הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- יוסף שרביט-2004 הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.
הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.
אהבה רבה כלפי היישוב המתחדש בארץ ישראל, הערכתו וקריאות רבות להצטרף אליו ולהשתתף בבניינו – ניכרות ומצויות לרוב בכתביהם של מנהיגי התנועה הציונית הדתית וחבריה במרוקו. שורשיו של יחס זה מצויים בערגתם המסורתית לציון, בתפיסתם את הגלות והגאולה ובקסם חייו של היישוב בארץ ישראל : שלילת הגלות לצד התגברות המאוויים לגאולה.
הלוז של היישוב בארץ ישראל היה בעיני יהודי מרוקו הקיבוץ בכלל והקיבוץ הדתי בפרט. הוא הצטייר כמסגרת של חלוצים, הבונים את הארץ ברוח התורה, מתפרנסים מעמל כפיהם – בעיקר מחקלאות, חיים חיי שיתוף ובעיקר מקפידים על אורח חיים דתי. בחיי הקיבוץ מצאו שחרור האדם, שיבה אל הטבע ועבודה למען כלל האומה. מציאות זו, שנתפסה באור רומנטי, הייתה לדידם היפוכה של מציאות גלות שחיו בה. הקיבוץ הדתי שימש להם אפוא מקור השראה חלוצית ויעד לעלייה.
העלייה החלוצית ממרוקו החלה בשנת 1945. כתוצאה מהעדר השפעה של התנועה הציונית הדתית באותה תקופה במרוקו, מחד גיסא, והשפעתם של חוגי "צעירי ציון" והקיבוץ המאוחד על נוער ציוני במרוקו, בעיקר משורות "שרל נטר", מאידך גיסא, הצטרפו החלוצים ממרוקו לתוניסאים שבקיבוץ בית אורן, ויחד אתם הקימו את הגרעין הצפון אפריקאי של "צעירי ציון , בבית השיטה. הקבוצה השנייה של חלוצים מערים שונות התארגנה לעלייה, ויצאה את מרוקו בפברואר 1946. חלק מחברי קבוצה זו הצטרפו לגרעין בבית השיטה. בודדים הגיעו לקיבוץ הדתי. זמן קצר אחרי כן פרשו החברים המרוקאים מן הגרעין בבית השיטה, וחלקם עברו מסיבות דתיות לקיבוץ הדתי והתרכזו בקיבוץ בארות יצחק.
בשנים 1946 – 1948 לא הוקצו סרטיפיקטים לעלייה מצפון אפריקה , אולם תסיסת הנוער הציוני חלוצי, ובתוכו הנוער הדתי, בעניין העלייה ארצה, גברה בהשפעת מאבק היישוב לעצמאותו. באין אפשרות לעלייה לגאלית, פנו לדרך העלייה הבלתי לגאלית, כפי שסופר לעיל, ורבים מבוגרי "שרל נטר" נטלו בה חלק. בשנים האלה התקיים מעבר מהכשרות בח"ד בצרפת לארץ ישראל, ומכאן לקיבוץ הדתי, אם כי לא בגרעינים מאורגנים. החלוצים ממרוקו עברו מעט הכשרה חקלאית במסגרת כל ישראל חברים ואגודת "שרל נטר". הגרעינים בבארות יצחק, ביבנה ובשדה אליהו התפוררו, ורוב החלוצים מצפון אפריקה עזבו את הקיבוץ הדתי.
אולם רעיון הקיבוץ הדתי זכה למעט יותר עדנה בשנים 1948 – 1956. רעיון החלוציות הדתית קודם בשני אפיקים : בהכשרות בח"ד[ברית חלוצים דתיים] – 1948 -1951 ; במגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה ל "שרל נטר".
ההתלהבות הכללית לעלייה ארצה סחפה גם את הנוער הציוני הדתי במרוקו. אפיק למימוש עלייתם מצאו צעירים דתיים במסגרות השונות של העלייה החלוצית, ובעיקר בזו שכוונה להכשרות בח"ד. במרוקו החלו השליח י' סבג ומנהיגי "הפועל המזרחי" בגיוס נוער לגרעיני הכשרה שמגמתם עלייה לקיבוץ הדתי. בשנים אלה נשלחו צעירים רבים ממרוקו בקבוצות קטנות וכבודדים. נוסף להם נשלחו כארבעה גרעינים – בני כ-35 חברים כל אחד. אין בידינו להעריך במדויק את מספר היוצאים להכשרות בח"ד המגמה לעלות לקיבוץ הדתי, אולם נראה כי מדובר המאות צעירים.
הכשרות הצעירים הדתיים מצפון אפריקה התקיימו בדרום צרפת. הקיבוץ הדתי, לנוכח כישלונות העבר בקליטת יוצאי צפון אפריקה, הציב עתה את ההכשרה החלוצית כתנאי לקבלת חלוצים משם במשקיו. בשנים 1949 – 1951 התקיימו שבע הכשרות. בחוות ההכשרה נמצאו בדרך כלל תנאים סבירים להכשרה חקלאית. חוות ההכשרה כללו אינוונטר חקלאי, מסגריה, נגריה, מבני מגורים ותפקודים אחרים. הפעלת החווה נעשתה בידי צוותים מקומיים. הנהלתה הכשרות מבחינה משקית הייתה לרוב בידי הנהלת בח"ד ובידי שליח הקיבוץ הדתי, לסירוגין. הפיקוח החקלאי המקצועי היה בידי אורט, ותקציבי האחזקה השוטפת של החוות וחלוציהן באו בעיקר מארגון ג'וינט והסוכנות היהודית. שתי חוות בלטו במיוחד באיכותם הפיסית : חוות קומב דה פוז'ל Combes de Pujols וחוות לגבן Legvin
בשנות העלייה ההמונית באה כמעט כל אוכלוסיית ההכשרות מארצות צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו ומתוניסיה. בשנים 1949 – 1950 שהו בהכשרות בח"ד כשלוש מאות צעירים. משך השהות בהכשרה היה כתשעה חודשים בממוצע. כאלף צעירים עברו בהכשרות בח"ד בין השנים 1948 1952.
יעדן המרכזי של ההכשרות החלוציות היה לעצב את מועמדיהן על פי המודל הדתי הארץ ישראלי. מיעד זה נגזרו המטרות החינוכיות, שכללו רכישת השכלה מקצועית חקלאית, הפנמת ערך העבודה החקלאית וטיפוח שמחת היצירה מעלמת כפיים, טיפוח רגש "האחריות הקולקטיבית" ו "יצר העצמאות" של הגרעינים החלוציים, והקניית ערכים לאומיים – ובעיקר הלשון העברית וחינוך דתי ברוח הקיבוץ הדתי.
סדר היום בהכשרה כלל השכמה מוקדמת, תפילה, עבודה במשק החקלאי ואחר כך שיעורים ושיחות בנושאים תורניים, ציוניים והתיישבותיים. ההכשרות קירבו את החברים לתנועה הציונית דתית בכלל ולמציאות הקליטה בארץ ישראל. מאות צעירים דתיים יוצאי ההכשרות בצרפת עלו ארצה. רובם לא פנו לקיבוץ הדתי. הצעירים שפנו לקיבוץ הדתי פוזרו במשקים הדתיים במסגרת גרעינים צפון אפריקאיים או כבודדים : בטירת צבי, ביבנה, בבארות יצחק, בשדה אליהו, במשואות יצחק ובקבוצת שחר. כשלוש מאות צעירים, בעיקר ממרוקו, שהו בקיבוץ הדתי בין השנים 1949 – 1951.
כישלון הקליטה בקיבוץ הדתי, מצוקה כספית שנקלעו אליה ההכשרות ומחסור במועמדים להן מארצות צפון אפריקה הובילו את ההכשרות של בח"ד למשבר עמוק, עד לסגירתן. האחרונה נסגרה בשנת 1953.
באין עלייה חלוצית, ובלחץ הצורך בעתודות של עצירים להתיישבות הקיבוצית – נוצרה התוכנית ל "עליית צעירים" שנועדה לגייס לקיבוצים צעירים בגיל 17 – 19, שאינם חברי תנועות נוער החלוציות. שליחי התנועה הקיבוצית, ובתוכם משה תשבי, איש הקיבוץ הדתי, פעלו בעיקר במרוקו במסגרת תוכנית זו. משה תשבי השכיל לכלכל את צעדיו באופן שתצלח עלייתם של כמה גרעינים בארץ.
בשנים 1953 – 1953 הם גייסו למעלה מ – 1.500 צעירים ובתוכם דתיים רבים. עשרות בלבד הגיעו לקיבוץ הדתי, אך לא הצליחו להיקלט בו. בשנים 1954 – 1956, בהתחדש העלייה, גויסו לקיבוצים כאלפיים צעירים, רובם במסגרת התוכנית הזו. תשבי פעל להכוונת חלק מצעירים אלה לקיבוץ הדתי, אך זה הסכים לקלוט מאה בלבד. קשיים פיסיים, ובעיקר חוסר רצון בהצלחת קליטתם של צעירים אלה, שלא עברו הכשרה מוקדמת, צמצמו את נכונות הקיבוץ הדתי לקלוט אותם. חזון הקיבוץ הדתי הצפון אפריקאי לא התגשם כלל.
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- יוסף שרביט-2004 הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.
עמוד 146