דבורה גינזבורג הורקנוס-שיר ומאמר על אודות המעברה
דבורה גינזבורג הורקנוס
פורסם בעתון דבר 20/11/1953
בְּקֶרֶב לִבִּי
בְּקֶרֶב לִבִּי
תְּנַסֵּר
זוֹ אָהַבְתִּי
אָהַבְתָּ פִּתְאוֹם
אֶל מֵאוֹת יְלָדִים
אֶל מֵאוֹת יְלָדוֹת
יַלְדֵי מַעְבָּרָה
נִשְׁמָתִי צוֹלֶלֶת סֹעֲרָה
צוֹלֶלֶת עֲמֻקָּה
לְתוֹךְ אֲגַמֵּי תֹּם עֵינֵיכֶם
אִמָּהוּתִי זוֹעֶקֶת זְעָקָה
עַל מֵרִי עָנְיְכֶם
יְלָדַי מִבַּגְדָּד מִטֶּהֶרָן
מִמָּרוֹקוֹ מִכּוּרְדִּיסְטָן
בְּאָזְנַי, בְּאָזְנַי
מְהַדְהֶדֶת מַקְהֵלַת
קוֹלוֹת וּבְנֵי קוֹלוֹת
קוֹלוֹת נְעָרִים
קוֹלוֹת נְעָרוֹת
קוֹלוֹת יְלָדִים
קוֹלוֹת יְלָדוֹת
מִבַּגְדָּד, מִשִּׁירָז מִתֵּימָן
בְּאָזְנַי, בְּאָזְנַי
מְהַדְהֶדֶת מַקְהֵלַת
קוֹלוֹת אַבּוּב, עוּגָב
קוֹלוֹת וּבְנֵי קוֹלוֹת
הָמוֹן רַב
שֶׁל נְעָרִים
שֶׁל נְעָרוֹת
מִבַּגְדָּד, מִשִּׁירָז מִתֵּימָן
דֶּרֶךְ יָמַי
דֶּרֶךְ לֵילוֹתַי
נִשֵּׁאת הַשְּׁאֵלָה
הַתְּלוּנָה
תְּלוּנַת אָבוֹת וּבָנִים
שֶׁל מַעְבָּרָה
עַל פֶּתַח לִשְׁכַּת עֲבוֹדָה בְּמוֹשָׁבָה יְוָנִית
הֵם צוֹבְאִים
עֲצוּבִים כַּצֹּאן
שׁוּב מוֹכְרִים אֶת מְנוֹת יַלְדֵיהֶם
בַּעֲבוּר פַּת לֶחֶם
נַעֲלֵיהֶם קְרוּעוֹת וּבָלוֹת
מִשַּׁעַר הָעֲלִיָּה
עַד הֵנָּה
אַל נָא תָּשִׂים בִּי עֵינֶיךָ
אִישׁ יְגוֹנוֹת
אַל נָא תָּשִׂים בִּי עֵינֶיךָ
אַתָּה הַנּוֹשֵׂא בְּקִרְבּוֹ אֲנָחָה
אֲנִי בּוֹשָׁה מִפָּנֶיךָ…בְּנֵי הָאָבֵל מִנְהֲרוֹת בָּבֶל
אֶל מוּל עֵינַי
אֶל מוּל עֵינַי
תְּפַרְפֵּר
בְּתוֹךְ לִבִּי
בְּתוֹךְ לִבִּי
תְּנַסֵּר
אָהַבְתִּי רְווּיַת טַל
אֶל מֵאוֹת נְעָרִים
אֶל מֵאוֹת נְעָרוֹת
שֶׁל מַעְבָּרָה מְקוֹר חַיִּים
בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
ז.ע
במשך שתי השנים שאני עושה כאן, בצריף הצהוב שלי, על האדמה שלי, בעיבורה של אותה המעברה – לא חשבתי על כך אף פעם : מה, בעצם אני עושה כאן?
מה בעצם דוחף אותי לטפל באנשים אלה ולטרוח למענם? כל כך רווי כאן כל יום בנושא אחר : "מעברה" – על שפע גווניו וטעמין, כה טעונים הם הימים בבעיותיהם של שמונה מאות בדונים הרוחשים בלב עמק הרפאים, משונה כשהם נשענים
אל פסי הרכבת עד כי לא נמצא פשוט פנאי לשאול את השאלה :
מה דחף אותי אל כל אלה?
היה זה בתחילה, רגש הסולידריות. הרגש של "כל ישראל אחים", שגאה בי פתע: הן אחים הם כל אלה. באי פרס, מבגדאד שבסיפורי אלף לילה ולילה; מאותה בבל של התלמוד הבבלי שלנו; אותה
באגדאד, ששדדה אותם והציגתם ככלי ריק תוך לילה אחד.
כולם חיפשו עבודה, עד כדי לומר נואש. פנסיהם העמומים בידיהם, צעדו כושלים, בערב היורד, מתחנת האוטובוס האחרונה, על פני אבנים גדולות של הואדי, אל העמק הזה, לעבר האורות המהבהבים של בתי מגוריהם.- סללו להם כביש. עזרו להם- סייעו להם בכל אשר יכלו : אך בכל אלה לא היה די.
טורחם ועמלם הוא שקירב אותי וריתק אותי אליהם——
עדיין לא היו מים במשכני. אך בעמדי לגרור את דלי המים הראשון מברז המעברה אל צריפי- כבר באו וחטפוהו מידי: סבוני כנופית ילדים יפים, מוכי רזון ולבושי סחבות, והם צווחו בקול: הדודה מצריף הזהב ! הדודה מצריף הזהב!
מאז לא הייתה המים שלי בגדר בעיה, אך בעיה אחרת נמצאה לי תחתיה: עלי לדאוג לשלמי תודה. וכך נעשיתי לאותה אישיות מיסתורית בלשכה ההומה של הקרן הקיימת, המושבת ותובעת העתקי תמונות ומבליעה אותם בארנק שבידה, שוב ושוב. נעשיתי אותה דודה מוזרה המחזרת על פני סדנותיהם של סנדרלי ירושלים ופושטת ידה לנעליים שאין להם עוד תקנה- ומביאה להם תקנה, בדרך נס ובדרך פלא,בעזרת מטליא נעלים, סוליימן איש המעברה…..
אלף פנים היו לה לידידותי עם זקן ועם נער כאן- אך נושא אחד מאפיל על הכול וממלא בי את הכול: שוה , זה שוע גבאי
שוע בת הארבע עשרה היא בתםשל הואוי ושל מרסל, והיא הבכירה בין חמשת צאצאיהם. היא הראשונה שבאה אל שער גינתי, באה וקראה לי בקול חלילים מהסס" דודה!
"הכנסי ילדה"
עיני אילה קרועות לרווחה, כחושה עד עצם, בלויה סחבות ומרעידה, נשלה את סנדלי העץ, הכפכפים שלה על סף דלתי:
דודה ! אין עבודה לאבינו ! נשנקה בדמעות בכי, שזלגו בטיפות גדולות על חיוורון פניה.
בדונם נגלה לי כמאורה מעוררת ורועה. כאן מוטל היה האב – לפנים מעשירי היצואנים של בגדאד- מוטל כצלם בלהות על היצוע הצר, עם שמיכת צמר של הסוכנת. האם, דמוית שלד, עמדה טכיבסה. הצאצאים – דגלים : מקלות עמדו סביב נבוכים, – כל ביצה, כל חבילת מארגארינה מאז חודש מאי, מאז בואם לכאן, מצאו דרכם לשוק – ומצאה ידם את הפרוטות לקניית חובז הוא לחם ותה.
שוע נעשתה לי לבת, ומשפחתה נעשתה לי למשפחה שלי, הואוי, שבבחרותו היה חייט, קיבל לבסוף מכונת תפירה מאת "מלבן". עכשיו באלה הימיםזה לחנות, לחניונת רה, ברחוב גריזים שבמחנה יהודה. ואני מבקשת למענו לקוחות…וחלומי האחרון הוא – שיכון, חלב ושיכון לשבע הנפשות. אשר באו אלינו מבגדאד
עברית: דרורה ברנאי