מורשת יהדות מרוקו

שיר במתכונת מליצה

 ״מריבה היא דומה לשבולת / הנהר, ואביה מחללת, / ראשים וגם שרים היא מהוללת, / בכל עת כיונה[?] היא מתגדלת״.

כתובת השיר היא: ״מליצה יסדתיה על אהבת רעים בשעת ריוח והצלה, ובשעת הדחק נתפרדה חבילה, ותשוב להם חוכה ואיטלולה; ואף אם אהבתך להם טובה כפולה, יבקשו מי מריבה לעשותה מהוללה, כאשה חללה אשר בבעלה מעלה; נו[עם]: ק״ב [השווה לעיל]״.

שיר במתכונת ״מחברת״ על אם ובתה שהיו זונות במכנאס. השיר יתפרסם על פרטיו לקמן.

שיר שבח לה׳ במתכונת של ״פיוט – נו[עם]: ׳יערת דבש׳ , על נס שקרה לקהילה שעה שגויים העידו על יהודים עדות שקר, ואלה ניצלו לבסוף מעלילת השווא . המשורר שם עצמו דובר לקהילתו, אך אין הוא מציין בשירו מה הייתה עדות השקר שהושמעה. הפיוט הוא שיר מעין־אזורי המורכב משמונה סטרופות בעלות ארבעה טורים דו־צלעיים עם שלושה טורי ענף תואמי חריזה וטור אזור אחד כמו־פסוקי. הסטרופה הראשונה כוללת אזור דו־טורי שהטור השני שלו – קצר יותר – משמש רפרן. החתימה בראש הסטרופות ״שלמה חלואה״. הסטרופה הראשונה, השלישית והחמישית הן כדלקמן:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה, / דָּבָר דָּבוּר עַל אָופְנוֹ,

טַעְמוֹ וְנִמּוֹקוּ עִמּוֹ, / עַל גֹּדֶל הַנֵּס תִּקּוּנו

ֹ פָּעַל חְנוּן, כֵּן הוּא כִשְׁמוֹ, / אוֹתוֹת לְטוֹבָה עִמָּנוּ;

שִׁמְעוּ אָזְנִי רָאוּ עֵינַי / נֵס פֶּלֶא מִי יְכִילֶנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּיְּיָ / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.

מְאֹד זַעְתִּי וְחָרַדְתִּי, / כָּשַׁל בְּעֹנִי כֹּחִי,

כִּמְעַט בְּכָל רַע הַיִתִי, / נִזְעָכוּ יָמַי וְרוּחִי;

דִּין הַצּוּר תָּמִים הִצְדַּקְתִּי / עָלַי בְּלִבִּי וּבְטוּחִי,

אָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי רוּחִי, / אַךְ זֶה חֹלִי אֶשְׁאָנוֹ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

חֵילִי הֵן שָׁאֲפוּ צָמִים, / זֶה רוֹדֶה וְזֶה מְרַדֶּה;

צַמָּתוֹ בְּבוֹר חַיַּי קָמִים / פִּתְאוֹם, וְקָמוּ כְּעֵדֵי

 שֶׁקֶר, וְכֻלָּם נוֹהֲמִים / כַּאֲרָיוֹת קָמוּ נֶגְדִּי.

יְיָ מֵגֵן בַּעֲדִי, / אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

וצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

עמוד 210

פרשת כי תצא

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב!

אפרים חזן

פרשתנו היא אחת הפרשות העשירות במצוות, ומונים בה לא פחות מ-ע"ד מצוות. קשה עד מאוד לגלות את העיקרון המארגן את סדר הדברים, או את השיטה העומדת מאחוריהם, אך ניתן בהחלט לארגן מתוך הפיזור קבוצות של מצוות סביב נושאים חברתיים ומשפחתיים. כך הפתיחה באשת יפת תואר, הסמוכה לענייני המלחמה המסיימים את הפרשה הקודמת, מכוונת אותנו למצוות וסייגים, הקובעים כי גם בעת מלחמה כבוד האדם וטוהר הנשק הם ערך עליון. בו בזמן נפתחת סדרה של מצוות בענייני אישות, משפחה ואף חינוך. קבוצה בולטת אחרת של מצוות – לקט, שכחה ופאה –  נכנסת תחת הכותרת "מתנות עניים" (דב' כד:יט-כא). שלושת הפסוקים הללו כוללים את הצירוף "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". לכאורה טעם המצווה ברור, עזרה חומרית לחלש, כמו שאר דיני צדקה. ברם, מצוות אלה מקריות בחלקן, שהרי עיקרן חוסר מודעוּת ואפילו שכחה; אין אדם יכול לקיים מצוות "שכחה" מתוך מחשבה ובכוונה תחילה. ייחוד זה הביא את הפרשנים השונים לתהות על טעמן המיוחד של מצוות אלה, כפי שהיטיבה נחמה ליבוביץ  לסקור עניין זה.

בעל "ספר החינוך" מעמיד את עיקר מצוות שכחה על חינוך האדם לנדיבות, ומאות שנים אחר כך רש"ר הירש מציגהּ כמעין "מחאה נגד המושג 'שלי'". הווה אומר, כי בצד התמיכה בעניים כתוצאה ממצוות אלה, כפי שממחישה באופן מופלא מגילת רות, המצוות של "מתנות עניים" מחנכות לתיקון מידותיהם של הנותנים.

בהקשר זה אנו מבקשים להעלות כיוון נוסף, ודומה כי הוא נרמז גם במהלך מימוש מצוות הלקט  במגילת רות, כאשר בעז מצווה על הקוצרים "וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (רות ב:טו). כלומר, בצד הנתינה והתמיכה יש עניין לא פחות חשוב, והוא הנתינה דרך כבוד. במצוות אלה לא הנותן הולך אל הנצרך, אלא להפך, ובעיקר אין הדבר תלוי ברצונו הבלעדי. כיוון שהנצרך הולך אל הנותן, יכולה להתפתח אצלו תחושה שהכול תלוי בנותן ובחסדו. באה התורה וזיכתה את העני בלקט שכחה ופאה, ומעתה הוא בוחר לו את השדה, הוא מלקט על פי יכולתו, בדרך המוסכמת עליו ועל חבריו המלקטים, הוא האדון למתנתו, ותודתו שלוחה לבורא עולם ולא לבעל השדה. במצוות אלה העני אינו עומד מול העשיר עמידה המחלקת למעמדות. המעמדות בעצם הגדרתם נותנים העדפה ברורה לעשיר על פני העני ללא קשר לכישרון, למאמץ, לקניין רוחני כלשהו או למידות טובות ולאישיותו של האדם בכלל.

החברה מתחנפת לעשיר, והוא זוכה ליתרון ולסבר פנים יפות בכל מקום, ללא קשר להיותו ראוי לכבוד זה. אין צריך לומר, כי בכל דבר הנקנה בכסף יתרונו של העשיר גדול ורב. יתר על כן, גם המזל מאיר לו פנים והוא "מסתכן" ומצליח, ואילו העני, גם כשהוא זהיר ביותר, ניסיונותיו עולים בדר"כ בתוהו. כנגד מצב זה, וכנגד חוסר ההערכה והזלזול בעני באשר הוא עני, יוצאים במחאה סיפורי עם שונים, וכמה מן השירים היפים שכתבו משוררינו לאורך הדורות. כך הוא, למשל, שירו של רבי אברהם אבן עזרא:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַּׂר – / אוֹמְרִים: כְּבָר רָכַב!

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב – / אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, / אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכַּב

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלַד בְּלִי כּוֹכָב

מה שהביע ראב"ע בתמציתיות רבה, פירט והרחיב שש מאות שנה אחריו פייטן בן מקנס, רבי שלמה חלואה (=שח"ל), בשירו "אמת מארץ חדל חדול". התיאור המפורט והסאטירי, ההומור החד והעוקצני, תוך הבלטת קצות הניגוד בין העני לעשיר, ובעיקר הצביעות הרבה ביחס החברה לזה כנגד זה – כל אלה  בונים סטירה חברתית ושיר מחאה ממדרגה ראשונה.

להלן נציג את המשורר ואת שירו, והם ידברו בעד עצמם.

אֱמֶת מֵאֶרֶץ חָדַל חָדוֹל

       וְאִם תִּרְאֶה מַשּׂוֹא פָנִים דְּבָרָך צְפוֹן לִפְנֵי מִגְדּוֹל

       וְאִם תִּרְצֶה לֵיחָנֵק

       הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל

5    בַּיוֹם וּבַלַיְלָה שַׁמָּשֵׁי עָשִׁיר לֹא יִיעָפוּ

       וְשַׁמָּשֵׁי חָכָם מִסְכֵּן רֹאשָׁם חָפוּ

       הַלָּלוּ אֲנָשִׁים לָהֶם יִכְסָפוּ

       וְהַלָּלוּ לָהֶם בְּסִירָה אוֹתָם יִדְחֲפוּ

       גַּם זֹאת לֹא תַּכִּירוּ בוֹ וּבִנְעָרוֹ

10   בְּצֵאתוֹ לַשּׁוּק הַכֹּל מִמֶּנוּ יָגוּרוּ

      מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק יָפֶה לוֹ יִבְחֲרוּ

       בָּשָׂר שָׁמֵן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים לוֹ יִבְזוֹרוּ

       דַּל וְעָנִי בְצִדּוֹ שׁוֹבְרוֹ

       כְּסוּתוֹ תָעִיד עָלָיו וְשִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ

15   מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק הָרַע לוֹ יִבְחֲרוּ

       כְּרָעַיִם אוֹ בְדַל אוֹזֶן הוּא בְּשָׂרוֹ

       הֵן הוּא בְּעוֹמְדוֹ לִפְנֵי הַגְּבִיר

       מִתְּחִילָּה יִדְמֶה לְשׁוֹפָר הָפוּךְ וְלִבְסוֹף לִתְבִיר

       כִּי הַגְּבִיר לִבּוֹ אַבִּיר

20   וְהֶעָנִי בִבְלִי דַעַת מִלִּין יַכְבִּיר

       וְעוֹד לוֹ כָּל יָמָיו רָעִים

       בְּחַג חוֹדֶש וְשַׁבָּת שִׁינּוּי וֶסֶת לוֹ לִפְגָעִים

       לֹא יַעֲלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעִים

       כִּי אִם בִּשְׁפַל אֶרֶץ יֵשֵׁב וּבַמְּקוֹמוֹת הַמֻּוצְנָעִים.

25   זְמַן לְעָנִי הֶחֱלִיף הַשִּׁיטָּה

       תָּמִיד כָּל יָמָיו יָדוֹ מַטָּה

       בָּרֵיוַח יִטּוֹל שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה

       וּבַהֶפְסֵד יִמְכּוֹר שֻׁולְחָן וּמִיטָּה

       חֵלֶק לְשִׁבְעָה עָשִׁיר זָכָה בּוֹ

30   הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְהוּא עַל מִשְׁכָּבוֹ

       בְּרֹב מִשְׁתֶּה יַיִן יִשְׂמַח לְבָבוֹ

       וְלוֹ מֵעִיר לַעְזוֹר כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ

       טִרְדַּת הַזְּמָן לְעָנִי נְתוּנָה

       מֵאֱמֶת וְיַצִּיב עַד אֱמֶת וֶאֱמוּנָה

35   יָגַע וְלֹא מָצָא – אֵין אֱמוּנָה

       בָּא עַד כִּיסוֹ וְאֵין עוֹזֵר לוֹ – וְהַיוֹם פָּנָה

       יֶלֶד חָכָם וּמִסְכֵּן חָכְמָתוֹ בְזוּיָה

       עָשִׁיר זָקֵן וּכְסִיל הוּא כְּמוֹ תַאֲוָה נִהְיָה

       עָרֵב לְנֶפֶשׁ אוֹהֲבָיו כְּמַיִם בַּצִּיָּה

40   כִּי הוּא יַצִּילֵם מִפֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה

       כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאוּהוּ

       כִּי לְאֵין יָדוֹ, עַל מַה יְקָרְבוּהוּ?

       בְּיוֹם שִׂמְחָתָם יְכַחֲשׁוּ בְקִירְבָתוֹ וִיבַזוּהוּ

       וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ: 'קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגּוֹאֲלֵינוּ הוּא'

45   לֵיל שֶׁלֶג וּמָטָר עָשִׁיר בְּשִׂמְחָה

       וְעָנִי וְאֶבְיוֹן בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה

       זֶה מַצָּעוֹ כָפוּל וַחֲבִיתוֹ פְתוּחָה

       וְזֶה עָרוּם יָלִין וְאֵין מַשֵּׂאת וַאֲרוּחָה

       מָטָר יְשַׂמַּח עָשִׁיר כִּי יִבְטַח עַל מְאוֹדוֹ

50   וְעָנִי בוֹ יִתְעַצַּב כִּי אֵין כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ

       זֶה אוֹצְרוֹתָיו מְלֵאִים בָּר וְלֶחֶם וּמְזוֹן מִסְעָדוֹ

       וְזֶה כָּל יוֹם חַיָּיו תְּלוּיִים נֶגְדּוֹ

       נִכְסֵי עָשִׁיר פַּחַד אוֹחֵז כִּי יֵדַע שַׁדּוּן

       וְנִכְסֵי עָנִי פַלְגָּא מִלְוֶה וּפַלְגָּא לַאֲבַדּוֹן

55   זֶה מַזָּלוֹ גוֹרֵם לִנְכָסָיו וְלֹא יֹאבְדוּן

       וְעָנִי בִּישׁ גָּדוֹ יֹאמַר לוֹ פּוּק דּוּן

       סוֹדוֹת הַצְלָחָה בְאָוזְנֵי עָשִׁיר

       נִדְבְּרוּ וּשְׁמוּעוֹת רָעוֹת לְאָוזְנֵי עָנִי נִבְחֲרוּ

       זֶה רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְבָרוֹ

60   וְזֶה חוֹבֵק אֶת יָדוֹ וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ

       עֲטִינֵי עָשִׁיר מַלְאוּ חָלָב וּמֵחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁוקֶּה

       וְהֶעָנִי מוּלוֹ שׁוֹכֵב טָמוּן בְּאַרְעָא בְּאַרְנְקֵי

       זֶה מִמִּקְרֶה הַזְּמָן נָקִי וְזֶה לוֹקָה

       וְלֹא מִתְרַפֶּה וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה

65   פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין לְעָשִׁיר מוּכָנָה

      וְעָנִי מְחַזֵּר בְּתַר צְלִיל שְׂעוֹרִים וְלֹא יִמְצָאֶנָּה

       זֶה מָעוֹתָיו קוֹנוֹת מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה

       וְזֶה חֶסְרוֹן כִּיס לוֹ לְמָנָה

       צוּף דְּבַש אִמְרֵי נֹעַם דִּבְרֵי עָשִׁיר וְאִם רָעִים

70   וְעָנִי חֲסַר טַעַם וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים

       זֶה תַּחַת כְּבוֹדוֹ מְהֻודָּר לְרֵעִים

       וְזֶה אֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וּמַדָּיו קְרוּעִים

       קֶרֶן זָוִית לְעָנִי בְּחוּרָה

       וּפְנֵי הַבַּיִת לְעָשִׁיר שְׁמוּרָה

75   זֶה נִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי אוֹרָה

       וְזֶה מַזָּלוֹ שׁוֹרֶה בַמְּגוּרָה

       רֶגֶל עָנִי תִּכָּשֵׁל בִּמְקוֹם מִישׁוֹר

       רֶגֶל עָשִׁיר בִּמְקוֹם חַתְחַתִּים תַּעֲצוֹר

       זֶה מַזָּלוֹ עֵינַיִם לוֹ וְלֹא יָשׁוּר

80   דַּרְכּוֹ כְּדֶרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר.

בצד דרכי הכתיבה המסורתיות נוקט שח"ל דרכי הבעה מקוריות ורעננות. כך בצירופי לשון שונים, כגון הביטוי הנפלא: "מאמת ויציב עד אמת ואמונה" (34) שעניינו מן הבוקר ('אמת ויציב') ועד הערב ('אמת ואמונה'). דוגמה נוספת היא הביטוי "הגביר לבו אביר" (19). במיוחד חביב עליו השימוש בשם פרטי או במונח מקצועי במשמעותו הכללית, והוא בונה דימויי שיר ומשחקי לשון בשמות הטעמים, כגון בתיאור העני העומד לפני העשיר כ"שופר הפוך לבסוף תביר" (18). המשורר מוכיח את קהלו ומתלונן על היחס לעניים. השיר מתאר את "תלאות העני וכבוד העשיר" כלשון הכתובת לשיר, והוא סטירה נוקבת על יחס החברה לעניים, תוך תיאור העני במצוקותיו ובהשפלותיו, וכנגדו החנופה כלפי העשיר. יש בה בשירת המחאה הזו בעלת האירוניה המושחזת ממסורת השירה החברתית של  ר' אברהם אבן עזרא.

       האירוניה והסרקזם החריפים ניכרים כבר במחרוזת הפתיחה בהכרזה "אמת מארץ חדל חדול" שהיא היפוך אמירתו של בעל התהלים (פה:יב) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", והיא יוצרת חוסר אמון מוחלט בחברה ובצדק חברתי כלשהו. אין לצפות שהצדק והאמת ינצחו, אדרבה יש להסתיר את האמת מפני "הגדול", העשיר, כדי שלא יפגע בך. מכאן ואילך השוואה מרתקת בין העשיר לעני: יחס החברה כולו שקר, החנופה לעשיר אין לה גבולות, והסוחר והמוכר יודעים היטב את מי להעדיף: העשיר זוכה בכל חלק טוב, והעני "כרעים או בדל אוזן הוא בשרו". לכאורה הוא הבשר שהמוכר נותן לו בתמורה לכספו הדל, אך מתוך הטור השירי עולה גם המשמעות כי בשרו וגופו של העני הפכו אף הם ל"כרעים ובדל אוזן". מעמדו של העשיר הופך כל אמירה מטופשת היוצאת מפיו ל"צוף דבש אמרי נֹעם", וכנגדו "ילד חכם ומסכן חכמתו בזויה", כפי שלימדנו קהלת (ד: יג; ט:טז).

דומה כי שתי נקודות השפל בגורלו של העני הן במזלו הרע, ללא קשר למצבו הכלכלי: "רגל עני תכשל במקום מישור / רגל עשיר במקום חתחתים תעצור". הנה כי כן לא די במצבו הדל, בעוניו, ובהיעדר פרנסה – כל הפסד ופגע מגיעים אליו גם בשאר מהלכי חייו.

נקודה נוספת היא בהדגשה, כי עת חג ושמחה, שהם ימים טובים לכול, קשים הם לעני באשר "בחג חודש ושבת שינוי וסת לו לפגעים". ואין לו ברירה אלא לשבת "בשפל ארץ… ובמקומות המוצנעים", שכן שינוי המאכל גורם חולי מעיים.

השיר מסתיים בשורה 80 אך אין כאן חתימה וסוף דבר, אלא תיאור נוסף של העני חסר המזל כנגד העשיר המצליח, מעין "וחוזר חלילה" או מעין סיום פתוח, שהקורא מוזמן להמשיכו עוד ועוד. קריאה נוספת תלמדנו כי לסטירה החריפה שלפנינו יעד ברור: מעין חץ שהמשורר מבקש לירות ללב החברה המזלזלת והמתעלמת מן העני, ויותר מכך מכוון     החץ ללב העשיר, שהפער הגדול בינו לבין העני זועק לשמים, ותיאורו הפלסטי מבקש לגרום לחרדה אצל העשיר מפני העתיד. חרדה זו עולה דווקא מן התיאור הקיצוני של איתנות מעמדו של העשיר. חוסר הצדק והחרדה מפני העתיד הם תוכחה שאמורה להניע את העשיר לתמוך בעני, ולקיים  את רוח מצוות "מתנות עניים", שהן מתנותיו של הקב"ה לעני מכוח הצדק הטבעי והשוויון האנושי.

פרשת כי תצא- אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב- אפרים חזן

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּמּמוֹ

נִכְסַפְתִּי אֲנִי עִם הַתִּינוֹק

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּממּוֹ לִילָּא פִּי לִילָא,

ווּלְעָאם חְתתָּא יִדּוּז גִּיר פְחָאל הָאד לְלִילָא.

לוּכָּאן מָא תְּנְצֵּר שֶׁמּס, מָא תְּדְוִי גְּמְרָא,

גִּיר דְּדלְּמָא פִּי כּוּלל רְכָּאן

ווּנְבִּית אָנָּא וּמוּממּוֹ, גִּיר סְכָּארָא פִּי לְאָמָאן.

נכספתי אני עם התינוק

נכספתי עם התינוק ללילה בתוך לילה,

ולעוד שנה אשר תעבור כמו זה הלילה.

לולא תזרח השמש, לא תאיר הלבנה.

רק אפלה בכל מקום ופינה,

ואני עם התינוק אלון, באמתחת מטמון אמונה.

מִסִּינָא לְקִיסָארְיָּיא, וּסְרִינָא כְסוּוָא דְלְבְרְוֹקָאדוֹ.

יִכְּבֵר מוּממּוֹ ווִירְזְעְלְנָא אַבוּגָאדוֹ.

עִלְלְקְּנָא לְכְוָּאדְרוֹ, וּודְגְגְנָא לְמְסָאמֵר

וּונְתִי יָיא אְנְנְפִיסָא, תְּקוּם בְּיִדִיכּ עָאמֵר.

סרנו לשווקים, וקנינו כסות ובד ברוקאט,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו אדבוקאט.

תלינו המסגרת ותקענו מסמרות,

ואת יולדת קומי וידיך עתירות.

חְנָּא אִלָא כָּא נְשְׁרְבוֹ אֵשׁשׁרָאב, נְתְכַיְּרוּ פְלְמִיזָאן,

יִכְּבֵר מוֹמוֹ ווִיזרע דַּיָּן.

אִלָא כָּא נִדְרְבוּ לְמוֹזִיכָא, כָא נִדְרְבוּ בְּטָטנְבּוּר,

יִכְּבֵר מוּמּמוֹ, וויִרְזַע שְׁלִיחַ צִבּוּר.

אִלָא כָּא נִצְוְבוּ לְמְּעְזוּן, כָּא נְצְווֹבּוָהּ מִן אְזְזְבִּיב,

יִכְּבֵר בָּאַבָּא מוּמּמוֹ, וויִרְזְעְלְנָא טְבִּיב.

כאשר אנו שותים יין, אנו בוררים לנו שיעור לענין,

יגדל תינוקנו, ויהיה לדיין.

כאשר אנו נוגנים נגינה, אנו מכים בתוף מעור,

יגדל תינוקנו, ויהיה שליח ציבור.

כאשר אנו מכינים ריבה, מכינים אותה מצימוק יפה,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו רופא.

הֻוָא לְעָאלִי לְלִי כְלְקְּהוּם. מֵן לִהּ לָא יוּתָא,

כְלְק לְחֻתָּא, ווּבְּעְדָא מֵן דְּהְרְהָא פְלְמוּוָאז תְּעוּם.

כְדוּדֵכ תּוֹתָא, יָיֹא כְיָּאל לִיאָקוּתָא

וּוֹלָא גְרּרָאר פְּסְסְמָא, כִּיף טַטִּיר יִפְרְפְר וִויהוּם,

ווּנְתִּי יָיא אְננפִיסָא, נְעְסְתִּי וּועְבָּאכּב נְנְוּם.

הוא העליון יצר אותם, ורק לו היכולת,

ברא הדג, וכבר שוחה בגבו בגאות סוערת,

לחייך אדומות כתות, ודמותך כפנינה זוהרת.

וכמו ציפור בשמים, וכמו עוף תרחפו ותנהמו,

והתינוק והיולדת, בשינה עמוקה נאחזו ונמו.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- סתהית אנא מעא מוממו

עמוד 41

תיעוד הקהילות

היו״ם התעניין רבות בהיסטוריה המשפחתית שלו, וחקר רבות אודות משפחת משאש. הרב אף חקר רבות אודות יהדות המערב והיה מקור מידע לחוקרים רבים מכל העולם בענייני תולדות יהודי המערב. הרב הגדול, החוקר המפורסם רבי יעקב משה טולידאנו זצ״ל, בעל ספר ״נר המערב״, שאב מרבנו מידע רב למחקריו וקיים עמו קשרים הדוקים.

הערת המחבר: הרב יעקב משה טולידאנו זצ״ל (1880 – 1960) יליד טבריה, רוכש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל, מייסד השכונה הראשונה מחוץ לחומות טבריה וממייסדי בית הספר העברי בפקיעין. בנדודיו למרוקו שימש כחבר הרבנות בטנג׳יר בה ייסד בית דין רבני ובית מדרש לרבנים ועמד בראשם. לאחר מכן מונה לאב״ד וסגן הרב הראשי בקהיר, רב ראשי באלכסנדריה וחבר בית הדין לערעורים במצרים. בשנת התש״ב שב לארץ והתמנה לרב העיר תל אביב וראב״ד. בתל אביב יסד את ישיבת ״קול יעקב״ ואת בית הדין המיוחד לענייני עגונות. בשנת תשי״ח מונה לשר הדתות בממשלת ישראל עד לפטירתו בכ״ד בתשרי התשכ״א. מספריו: שו״ת ״ים הגדול״; ״אוצר גנזים״ – אוסף אגרות לתולדות ארץ ישראל; ״אפריון", ״נר המערב״ – לתולדות יהודי מרוקו; ״בת עמי״ – בענייני עגינות בעקבות השואה ועוד.

זה נוסח המכתב:

לידידי הרה״ג והמליץ המהולל זרע קדושים איש אשכולות כבוד שם תורתו כמוהר״ר יוסף משאש הי״ו ושליט״א.

ר.ג.

מפני טרדות הצבור והחגים וגם שהייתי חולה זמן מה, לא יכולתי לבוא בכתובים עם ידידי בחו״ל שבליתי אתם זמן בהיותי במערב. וזכרונם לא ימוש מפי לתהלה ולשם, ובכללם כת״ר אשר עוד מראהו ונועם שפתיו לנגדי תמיד, וה׳ יזכהו לעלות ולחזות בנועם אה״ק ת״ו ונתראה פנים אל פנים בשובע שמחות ובשיבה טובה, אמן.

ידידי! אתפלא שעד היום לא קיים הבטחתך לשלוח אלי דבר או חצי דבר מהחומר ההיסטורי שיש אצלו על עיר מכנאס, עיר אבותינו הקדושים ז׳׳ל, ואני בקרוב נכון כבר להוציא לאור המהדורה שנית מספר נר המערב.

ולמה יגרע החומר אשר אתו מהתפרסם בדפוס, בתוך קורות יהודי שאר ערי המערב, אם יש צורך באיזה הוצאות של מעתיק שיעתיק מה שכת״ר ימסור לו, אני מוכן לשלם במיטבא, ועלי דידי ליהדר, אקוה שהפעם יהיה מהזריזים לשלוח לי קמא קמא, מהדורות הראשונים, ואח׳׳כ ממה שאחריהם, ובזה אסיים בשי שלום לכבוד תורתו ולבני ביתו הי״ו ולהרב רבי מכלוף טולידאנו הי׳׳ו (גיסו של היו״ם, בעלה של אחותו מירה.) ולכל הקרובים ובפרט מן הפרט לשארי בשרי הרבנים הגדולים כמוה״ר ברוך רפאל וכמוה״ר ברוך אברהם טולידאנו הי״ו ולכל בדוכ״ש, בהוקרה,

יעקב משה טולידאנו.

(אוצה״מ ב, סי׳ תרי)

הרב לא אחר תשובתו לרבי יעקב משה טולידאנו זצ״ל ושלח לו תשובה כהלכה כשבועיים אחר קבלת המכתב של רבי יעקב, וזה נוסח התשובה:

טבת. לעיר ואם בישראל טאנג׳יר יגן עליה אלוהים.

למעלת הרה״ג, מעוז ומגדול, כמוהר״ר יעקב טולידאנו ישצ׳׳ו. שלום, שלום.

רב יקר ונכבד! מכתב כבודו הבהיר הגיעני זה שבועיים, ויען! לא עליה דמר, לא הייתי בקו הבריאות, לתפ״ץ (לא תקום פעמים צרה), לכן איחרה תשובתי עד כה.

מה שכתב כבודו להודיעו על ספרי כמוהר״א ן׳ סאמון ז׳׳ל, עם כתבי יד רבני תלמסאן הראשונים ז׳׳ל, שאלתי ודרשתי וחקרתי עליהם מיום בואי פה לשרת בקדש, וקבלתי תשובה, כי זה זמן לא כביר עברו אנשים סוחרים בספרים ישנים, והוציאו מהעיר כל הדרה, ספרי הראשונים וכתבי ידם, ועשאוה כמצולה וכו׳. ומ״ש כבודו על ספרו, נר המערב, בהיותי בארץ מולדתי עוב״י מכנאס יע׳׳א, בא לידי, וברכתי עליו ברוך מחיה המתים במאמרו. אמנם תמהתי מאד על כבודו, מדוע ולמה לא זכר שר מרבני משפחתי ראשונים ואחרונים זיע״א, כי בהמקורות אשר מהם שאב כבודו את ידיעותיו, שם נמצא מקור מים חיים גם לרבני משפחתי ז״ל. עי׳ בס׳ תחלה לדוד להמשורר כמוה׳׳ר דוד בן חסין זצ׳׳ל בדף ס׳׳ה ע״ד, בקינתו על מו׳׳ז כמוהר״ר זכרי בן משאש זצ״ל ומשם באר״ה עוצם חכמתו במשנה וגמרא, ותוספתא וספרי וספרא, וסתרי גורי הארי זיע״א, ועלה אל האלהים ערב ר׳׳ה תקמ״ב לפ״ק בעוב״י פאס יע״א, בן מ״ב שנה. ובנו כמוהר״ר מרדכי זלה״ה, נמצא חתום על חכמי העיר בס׳ שופריה דיעקב, לכמוה׳׳ר יעקב בירדוגו זצ״ל, דף נ״ו ע״ש.

ועוד שם בהסכמת רבני מכנאס, נמצא חתום אבא מארי זיע״א, ונזכר שם שמו ושם אביו כמוהר״ר זכרי, בכמוהר״ר מרדכי הצדיק זיע״א, ומוהר״ז ז׳׳ל הנזכר נסע שלושה ארזים, כמוהר״ר שלום וכמוהר״ר דוד זיע״א, עיני כבודו תחזינה בהקדמת הרה״ג כמוה״ר יהושע בירדוגו זצ״ל לס׳ משפטים ישרים, שהודיע את רוב גדלם בתורה וביראה, והשלישי הוא עט׳׳ר אבא מארי הרה״ג והקדוש כמוהר״ר חיים זיע׳׳א, אשר רוב התורה והיראה שהיתה והוה במכנאס זה יותר מחמישים שנה, היא משלו ומשל תלמידיו, נתבש״מ ח׳ אלול התרס״ד לב״ע. ועי׳ עוד בס׳ משפט וצדקה ביעקב ח״א דף ס״ד ע״ד תשו׳ ע״ב, שם נזכר החכם כמוהר״ר יוסף ן׳ משאש זלה״ה מ״ש שס״ט ליצירה, ועי׳ עוד בס׳ התשב״ץ ח״ד הנקרא חוט המשלש תשו׳ מ׳ מ׳׳ט, נמצא חתום הרב כמוהר׳׳ר משה, בכמוהר״ר יצחק משיש זלה״ה, ועוד בשאר תשובות שם, ומשיש, ומשאש, אחד הם, וכמ״ש כת״ר ג״כ בספרו בשמות המשפחות.

גם לא זכר מהצדיק המפורסם כמוהר״ר דוד בוסידאן זיע״א, נתבש״מ בשנת התקצ״ב לבריאת עולם, גם בנו המפורסם כמוהר״ר מימון זצ״ל, ועוד ועוד ועוד, רבנים וחכמים צדיקים וחסידים, מכמה משפחות, וברצות ה׳ דרכי כבודו כאשר אמר להוציא לאור ח״ב, הודיעני, ואודיעך דברים חשובים ויקרים הנוגעים לארץ מולדתי וארץ אבותיך מכנאס יע״א, ועתה לא עת האסף מקוצר הפנאי מרוב עבודה, ושלום.

אני היו״ם ס״ט.

(אוצה״נו ב, סי׳ תרי)

היו״ם כתב ויעץ לחוקרים רבים אודות יהדות צפון־אפריקה והספרות הרבנית שהתפתחה בקהילותיה. להלן דוגמה נוספת להתכתבויותיו בנושאים אלו. מכתבו של הרב לחוקר יעקב קבסה:

דע בני, כי אלפי ספרי רבני מרוקו הראשונים זיע״א על כל חכמה ומדע עלו על המוקד, בעת נכנסו האויבים לכמה מדינות וערים וכפרים כמו שכתוב בספר ״מלכי רבנן״, בהקדמתו ובתוכו בכמה מקומות. ובספר ״נר המערב״ בכמה מקומות, ובספר ״אבני שיש״ שו״ת ח״א סי׳ ס״ט, על שלל של מכנאס שנמשך עשרים יום, ואף שלא הודיע שם זמנו, ידוע שהיה באייר שנת תק״ן, ועוד בזמנים אחרים כתובים אצלי ומהם מובן כמה אלפי ספרים חברו חכמי המערב על כל חכמה ומדע. ועיני ראו ולא זר עקד הספרים של הרה״ג כמוהר״ר מתתיה סירירו זצ״ל רב בפאס, שהניחו לו אבותיו מצוקי ארץ, שהיו בו שלשת אלפים וארבע מאות ספרים, קבצים גדולים וקטנים כתבי יד על כל מקצועות התורה והפילוסופיה והרפואה וכל חכמה וכל מדע, מרבני המערב הראשונים לבד מאלפי ספרי דפוס. וכל אלה הספרים עברו על ידי כל הימים שהייתי נוסע לפאס והייתי יושב שם ירחים שלמים ומתענג תענוג גשמי ורוחני בעברי מספר לספר מבחינת התוכן ומבחינת יופי הכתב ודקותו והשוואת השיטות בלי שום שרטוט, והכל עלה בלבת אש, בערב ר״ח אייר תבער״ה. ועוד נמצאים עד עתה מאות ספרים כתבי יד בעקד הספרים של משפחת דנאן ושל משפחת צרפתי ואצל חכם וסופר כמה״ר יוסף בן נאיים ישצ״ו. ועוד ועוד. וכן פה מכנאס, ולא אוכל לחפש בבתיהם. וכן תלמסאן שהיתה עיר של חכמים ושל סופרים במחוז אלג׳יריה נשללה ונחרבה כמה פעמים. ואבדו ספרי רבניה הראשונים. עיין ספר ״עומר השכחה״ על פסוק: ״ברכת ה׳ היא תעשיר״. שכתב שנלכדה תלמסאן ביד גויים בשנת ותפל שב״ה ותקחם, ונשפטו בכל מיני שפטים, ונהרגו ונשבו אלף וחמש מאות נפשות.

(אוצה״מ ג, סי׳ אלף תרלט)

היו״ם התעניין מאוד בספרים חדשים שיצאו לאור, ספרי מחקר ותרבות יהודית, וכן ספרי הגות שונים. פעמים רבות מצטט רבנו בספריו את אנציקלופדיית ״אוצר ישראל״, המהווה עבורו מקור מידע אדיר המסייע לו בפסקי תשובותיו (לדוגמה עיין: שו״ת מים חיים א, סי׳ קב; שם סי׳ צד). אולם, יש להעיר שהכרתו בעולם המחקר והערכתו אליו לא היו מוחלטים ובלתי ניתנים לערעור, רק בכל פעם היה בוחנם בעינו ובשכלו, ומביא רק הראוי להכתב ולהאמר במשאו ומתנו התורני. כשהיה לרב צורך לבקר את ספרי המחקר, הוא גם ידע לכתוב: ״ובספר [אנציקלופדיית] אוצר ישראל כתב בזה איזה דברים וכולם הבל״(נחלת אבות ו, עט׳ 302).

היו״ם הרבה להתייעץ בכל תחום שנוגע לפסקיו, לא רק עם פוסקים ורבנים אלא גם עם אנשי מקצוע ומחקר, על מנת להכיר את המציאות באופן אמיתי ושלם (לדוגמה: מים חיים א, סי׳ צד, בנושא החשמל).

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה- מעללי צדיק.

עמוד 49