את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

בלימודיי במכון, נעדר נושא היהדות שאני קורא לו חכמת ישראל. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. נכון שמרטין בובר הרצה משנתו, אולם היה זה בבחינת מבט על היהדות מהמימד הפילוסופי. מכל מקום, כשהוא נגע ביהדות היה זה בדיון חופשי ולא מתוך דיון מהותי על המוסריות. תחומו היה כאמור בעיקר בפילוסופיה של היהדות והחסידות. הנה קיבלנו רב, שאינו נכנס לדברים מופשטים ולפרשנות פילוסופית על מאורע זה או אחר במדרש או באגדה. הרב מדבר על הגישה המסורתית ועם הנוער שלנו מהקיבוצים, זה מבטיח להיות מעניין. הרב דיבר על היהדות בחיי היומיום ועל נושאים כגון התפילות בחול, בשבת ובחגים, הקריאות בתורה, בר מצווה, והסדר בבית הכנסת. באחת הפעמים התעורר דיון נוקב. הקשבתי בשקט וחייכתי לשאלות התמימות ולתשובות הרב המתחמקות. מה הוא יכול לעשות? אין בידו לשנות שום דבר. הוא מדבר על ההלכה המקובלת והוא לא קובע כלום. כך הוא אמר. הוא הולך בעקבות רבותיו והמפרשים הקלאסיים כמו רש״י, הרב״ע, אברבנאל ועוד שממילא הם לא מכירים אפילו בשמות, חוץ מרש״י שהיה ידוע. הוא הסביר שזה לא עניין של היגיון אלא של אמונה והלכה ואין עוררין על זה. לא ראיתי מה אני יכול להוסיף על הדיון הרעשני שהיה פשטני ולא מעמיק. היו תלמידים שחשבו שאני ידען בנושא היהדות, הסתכלו עליי ורמזו לי, קצת בחיוך וקצת בכעס, החוו בתנועות יד ואמרו לי ״נו, מה אתה שותק״. פתאום נזכרו בי! אנחנו פה בשביל ללמוד ולא לקיים פולמוס שאין בו תכלית. שמרתי על שתיקה עד שהרב ענה לאחת השאלות של קיבוצניק יליד ארצות הברית, שכנראה נולד לאם לא יהודייה. הרב בתשובתו אמר שעד סיני הייחוס היה לפי האב ואחרי סיני – לפי האם. כאן הפרתי את שתיקתי מפני שלא רציתי לשמוע איך הוא מטעה את שומעיו. אמרתי לרב: ״רבי אלעזר המודעי אומר ׳… המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא׳. אתה אומר שרק עד סיני לפי האב! אני מבקש שתתקן הצהרה זו, כי אתה יודע שזה לא נכון!״ הרב נדהם לשמוע את זה ולא ידע מה להגיד. הוא ענה בגמגום: ״אתה צודק… אבל יש פרשנות וכו׳ ״. כל התלמידים השתתקו ועקבו בעניין על הדיון עם הרב, בהנאה. אני מספק דוגמה מהתורה, לפיה אחרי סיני הייחוס הוא על פי האב. הוצאתי את התנ״ך וקראתי: ״ויצא בן אשה ישראלית ויעצו במחנה בן האשה הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלֹמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳. וידבר ה׳ אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה״.

לפי רש״י זה היה הבן של האיש שמשה הרג במצרים והוא בכלל לא יהודי אם כי אמו יהודייה משבט דן, כפי שהכתוב מעיד. השאלה שלי, למה הרגו אותו? ״כי הוא קילל את ה׳. אם כי מדובר באדם לא יהודי״. ״השאלה שלי היא, למה קילל את ה׳? אנחנו יודעים שכתוב ׳ונוקב שם ה׳ מות יומת׳ וכן ׳אלוהים לא תקלל׳. אנחנו יודעים גם שיוסף בן מתתיהו, פילו ורש׳׳י, מפרשים במקום אחר ׳אלוהים׳ הכוונה לשופטים, כמו שכתוב בעניין העבד שלא רוצה לצאת לחופשי. כתוב: ׳והגישו אדוניו אל האלוהים׳ וכן ׳והגישו אל הדלת או אל המזוזה כאן הפירוש של אלוהים הוא שופטים. רש״י מפרש כי שופטים מדברים בשם אלוהים, אבל השאלה שלי היא: למה קילל? אדם לא מקלל סתם. משהו קרה כאן שהוציא את האיש מגדרו וקילל בייאושו. רש״י נותן לנו פתח לתשובה. הוא אומר, בגלל מיקומו בין השבטים. ׳ויצא׳. מהיכן יצא? הוא יצא משבט דן, שבט כמו שכתוב ׳איש על דגלו באותות לבית אבותם׳, והם גירשו אותו מפני שהשבטים במחנה היו לפי האב. הוא לא מצא מקום באף שבט כי אביו היה מצרי ולכן התעצבן וקילל. איפה פה הייחוס ? לא לפי האב? זה לא אחרי סיני?״ ״נכון, אבל תלך רחוק יותר. בספר דברים כתוב על העמים בארץ כנען, ׳לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וחרה אף ה׳ בכם והשמדך מהר׳. רש״י והירש פירשו את הפסוק הזה על הייחוד לפי האם. לא כתוב כלום על ייחוס לפי האם. נראה יותר מאוחר. אבל לענייננו. רש״י חי בצרפת במאה האחת עשרה. שמשון רפאל הירש, הידוע בקיצוניותו הרבה והתנגדותו העזה לציונות, חי בגרמניה במאה התשע עשרה וייחוס האם נקבע הרבה לפני כן. גם חכמי התלמוד הסתמכו על הפסוק הזה בגמרא קידושין בתלמוד ירושלמי. ר׳ יעקב מכפר נבוריא היה דווקא בעד הייחוס לאב, אבל נאמר ׳יחיד ורבים, הלכה כרבים׳, נכנע לחבריו שהחליטו הייחוס לפי האם. זאת אומרת אנחנו במאה הרביעית לספירה. יש חוקרים והיסטוריונים שחושבים שזה הושפע מהמשפט הרומי במאה השנייה. כשאישה יהודייה נאנסה על ידי גוי, הבן שנולד מקשר זה נקרא ממזר, מה שיצר בעיות לילד, לאם ולקהילה בכלל. אחרי השינוי הזה ילד במצב דומה נחשב ליהודי ויכול היה להתחתן עם יהודייה.

שינוי זה קיבל תוקף מכיוון שאחרי כל פוגרום שבו נאנסו בחורות יהודיות רבו הממזרים. זה היה מזעזע את הקהילה ששיקמה את הריסותיה, ולכן קיבלו את השינוי ופתרו בכך את הבעיה הממאירה. ואולם, בתורה גופה אין היגד ברור בשינוי הייחוס לאם. מישהו שאל מדוע עשו שינוי כזה, שהלוא נאמר שאסור לשנות את דברי התורה״. ״נכון״, ענה הרב. ״אסור להוסיף ואסור לגרוע״. ״זה לא נכון״, חזרתי לדיון ואמרתי. ״יש שינוי בתורה גופה. לדוגמה: בעשרת הדברות נאמר ׳פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים׳. אותו הדבר חוזר בבירור, (כמו גם בבמדבר יד, יח ובדברים ה, ט) אבל אנו מוצאים בתורה רמז ראשון לשינוי חוק זה. ה׳ אומר למשה: ׳מי אשר חטא לי אמחנו מספרי׳. אבל השינוי היסודי של חוק זה כתוב בבירור בספר האחרון של התורה. כתוב: ׳לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומת׳. הפרשנים המסורתיים מתפתלים להסביר את השינוי הזה שהוא ברור. רש״י אומר שפירושו שאין להאשים את ההורים לפי עדות של הבנים שלהם. אבל רשב״ם (ר׳ שמואל בן מאיר) מהמאה השתים עשרה ונכדו של רש״י, דגל בפשט ולכן הוא מקבל את המובן של הפסוק כפשוטו. הפסוק מדבר על כך שאין להתחתן עם עמי כנען כי הם היו עובדי אלילים. היום אין עבודת אלילים והפרשנות עליו דחוקה מאוד. ׳ארבע גזירות שגזר משה רבנו על ישראל ובאו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: פוקד עוון אבות על בנים… בא יחזקאל וביטלה ׳הנפש החוטאת היא תמות׳.בוא נלך מעט אחורה. משה רבנו התחתן עם מדינית, צפורה בת יתרו כהן מדין.

נולדו לו ממנה שני בנים – גרשום ואליעזר והם נחשבים יהודים. בני אמותיו של יעקב – בלהה שילדה את דן ואת נפתלי, חלפה שילדה את גד ואת אשר נחשבים חלק משבטי ישראל, אם כי אינן נחשבות עם ארבע האמהות. יוסף התחתן עם אסנת בת פוטיפרע כהן און והילדים שלה נחשבים חלק מהשבטים. יעקב אומר ליוסף: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳. ולא רק שהם נחשבים יהודים, אלא יעקב מוסיף: ׳בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה׳. ועוד מדגיש יעקב ואומר ליוסף בנו: ׳המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק׳. יהודה לוקח בת איש כנעני לאישה. דוד המלך לוקח את מעכה בת תלמי מלך גשור, ממנה נולד לו אבשלום; שלמה התחתן עם בת פרעה שנתן לו אותה כנדוניה; שלמה המלך ׳אהב נשים נוכריות רבות ואת בת פרעה, מואביות, עמוניות, אדומיות, צדניות, חתיות׳ וכל הילדים שיצאו מהן יהודים. אמו של רחבעם מלך יהודה, נעמה העמונית; רות אשת בועז שממנה תצא מלכות יהודה והמשיח, לפי האגדה, מואביה; איזבל, אשת אחאב מלך ישראל היא בת אתבעל מלך צידונים. ועוד ועוד. כל הילדים של נשים נוכריות אלה הם יהודים, כי יש להם אב יהודי. וזה אחרי סיני״. ״אז מי מחליט על שינוי ?׳׳ שאל מי מהנוכחים, ״איך עושים הלכה ?׳׳ הרב שואל אותי, קצת בצחוק, אולי אני אענה לשאלה זו!

״בבקשה, הנה. ׳וידבר ה׳ אל משה, אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? אמר לו: ׳אחרי רבים להטות׳. ׳רבו המזכים, זכו. רבו המחייבים חייבו כדי שתהא התורה נדרשת ארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור׳; ׳שבעים פנים לתורה׳.החכמים היו נגד תרגום התורה מפני שזה מגביל את המשמעות הפנימית של התורה. התורה נדרשת גם לפי דרש, פשט, רמז וסוד, בקבלה הלוריאנית של האר״י ושל ר׳ משה קורדובירו מצפת, שכל אחד משש מאות אלף שעמדו בהר סיני יש להם – ורק להם ההבנה של התורה שקשורה אתם. הרמז בתלמוד לפי הפסוק ׳שתים זו שמעתי כי עוז לאלוהים׳ שפירושו: אפשר לפרש כל דבר לכמה טעמים. במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, יצאה בת קול והכריזה: ׳אלו ואלו דברי אלוהים חיים׳. משמע: אין לאף אחד סמכות עליונה ומוחלטת לפרש את התורה. בוויכוח בין רבן גמליאל והזקנים, ר׳ עקיבא אמר: ׳יחיד ורבים – הלכה כרבים׳. נוסיף עוד: יש לנו דיון על הלכה בין ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בעניין תנורו של עכנאי. מבלי להיכנס לפרטים הטכניים של זה ׳ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאים׳. ר׳ אליעזר חולל כל מיני נסים להוכיח שהלכה כמותו. ואולם, זה לא עזר לו עם החכמים. בת קול יצאה מן השמים ואמרה: ׳הלכה כרבי אליעזר׳. עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר: ׳לא בשמים היא׳. אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני ׳אחרי רבים להטות׳. כתוב גם: ׳המנהג מבטל את ההלכה׳.

וכן: ׳אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה ועוד נוסיף על יחיד ורבים: ׳עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביה חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להם: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו… ונדוהו, ומת בנידוי וסקלו בית דין את ארונו. אמר ר׳ יהודה: חס ושלום, שעקביה נתנדה, שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו: ולמה לא חזרת בך? אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים – מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים. אמר לו: פקוד עלי חבריך. אמר לו: איני מפקיד. אמר לו: שמא עלה מצאת בי? אמר לו: לא! מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך׳. יש לנו שינוי מפורסם על ידי הלל הזקן. הפרוזבול. סידור לגביית חובות על ידי בית דין גם בשנת השמיטה. הלל היה נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה ותקנה זו נועדה לעקוף שמיטת הכספים הנהוגה בשנת השמיטה״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

עמוד 322