והמשכיל בתיבת 'שלום' ידע, כי הוא זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים", לדברי הזהר {מתורגם}: "בשעה שהכהן פורס ידיו לברך את ישראל, צריכים העם לשבת באימה ויראה. וידע שאותה שעה, זו עת רצון שמצויה בכל העולמות, ומתברכים עליונים ותחתונים, ואין הדין שולט בכולם… ונמצא השלום בכל העולמות" (זהר נשא. קמז ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ברכת כהנים היא מצות עשה שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום, דבר שנפסק להלכה (שו"ע, קכח). רבנו לומד זאת מכפילות המילה "לאמר". "וידבר יהוה אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישראל, אמור להם וכו'". וכדברי קודשו: "אמר פעם ב' 'לאמר', אולי כי חש הכתוב לומר, שאינו אלא רשות – תלמוד לומר 'לאמר'. כי מצות עשה היא 'לאמר…

עוד ירצה, שלא לאהרן ובניו שהיו אז בנמצא לבד הוא מצווה – אלא גם לדורות", כלומר, הציווי גם לימינו.

רבנו מוסיף: "ויש בה דבר מלך לקיים הדבר", כלומר, על ידי ברכת כוהנים – השפע נמשך לעליונים ולתחתונים, דבר המעמיד ומקיים את כל העולמות. רבנו מסתמך על דברי הזהר הק' (נשא, קמו ע"ב)  האומר, שהטעם שהכהנים מפרידים את אצבעותיהם בשעת הברכה, כדי שיתברכו עשר הספירות הרמוזות בעשר האצבעות, "בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו'".

 

מרן רבנו יוסף קארו פסק שהכהנים פושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמישה אווירים: בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לאגודל, ובין אגודל לאגודל.

דעה שניה אומרת שצריך 10 אווירים.  ונהרא נהרא ופשטיה, שאין חלוקת האצבעות מעכבת.

מרן השו"ע גם פוסק שכאשר יש כהן אחד – מקריא הש"ץ מתיבת "יברכך", וכאשר ישנם שני כהנים או יותר, מתחילים הכהנים לומר "יברכך". הג"ה אומר: "וי"א שגם מילת יברכך, יקרא אותה ש"ץ תחילה". (סימן קכ"ח, יג).

יהודי מרוקו נוהגים כשו"ע, כפי שהביא מרן רבנו שלום משאש זצ"ל (שמ"ש ומגן ח"ד או"ח סימן י"ח אות ג).

 

 

א. מנהג כיסוי ידי הכהנים וראשם.

מתי זה התחיל?

 

בימינו, הכהנים מכסים את ראשיהם ואת ידיהם בשעת ברכת כהנים. לאור דברי הגמרא הבאים (מגילה כד ע"ב), לא נהגו כך בעבר, וכך דברי הגמרא: כהן שיש בידו מום, לא ישא את כפיו, כדי שהמתפללים לא יסתכלו בידיו. רש"י מבאר ע"פ הגמרא (חגיגה טז ע"א), כי עיניו של המסתכל כהות, מחמת השכינה השורה עליהן.

 

הרשב"א והתוספות במקור הנ"ל מסבירים: ע"י ההסתכלות, המתברכים מסיחים את דעתם מן הברכה.

מהדברים הנ"ל עולה כי בעבר, הכהנים לא כיסו את ידיהם.

               

מנהג כיסוי הידיים והראש ע"י הכהנים, החל רק לפני כמה מאות שנים.

ההלכה הבסיסית בנידון , היא כדברי הרמב"ם הפוסק: "בשעה שהכהנים מברכים את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים – ולא יסתכלו בהם".  (רמב"ם הלכות תפילה יד. וגם הובאה בשו"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ג).

 

הרמ"א מוסיף: "גם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית". הרמ"א מוסיף, כי היו מקומות בהם נהגו הכהנים לכסות את ידיהם.

 

בעל מור וקציעה (במקור הנ"ל): היות והמקור לא נזכר בגמרא, אין זה  מדרך כבוד שהכהן המברך יליט את פניו בטלית. שו"ע הרב (שם סעיף לו): נכון יותר שהכהנים יברכו את העם כשידיהם מגולות, ולא יהיה דבר חוצץ בינם לבין העם.

רבי יחיא צאלח – המהרי"ץ מגדולי פוסקי תימן כותב בהערתו לדברי השו"ע סימן קכ"ח: "שמעתי שהקדמונים לא נהגו כן, ובספר "עמודי שמים" כתב שאין מנהג זה נכון, אלא צריך דווקא "פנים כנגד פנים", שניהם מגולים". מנהג תימן כפשט הרמב"ם, ואילו בתקופת המקדש, אכן כיסו פניהם. הוא לומד זאת מייתור המלים: "אמור להם".

בימינו, רוב יהודי תימן נוהגים כמו השולחן ערוך והכהנים מכסים את פניהם.

 

ברכת כהנים זכתה לפרשנות רחבה, מקיפה ומעמיקה מכל הברכות. הסיבה לכך, בגלל שבנוסף להיותה מצווה מהתורה, היא גם מופיעה בניסוחה המלא, וכל אדם באשר הוא, רוצה להתברך ובפרט בדורנו, דור בו רבים "המברכים".

 

מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה אמר: מברך שמבקש תמורה ל"אגרת" הברכה, לא ראוי להתברך על ידו. כרבים אחרים, זכיתי להתברך על ידו, ללא שום תמורה.

לפני עשרות שנים, כיתתי את רגליו לדרום הארץ, כדי להתברך ע"י 'מקובל' ששמו הלך לפניו. בתחילת השיחה, "המקובל" אמר לי: תיקון שלום – שווה 700 ₪. חצי תיקון – 350 ₪. היות ובארנקי היו רק 400 ₪, שאלתי את המקובל: אם אני אעשה רק חצי תיקון, איך זה יעזור לי. תשובתו לא איחרה לבוא: זה יעזור לך ב-50%.

קמתי ועזבתי את המקום, ופניתי ל"רופא כל בשר ומפליא לעשות", ש"חסך" ממני את הקנס הכספי, ונענה לתפילתי.

 

ב.  ברכת כהנים בקריאת שמע על המיטה:

 

"ששים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל: כולם אחוזי חרב" (שיר השירים ג, ז). הפס' הנ"ל אותם אנו קוראים בק"ש על המיטה כסגולה לשמירה, מהווים בעצם 60 אותיות של ברכת כהנים אותן חרט והציב שלמה המלך כסגולה לשמירה. בפסוק א':  י"ה אותיות, בפס' ב': הי"ה אותיות, פס' ג: יה"י אותיות = 60, דבר הרומז לדעת הפרשן המקובל רבנו בחיי שהשם הגדול הוי-ה הנזכר ג' פעמים בברכת כהנים, שליט בג' זמנים: היה, הווה, יהיה. ג' יודין הפותחות את הברכות: יברכך, יאר, ישא, רומזות ל-60. יוד (במילוי) 20. 20*3 שווה 60. בברכת כהנים, הכהן מברך בשתי ידיו.

בכל יד יש י"ד פרקים.* 2 ידיים {28} {שהם} כח, בבחינת "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים" (תה' קיא ו).

כח' נוטריקון חכ' – ספירת מלכות הפה. רומזת לדוד המלך שזכה לחבר את התהלים, מכוח שמירת הפה והלשון.

המקפיד לדבר בלשון נקיה, זוכה לקבל את השפע האלוקי העובר דרך מערכת הספירות, למלכות – הפה.

בעידן "חבילות הכול כלול בסלולר" – כדאי להיזהר בשמירת מלכות הפה.

 

ברכת צדיק – מכוח התורה ויראת שמים שבו.

"טוב עין – הוא יבורך"/יברך (משלי כב, ט).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ברגע שהאב רוצה לברך את בנו, עליו "לעורר אהבת האב… כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה" כדברי קודשו לגבי יעקב אבינו ששאל את בנו יוסף "מי אלה", במטרה שיספר לאביו איך בניו מנשה ואפרים נולדו בקדושה, בטרם יברך אותם לפני מותו (בר' מח, ח), דבר שעורר רצון עז אצל אביו לברכם.

 

רבנו רפאל בירדוגו – ראב"ד מכנס שבמרוקו: על המתברך להכין עצמו מבחינה רוחנית לפני הברכה, כך שיהיה כלי מחזיק ברכה. לכן, ניתן להבין את הסמיכות בין פרשת נזיר לברכת כהנים. הנזיר רוצה להתקדש ולהתעלות בעבודת ה', לכן הוא מתנזר מיין, טומאת מת ושיער. כנ"ל הרוצה להתברך ע"י הכהן, חייב להכין את עצמו ככלי ראוי לברכה.

כאן המקום להזכיר כדוגמא ל"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) את מו"ר אבי הצדיק הרה"ח רבי יוסף ע"ה, אותו זיכו משמיא לברך נצרכים שנושעו מברכותיו ללא תמורה, ירושה רוחנית אותה קיבל ממו"ר אביו הסבא קדישא הרב אברהם הי"ד ששימש בקודש כמו"ץ באזור בני מלל שבמרוקו, וממו"ר זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין שזכה לגילוי אליהו הנביא בחול המועד פסח, ואף זכה לקבל ממנו מטבע של ברכה, כך שביתם היה תמיד מבורך.

הם זכו שיקוים בהם "טוב עין יבורך", בגלל שהייתה בהם מידת "עין טובה" של "טוב עין יברך", כלפי כל דיכפין.

לאור זאת, הזוכה לשמוח בהצלחת חברו בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – יזכה לברכה והארה אלוקית משמיא.

 

זוכר אני שגם בגיל מתקדם, כאשר ביקרתי אצל מו"ר אבי ע"ה בטבריה, נעמדתי בדחילו ורחימו לימינו,

כשכל גופי מכווץ ומצפה לברכותיו שתמיד נשאו פרי, היות ונאמרו מתוך אהבה והארה.

  רבנו-אוה"ח-הק' זכה שברכותיו עשו פרי, ויעידו על כך סיפורי נסים המשולבים בספר בסוף כל פרשה.

הם זכו לכך מכוח התורה אותה למדו במסירות ובהתמדה, ומכוח הנהגותיהם שהיו מתוך קדושה וטהרה.

 

"אראנו נפלאות"

לרב משה ברנשטיין שליט"א.

 "וישם לך שלום" – נסים ונפלאות בזכות ברכת "שלום".

 

ברכת השלום "וישם לך שלום", חותמת את ברכת כהנים אותה קראנו בפרשת "נשא", ובה אנו זוכים להתברך מידי יום ביומו בחזרת הש"צ של תפילת שחרית ע"י הכהנים.

הגמרא מספרת על  רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, ואפילו גוי.

הרב משה ברנשטיין מספר שבהיותו נער בר מצווה, ביקש ברכה מרב חשוב בשם הרב שלום. לאחר שהרב בירך אותו שיתעלה בתורה מתוך בריאות איתנה וכו', יעץ לו לקבל עליו מידה טובה בה ינהג במסירות בכל ימי חייו, היות וזו שעת עת רצון. גל מידות טובות עלו במוחו. לבסוף, הבזיקה במוחו מידת "הקדמת שלום לכל אדם", בה בחר.

כבר למחרת, התחיל במשימת חייו, לברך כל הנקרא בדרכו באמירת שלום. בהתחלה לא היה קל, אבל לאט לאט התרגל, וחבריו אף כינוהו בתואר "השלום לך".

לאחר שגדל ופרח בישיבה ובכולל, החליט ללמוד דיני שחיטה, וכך הפך במשך השנים למשגיח אחראי על השוחטים בחו"ל, לשם היה יוצא מהארץ למספר חודשים בשנה.

באחת השליחויות בחו"ל, הוא עבד במפעל בשר בנורבגיה. במפעל הועסקו 10,000 פועלים, והיה בו קו יצור לבשר כשר. כממונה על השוחטים במפעל, המשיך כדרכו בקודש להקדים שלום לכל אדם, ואפילו לשומר המפעל שניצב על משמרתו בשער, אותו ראה בוקר וערב, בכניסתו וביציאתו, חמישה ימים בשבוע.

באחד הערבים לפני סגירת המפעל, השוחט נזכר שצריך לבדוק בהמה אחת שהשוחט הסתפק לגביה. הוא לקח אתו את השוחט ואחד הפועלים, ונכנסו למנהרת הקירור כדי להזמין אותה בהמה דרך המחשב. כאשר גלגלי השיניים החלו לנוע, והבהמה החלה להתקרב אליהם, קרה הלא יאומן: חושך מצרים נחת עליהם ודלת חדר הקירור ננעלה עליהם, כאשר הקור העז מכה בהם. צעקותיהם לעזרה עלו בתוהו, ואיש לא שמע אותם בגלל אטימות חדר הקירור. הסיכוי שלהם להינצל היה, דרך מציאת מתג האזעקה, אבל ניסיונותיהם לאתרו בחושך, עלו בתוהו.

להלן דבריו של הרב משה: "גיששנו באפלה לאורך הקירות כשהקור מכה בנו, ואנו חשים איך גופנו הולך וקופא. חשתי שאני קרוב לעלפון כל אותה העת, כאשר בנוסף, הסתובבו אנקולי הבשר כשהם חובטים בנו. פרצתי בבכי עז כשאני שולח קריאה ממעמקי הלב לריבונו של עולם שיצילנו ממוות אכזרי שכזה. כשהצצתי על חברי, הבנתי שעלי לומר וידוי ולהיפרד מהעולם כיהודי.

התחלתי לומר את הווידוי ו"שמע ישראל" כשאני חש שגופי הולך ומתקשה, ונכנס למצב קיפאון מוחלט. בשעוני הבחנתי כי 4 שעות חלפו להן, ואנו במקפיא. חלפה לה עוד שעה וכבר אני מרגיש את רגעי האחרונים.

"ויהי אור" – אור המלווה בצעדים של איש הבא לקראתנו. חברי השוחט, הפועל ואני, איבדנו את ההכרה והתעוררנו רק בבי"ח. בדיעבד התברר שהמציל היה לא אחר מאשר שומר המפעל שגם הזעיק את כוחות ההצלה, וגם דאג מיד להפעיל תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופנו מכוויות קור איומות, ובעיות רפואיות אחרות.

לאחר שהתאוששנו מעט, מיד הודינו לקב"ה על הנס הגדול שעשה לנו. דבר שני, שאלת המיליון – מי הציל אותנו? התברר שזה היה שומר המפעל. כאשר הוא נשאל מדוע בסוף היום הגיע לחדר הקירור במקום ללכת לביתו, הוא ענה: במפעל, אני עובד כשומר במשך שנים רבות. רבים מהפועלים חולפים על פני ומתייחסים אלי כאל צל, ורק הרב היהודי מקפיד לברך אותי לשלום, כשחיוך על פניו. זה קורה מידי יום ביומו, פעמיים ביום – בוקר וערב.

באותו יום לאחר שכל הפועלים עזבו את המפעל, הרגשתי שחסרים לי החיוך וברכת השלום מהרב היהודי. חשבתי לסגור את שער המפעל וללכת הביתה, אבל דמותו של הרב עם החיוך וברכת "הלו", המשיכו להטריד אותי. החלטתי לעשות סיור במפעל, ובפרט ליד חדר הקירור. כאשר התקרבתי, שמעתי לחישות מוזרות, מיד הדלקתי את האור, ופתחתי את הדלת. לעיני נגלו שלושה אנשים שכובים קפואים ללא תנועה ונשימה. מיד הזעקתי את כוחות ההצלה והפעלתי תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופם, וכך יכולתי להציל אותם.

סיפור ההצלה מזכיר את סיפורו של הלל שלא היה לו כסף כדי לשלם שכר כניסה לבית המדרש.

 כחלופה, הוא עלה על הגג ונשכב על חלון שהשקיף על בית המדרש,

 כדי שיוכל לשמוע דברי תורה משמעיה ואבטליון עד שקפא.

כאשר גילו אותו, מיד הורידו אותו והדליקו תנור בשבת כדי להצילו ממוות.

 

מסר חשוב:

אמירת שלום לכל אדם, לא עולה כסף, אבל מצילה חיים.

{המקור לסיפור: בעל המעשה}

בברכת כהנים

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה

ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה וב"ב.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. וכל מה שאכתוב בו, יהיה לייחד שמו יתברך של מלך העולם