אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים – 115-114-פרק 5/5-סיכום
כוחו של החרם נבע דווקא מחוסר יכולתם של הדיפלומטים הגרמנים להבדיל בין מאבקם של יהודי מרוקו לבין צעדיהם של הצרפתים. מאחר שנציגי משרד החוץ הגרמני סברו שהחרם היהודי הוא למעשה חרם צרפתי הם ניסו לשכך ככל שאפשר את העימות עם היהודים. העמימות בין החרם היהודי לבין המדיניות הצרפתית האנטי־גרמנית גרמה בעקיפין לכך שמדיניות משרד החוץ הגרמני בעניין חרם יהודי מרוקו סטתה באופן מובהק מדפוסי המאבק בחרם יהודי במדינות אחרות. שלושה דפוסי פעולה אפיינו את תגובת משרד החוץ הגרמני על תנועת החרם היהודי ברחבי העולם: מאמץ מרוכז לערער את אמינות הדיווחים על הפגיעה השיטתית ביהודי גרמניה; הפצת תעמולה נאצית והדגשת המוטיבים האנטישמיים שבה, בעיקר מוטיב הקונספירציה היהודית, שליטת היהודים בכלכלה העולמית ושעבוד המדינות השונות לאינטרס היהודי באמצעות שליטה זו; רתימתם של אישים וארגונים פרו־ גרמניים ואנטישמיים במדינות השונות למאבק בחרם. במרוקו לעומת זאת התאמצו משרד החוץ הגרמני ונציגיו למנוע הפצת תעמולה נאצית ואנטישמית או לגייס את תומכי גרמניה למאבק בחרם – לא מתוך חיבה ליהודים, כי אם מחשש שהפצת תעמולה נאצית מכל סוג שהוא תספק לצרפתים עילה להגביל עוד יותר את צעדי הגרמנים.
הקונסוליה הגרמנית בטטואן דיווחה לשגרירות גרמניה במדריד ב־15 במרס 1935 כי אחד מאנשי הצוות של האנייה ׳סבו׳(Sebu) שבבעלות חברת הספנות ׳אולדנבורג־פורטוגלית׳(Oldenburg-Portugiesischen) מהמבורג נתפס כשהוא מפיץ חומר תעמולה נאצי באזור הצרפתי של מרוקו. עקב כך אסרו הצרפתים על אנייה זאת לפקוד את נמלי מרוקו שבשליטתם. השגרירות הגרמנית במדריד לא נשארה אדישה לדיווח מטטואן. במכתב למשרד החוץ הגרמני כשישה ימים מאוחר יותר היא דרשה ׳לחייב שוב בצורה נמרצת את חברות הספנות הגרמניות שספינותיהן פוקדות את מרוקו להפסיק כל פעילות תעמולתית, שגורמת רק נזק, ולאכוף באמצעות פיקוח ומעקב מתאימים את האיסור [על פעילות תעמולתית]׳.
תקרית האנייה ׳סבו׳ לא הייתה האחרונה מסוגה. ב־21 ביולי פקדה האנייה ׳לראש׳(Larache) את נמל רבאט, ובין השאר הביאה חומר תעמולה נאצי בצרפתית, בספרדית ובפורטוגלית, ובו נאומים של היטלר וכרוזים בנושא ׳השנה הראשונה לנציונל־סוציאליזם׳ רהאמת על חוזה ורסאי׳. חומר זה הועבר ללגיונר גרמני בשם בלסברג(Blasberg) כדי שיפיץ אותו ברבאט. מהדיווחים הגרמניים עולה שהשלטונות הצרפתיים עצרו את הלגיונר, ובעקבות זאת עלו שוטרים צרפתים על סיפון ׳לראש׳ והחרימו את חומר התעמולה. ארגון חוץ לארץ של הנהלת המפלגה הנאצית, שעסק בהפצת תעמולה נאצית ברחבי העולם – גם באמצעות אניות גרמניות – ערך בירור ובסיכומו אישר את פרטי האירוע, אך הדגיש שהאחראים הפוליטיים של ארגונו נתנו הוראות חמורות לנהוג במשנה זהירות בנמלים צרפתיים, והבטיח לרענן הוראות אלה בעקבות התקרית ברבאט. הדי האירוע הגיעו אל משרד התחבורה הגרמני, והוא חשש שהתקרית תשבית את תנועת הספנות הגרמנית למרוקו. במכתב ששלח אל משרד החוץ הגרמני ואל שר התעמולה ציין שר התחבורה את האיסור שהטילו הצרפתים על רב החובל של ׳לראש׳, ברינקן (Brinken), לפקוד את נמלי מרוקו שבשליטה צרפתית, ודרש משר התעמולה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים ׳להורות שספינות שעוגנות במרוקו לא יעבירו חומר הסברה ותעמולה׳.לבקשה זו הצטרף נשיא המועצה לפרסום הכלכלה הגרמנית. הוא העביר למשרד החוץ תזכיר ארוך שחיבר איש אמונו בקזבלנקה, ושהיאר את הנסיבות הפוליטיות המיוחדות בקולוניות הצרפתיות ואת העוינות של הצרפתים לגרמנים. נוסף על כך ביקש שלא לערב בין פרסום סחורות גרמניות לבין תעמולה פוליטית גרמנית, שהפצתה כבר גרמה לסילוק סוחרים גרמנים ממרוקו והסבה נזק כלכלי כבד.
המאמצים למנוע הפצת תעמולה נאצית במרוקו לא פסחו על חומר אנטישמי. תזכיר שחיבר משרד החוץ מלמד שהמחלקה לסחר ימי של המפלגה הנאצית העבירה לרבי חובלים גרמנים חומר תעמולה נאצי של ׳אגודת פיכטה׳(Fichte-Bund) שנועד להפצה במרוקו עם עגינת האניות הגרמניות בנמליה. משרד החוץ דרש ׳למנוע מ״אגודת פיכטה״ בכל תנאי, מיד ולחלוטין כל הפצה של חומר תעמולה במרוקו׳. מעניינת במיוחדת הדגשת ההימנעות מהפצת חומר אנטישמי. ואולם התזכיר אינו מבהיר מדוע יש להימנע דווקא מהסתה כנגד היהודים. הבהרה לכך יש בסקירה על התעמולה הגרמנית במרוקו ששלחה הקונסוליה הגרמנית בטטואן אל שגרירות גרמניה בסן־סבסטיאן זמן קצר לאחר תקרית האנייה ׳לראש׳. בסקירה זו הוצג קשר ישיר בין החרם היהודי במרוקו לבין הסכם גרמניה-צרפת מראשית 1933, והוזכרו בה החולשה הכלכלית של גרמניה במרוקו כתוצאה מחוזה ורסאי וניצול חולשה זו על ידי היהודים. ולבסוף התמקדה הסקירה בצורך להימנע לחלוטין מתעמולה נאצית במיוחד אנטישמית – במרוקו.
מחבר הסקירה ציין בפתיחתה את מורכבות יחסי הפנים במרוקו, 'שבה סוגים שונים של עובדות ואינטרסים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים וגזעיים מתנגשים זה בזה׳. ומיד אחר כך הדגיש שבגלל חולשתם הפוליטית והכלכלית של הגרמנים במרוקו חייבת הפצת התעמולה הגרמנית להתבצע בזהירות. ׳תעמולה פראית וחסרת ביקורת, כפי שהיא מובאת בסקירה הקונסולרית המונחת לעיל, יכולה להסב נזקים בלתי צפויים שאינם ניתנים לתיקון׳, הזהיר, והצביע בפרט על הסכנה שהתעמולה הנאצית תפגע בהסכם עם צרפת מה־11 במרס 1933: 'לאחר שסוף סוף ניטעו הנטעים לפעילות כלכלית צנועה של גרמניה — בעקבות אישור השהייה של גרמנים באזור הצרפתי ובטנג יר, גם אם שהייה זו מוגבלת – יש להימנע מכל [דברן מעורר חששות שיכול להשמיד נטעים אלה. אבל יש לשים לב במיוחד לתעמולה הגזעית. עדיף לדעתי להימנע ממנה לחלוטין במרוקו׳. בהמשך הסקירה ציין המחבר שהתעמולה הגזעית עלולה לעודד את החרם היהודי:
שהרי המסחר כאן נמצא כמעט לגמרי בידיים יהודיות. לכן הסוחרים הגרמנים מסתמכים על מסחר משותף עם היהודים. סוחר גרמני שכרגע מקים סניף מסחרי באזור הצרפתי הסביר לי למשל שהוא יכול להתחיל בעסקים רק אם הוא ממנה מנהל יהודי לסניף. תעמולה גזענית כנגד יהודי מרוקו, העומדים בשתי רגליים על הקרקע ושהם בעלי אמונה חזקה, תעורר התרגשות מיוחדת. בטטואן עלה הדבר להפסיק את תנועת החרם היהודי כנגד גרמניה. אבל למרבה הצער היא עדיין לא נעלמה.
המחבר התריע גם מפני ההשלכות של התעמולה הגזעית על יחסי גרמניה עם האוכלוסייה המוסלמית, שהתחילה לחשוש מזיהוי המוסלמים כשמיים. הוא הזהיר מכך שתנועת החרם היהודי עשויה ל׳דחוף את הערבים לידי היהודים… ולשלהב תנועת חרם יהודית־ערבית׳. הסקירה נחתמת בדרישה מ׳אגודת פיכטה׳ ומכל מי שעוסק בתעמולה במרוקו לזהירות מיוחדת.
סיכום
חקר תנועת החרם של יהודי מרוקו מעלה שורה של שאלות שאי אפשר לענות עליהן וסברות שאי אפשר לאששן או להפריכן על סמך תיעוד משרד החוץ הגרמני. כך למשל הכרחי לעיין במקורות יהודיים – במסמכים של ארגונים יהודיים בצרפת וברחבי העולם או בעדויות של יהודים ממרוקו לדוגמה – כדי להבין מה היה מקור היזמה לחרם היהודי, ואם יהודי מרוקו התגייסו מיזמתם למאבק בגרמניה הנאצית או שמא נענו לקריאות של ארגונים יהודיים צרפתיים כדוגמת ׳כל ישראל חברים' שהיו פעילים במיוחד במרוקו. כמו כן הכרחי לעיין במקורות ערביים על מנת להעריך נכונה אם ובאיזו מידה תמכו המוסלמים בחרם או התנגדו לו. המקורות הגרמניים קשרו אמנם לתנועת החרם את העימותים שבין יהודים למוסלמים. אולם בתקופה שלאחר כניעתה של צרפת במלחמת העולם השנייה וכינון ממשלת וישי היה יחסם של המוסלמים אל יהודי מרוקו הוגן – במיוחד על רקע ההתרחשויות באירופה – והיהודים אפילו זכו להגנה מסוימת מצד שליט מרוקו. האם יחס זה מלמד שהעימותים עם המוסלמים לא נבעו מן החרם היהודי עצמו או מתמיכה עקיפה בגרמניה, כי אם היו דווקא תגובה על התמיכה של הצרפתים בחרם, שהובילה לזיהוי היהודים בעיני המוסלמים כחלק מהקולוניאליזם הצרפתי שבו נאבקו? יתרה מזאת, האפשר להסביר את היחס ההוגן של המוסלמים אל היהודים בזמן ממשלת וישי כתוצאה עקיפה של החרם? החרם הניע כאמור את הגרמנים לנהוג במרוקו במשנה זהירות ולהימנע מהפצת תעמולה נאצית־אנטישמית. האם מדיניות זאת הובילה לכך שהאוכלוסייה הערבית לא נחשפה לסוג ׳חדש׳ של אנטישמיות גזעית שהייתה מקובלת באירופה, והיחס המתון אל היהודים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נבע מאי הפנמה של אידאולוגיה נאצית? המקורות הגרמניים אינם מספקים תשובות מלאות בסוגיות אלה ואחרות, למשל כיצד ועד כמה אכפה הקהילה היהודית במרוקו את קיום החרם על חבריה. אך כל מחקר שעוסק ביהודי צפון אפריקה בתקופה הנאצית אינו יכול שלא לפנות אליהם ולהעניק להם מקום מרכזי, ולהמשיך להסתמך כמעט אך ורק על מקורות יהודיים וצרפתיים, כפי שנעשה עד כה ברוב המחקרים שנגעו בנושא.
אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים – 115-114-פרק 5/5-סיכום
פרק 5/5
עמוד 219