הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב-דניאל בר-אלי ביטון

המאבק התנהל גם בתוך תנועת העבודה. פעילות תנועת דרור נפגעה על ידי שליחי השומר הצעיר מקיבוץ דן. תנועת צעירי ציון בתוניס, שהזדהתה עם תנועת דרור, ניסתה לפעול בין הפטיש – השומר הצעיר, לסדן – דרור. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ אנדרי בלישה מתנועת דרור להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי־היכרותו את הניואנסים בין התנועות דרור לשומר הצעיר. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן לשליח לצפון אפריקה. גד שמלה, חבר הגרעין הצפון־אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מהקיבוץ המאוחד והחל לפעול נגד צעירי ציון. פרידמן חשש שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן מתנועת השומר הצעיר, תביא לפילוג בתנועת צעירי ציון ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה, ואת הגרעין הצפון־אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול השומר הצעיר, שהתפלג מתנועת דרור וראה בפילוג ״חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. […] הנימוק של הפורשים היה שאפרים [פרידמן] השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה(כהן) ורחל(כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג׳יר(טלמסן), והיו פעילויות חינוכיות של הקק״ל וסמינר. ובכל זאת ׳חברנו׳ עוסקים בפילוג״.

ועדת חו״ל של הקיבוץ המאוחד נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת דרור בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. הפעילה נדיה כהן והשליח אלפרד כתבו באותו עניין לגרעין הצפון־אפריקאי בקבוצת רגבים. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו״שבדרך יישפך התינוק עם המים״. חששו היה גדול כל כך עד שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ולאלג׳יר. ניתן להעריך שתגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת דרור בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים לאחר הפיצול בין מפא״י לבין סיעה ב׳ בפלשתינה־א״י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת הקיבוץ המאוחד בישראל. המאבק הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל, שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.

פעילות קואופטטיבית כזו לא הייתה זרה גם לציונות הדתית. משה קרונה, מהברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי, פנה בטרוניה להנהלת הסוכנות היהודית מכיוון שהודיעו לו מתונים ״שקיימת נטייה לקפח את החלוצים הדתיים בשטח העלייה״. הוא ביקש שיקצו רישיונות עלייה לתנועות אוהבי ציון, דורשי גאולה לישראל [דג״ל] ועטרת ציון. אליהו דובקין הנחה בכתב ידו את מחלקת העלייה לדאוג ״שהחלוקה תיקח בחשבון את כל הזרמים החלוציים״. הנחיה זו בכתב ידו של דובקין מעידה על תרבות ה״צעטעלך׳ ששררה בסוכנות היהודית, והיא נשמעת כמס שפתיים.

כבר בשנת 1945 כתב משה יונג מהפועל המזרחי לבח״ד צרפת ש״הפיזור בארץ של עולים נקבע לפי התפלגות מפלגתית בארץ״. יצחק ורפל [רפאל] מהמדור הדתי פנה במכתב אישי לפעילים גבריאל אזולאי, יוסף סבאג, אברהם נאמני [נחמני] ושלמה סבאג ממרוקו וליוסף נטף וראול חברו מתוניס, וביקש לקבל מהם מידע, ״האם הנוער הציוני הדתי מאורגן באיזו אגודה מיוחדת ובמה נוכל אנחנו לעזור לך״. פנייה זו תמוהה, מכיוון שבאותה עת פעלו קבוצות בן יהודה בטריפולי, אגודת מגן דוד במרוקו וצעירי ציון בתוניס, ומקצתן עמדו בקשר עם המדור הדתי. מהתכתבויות אלו עולה שגם התיאום בין אגפים שונים של הפועל המזרחי לא היה בשיאו. בתוך שנה פונים שני פעילים, קורונה וורפל, ליהודים במגרב, לבדוק עד לאן מגעת היכרותה של הפועל המזרחי עם הקהילות היהודיות במגרב. ניתן לשער שהתכתבות זו הייתה בדיקת שטח לקראת מימוש הרעיון להקים תנועה משותפת לבח״ד ותורה ״עבודה בצפון אפריקה על פי החלטת מזכירות הפועל המזרחי.

בתוניס הקפידה תנועת הפועל המזרחי להשתלב במסגרות לקבלת החלטות התנועות הציוניות המקומיות. התנועה דיווחה שעלה בידה ״להבטיח נציגות של שלמה גז בהנהלת ההסתדרות הציונית הארצית בתוניס״. כמו כן הצליחה גם לשלב בוועד הקהילה בתוניס שני חברים: את הרופא אנדרעי בראגי ואת הרב אליהו רכאח. לכאורה, פעילות זו הייתה בבחינת הבעת אמון בחברי הקהילה המקומית בתוניס, אך ניתן להציע הסבר אחר. המאבק הפוליטי במגרב לא הותיר לתנועת הפועל המזרחי ברירה אלא לסמוך על נציגים מהקהילה המקומית, וזאת לאחר שנים של חוסר הכרה וחוסר הערכה כלפי המנהיגות המקומית.

בין התנועות הפוליטיות הסוציאליסטיות לבין התנועות הדתיות התנהל מאבק על כל עולה פוטנציאלי מצפון אפריקה. בגיליון זרעים של הציונות הדתית פורסם שלאחר פעילות הסברה של התנועה החליטו שני חברים מתנועת שארל נטר(מועדון חברתי בקזבלנקה ללא סממן דתי) ״שהיה בדעתם ללכת לקיבוץ המאוחד, אך ה׳ היה בעזרנו. ידענו שהם דתיים, הסברנו להם ונוכחו לדעת שהוטעו מן הדרך. היום הם נמצאים בגרעין שלנו ביבנה״. הצלחה כזו היא על משקל דין עולה אחד כדין מאה עולים.

המאבק בין תנועת צעירי ציון לתנועת בית״ר בתוניס תואר בדיווחו של אנדריי בלישה מתנועת צעירי ציון למזכירות הקיבוץ המאוחד. בין השאר ציין שבתחילה שיתפו אנשי בית״ר פעולה, אך לאחר מכן הם הפריעו ככל יכולתם. מאבק זה בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת דרור בתוניס הגיע עד לשולחנם של ראשי מחלקת הארגון והעלייה. ד״ר ליאון אריה לויטרבך הגיש מזכר לאליהו דובקין שסיכם את עמדת הסוכנות היהודית כלפי התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. הוא הציע צעדים לבניית אמון ויחסי הוגנות בין שתי התנועות. עם זאת, דרש ש״יש לשמור על זכויות הקרנות – הקרן הקיימת וקרן היסוד״. הצעתו לא התקבלה, וההנחיות שהועברו לפדרציה הציונית בתוניס היו שאין לשתף פעולה בין התנועות.

התמודדות פוליטית נוספת בעלת אופי של השתלטות על קביעת מכסות לעלייה פוטנציאלית בתוניס הייתה של שליחי הקיבוץ המאוחד נגד פעילים עצמאיים. העיתונאי חיים בלאיס, שהופיע בתוניס, הציג את עצמו כ״שולט על רישיונות העלייה״ והשמיץ את ההתיישבות העובדת. להערכת פרידמן, פעולתו של בלאיס עלולה להיות מסוכנת ״כי לאחיזת עיניים אין סוף בפרט שיש גורמים שמעוניינים בכך״. כשחזר אפרים פרידמן לקיבוצו בית אורן לאחר שליחותו מהמגרב הוא עדכן את אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, והזכיר גם את נחום ירושלמי, מורה לעברית שפעל בתוניס מאז שנות ה־30, שביקש גם הוא להיות נציג של הסוכנות היהודית ולקבל ממנה שכר על פעילותו, וכמו כן הזכיר את חבר הפדרציה הציונית בלחסן ויקטור, קרובו של חיים בלאים. שלושתם שיתפו פעולה כדי להשתלט על הפדרציה הציונית בתוניס, פרידמן ביקש לטלגרף לבנימין הלר, נציג הסוכנות היהודית באלג׳יר, ולד״ר ליאופולד ברטוואס, מקבילו בתוניס, ולעדכן אותם על פעילותו של חיים בלאיס־בלישה, ולקבוע שהלז אינו מייצג את הסוכנות היהודית בלל וכלל. לחץ נוסף הופעל על ידי יצחק אברהמי, ממייסדי הגרעין הצפון־אפריקאי בבית אורן, שפנה לאברהם זילברברג וביקש לקבל את המאמר שכתב חיים בלאיס בהד המזרח, כדי להגיב על ההאשמות שתנועת צעירי ציון לוקה בנטיות קומוניסטיות. גד שמלה מגרעין בית השיטה התגייס למנוע מלוזון לפעול בתוניס. ברוח דבריו של פרידמן נשלחה טלגרמה לתוניס. ד״ר ליאון אריה לויטרבך ממחלקת הארגון של הסוכנות היהודית הודיע לבלאיס שבקשתו לייצג את הסוכנות היהודית לא נענתה והוא לא הוסמך לייצג אותה בצפון אפריקה, ושכל פעילותו היא פרטית לחלוטין.

תגובת הסוכנות היהודית בעניינו של בלאיס נבעה, כנראה, מהאיום והדאגה לשליטתה במסגרות הציוניות בתוניס ובאלג׳יר, והייתה בבחינת למען יראו וייראו. הסוכנות היהודית נקטה פעולה מהירה מול הקהילה ומוסדותיה בתוניס כדי למנוע מהתנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הפדרציה הציונית במקום. שיתוף הפעולה בין ארגון האם, הסוכנות היהודית, לארגון שפעל בשליחותו, הקיבוץ המאוחד, לא היה מתקיים אלמלא הממשק האידיאולוגי בין שני הגופים האלה, וכל זאת למען ביצור שליטתה של הסוכנות היהודית בתוניס.

גם במרוקו לא שקטו הרוחות. הלן עמר ממזכירות תנועת דרור התלוננה אצל הפדרציה הציונית בקזבלנקה שתנועת המזרחי במרקש התנכלה לסניף תנועת דרור ״במלחמה בלתי מרוסנת״. היא טענה שהפועל המזרחי הפיץ שמועות ש״הלן עמר ייסדה תנועת אפיקורסים ושהיא לוקחת את ילדינו על מנת לטעת בהם את רוח האתיאיזם. רב הקהילה נשא נאום ברוח זו בבית הכנסת המרכזי במרקש שהסית כנגד תנועת דרור ועודד איומים […] כלפי חברתנו הלן עמר [בוחבלה פיזית״.

ניסיונו של אבוטבול יהודה, חבר במועדון הקהילתי מגן דוד בסאפי, להעפיל ארצה לאחר שנחשף להרצאות על ארץ ישראל ועל המאבק שמנהל היישוב העברי לטובת עליית יהודים לארץ ישראל מלמד ש״בסאפי לא הורשתה פעילות מפלגתית של תנועות נוער ציוני מכל מפלגה שהיא״. רק לתנועת ״בח״ד״ איפשרו שלטונות מרוקו לפעול ״בהמלצת אנשי הקומיטי [הוועדה] היהודי בעיר, וזאת מפני שבני משפחת סבאג הקשו על פעילותן של יתר התנועות״.

המאבק הפוליטי בין התנועות הפוליטיות הארץ־ישראליות בצפון אפריקה השפיע על הפעילות הציונית בקהילות המגרב. מאבקים אלו הראו פן נוסף בפעילות השליחים שלא הצליחו להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות, ולמעשה סתמו את הגולל על יישום רעיון החלוץ האחיד. יבוא של מאבקים פוליטיים בין המפלגות הארץ־ ישראליות למגרב היה אות וסימן גם לפעילותן בקפריסין.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב-דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 69