ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון

פרופ' הרב משה עמאר

רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון – האיש ויצירתו

משפחת מונסונייגו נמנית על המשפחות בעלי שושלות הרבנים בעיר פאס, ברובן הן צאצאי מגורשי ספרד. שושלת החכמים ממשפחה זו, מתחילה מהמאה הי״ח עד למאה העשרים דור אחרי דור. חותם שושלת מפוארת זו היה הרה״ג רבי אהרן מונסונייגו זצ״ל, ראש מוסדות 'אוצר התורה' במרוקו ובצרפת, וכיהן כרב ראשי ליהדות מרוקו, הוא נתבקש לישיבה של מעלה בעיה״ק ירושלים. מאמרינו מתמקד ברבי ידידיה הראשון.

הערת המחבר: רבי אהרן, פעל רבות בחינוך ילדי ישראל ובשליחת תלמידים רבים לישיבות גדולות בארץ ובחוץ לארץ, חלקם הגדול הפכו לתלמידי חכמים. הוא הרביץ תורה בקרב הציבור הרחב ופעל במרוקו למען הפרט והכלל, היה עמוד תווך לחכמים שבאו להתרים במרוקו למען הישיבות בארץ ישראל ובחוצה לארץ. הוא קיבל כל אדם בצהלת פנים, וביתו היה כתלפיות לכל יהודי שהגיע לקזבלנקה, שם מצא אש״ל. הוא עצמו חי בצניעות שקשה לתארה לבני זמננו. פעילותו הברוכה של עשרות בשנים, ראויה להכתב בפרוטרוט להנציחה בספר וגם שממנו יראו וכן יעשו.(ע.כ)

רבי ידידיה בהרה״ג רפאל אהרן מונסונייגו, שנת לידתו אינה ידועה, דומה כי הוא נולד סביב שנת תק"ס. כי הוא נקרא על שם סבו אבי אביו רבי ידידיה משה, שנמנה על דייני העיר ונפטר ביום שבת כ״ח סיון תק״ס (1800). מבניו של רבי ידידיה משה, התפרסם בנו רבי רפאל אהרן. רבי רפאל אהרן ידוע ומפורסם בחיבוריו ובכהונתו בדיינות בעיר פאס.

לעת עתה, אין בידינו פרטים על תקופת ילדותו של רבי ידידיה. על רבותיו, נמנה רבי אברהם אבן דנאן, כפי שנלמד מהספד שנשא עליו רבי ידידיה:

"דרוש זה דרשתי קצת ממנו בפקידת שנתו של החכם השלם והכולל, ים הגדול הלן בעולם של הלכה, מו״ר כמוה״ר אברהם דנאן, שנתבקש בישיבה עליונה, יום י״ב לאייר שנת תקצ״א (1831) והייתה פקידת שנתו בזי ימים לשבט תקצ״ב סדר בשלח, בבית הכנסת של התושבים הי״ו.^" בית כנסת של התושבים בפאס, היה תחת הנהגתם של חכמים ממשפחת אבן דנאן, מאז גירוש ספרד.

וסביר להניח שרבי ידידיה למד גם לפני אביו. הוא מרבה להזכיר דברים משמו ומעשה רב שראה אצל אביו. בדרשותיו הוא מזכיר אחד מחבריו לישיבה שנפטר צעיר לימים:

זהו הדרוש דרשתי אותו לפטירת אחד המיוחד בנם של קדושים, החכם השלם והותיק, כהה״ר נחמן סירירו, אחד מבני ישיבתינו לעוה״ר, אוי נא לנו כי חטאנו שנלקח לבית עולמו, ביום ו' בשבת כ״ד יום לאב שנת תק״ץ ושבע לפ״ק, ה' יחון ויחמול עלינו ויעטר נפשו רוחו נשמתו בעשר חופות מיופות, אמן כן יהי רצון.

פרום' הרג משה עמאר

תקופתו

תקופת חייו של רבי ידידיה, הייתה תקופה קשה ליהדות מרוקו בכלל ויהדות פאס בפרט. היא התאפיינה בבצורות ופגעי טבע אשר הפילו חללים רבים, ומהם סבלה גם הקהילה היהודית. נוסף לכך השלטון היה רופף והתמרדויות במלך היו שכיחות. חוסר יציבות השלטון הביא לפגיעות ביהודים מצד המורדים ומצד שכניהם המוסלמים. בשנת תק"פ (1820) פורסמה ידיעת שקר שהמלך מולאי סלימאן מת, ותמיד התקופה שבין מלכא לבין למלכא ידועה בחוסר משילות, ותמיד נוצלה על ידי השכנים לעשות פרעות ביהודים לשדוד ולשלול אותם. וכך היה גם הפעם, אספסוף פרץ לשכונת היהודים בפאס, ועשה פרעות ביהודים: הרג, שדד ואנס נשים. בשנת תקפ״ב מת המלך סולימאן ועל כסאו עלה בן אחיו מולאי עבד ארחמן. שבטים רבים מאזורים שונים לא נשמעו למרותו ולא נשבעו לו אמונים. לקח לו למעלה משתים עשרה שנה כדי לדכא את ההתנגדויות ביד חזקה ובאכזריות גדולה. בשנת תקפ״ג (1823) מרדו תושבי פאס המוסלמים במלך, בדיכוי המרד צבא המלך הפגיז את האזור ופגזים נפלו בשכונה היהודית ומההפגזה נהרגו אחד עשרה נפשות יהודיות. רבי רפאל אהרן כתב שירי הודיה על הפגיעה הקטנה שהייתה ביהודים, כי יכל להיות אסון כבד מאוד מעוצמת ההפגזות. בשנת תקצ״א (1831) מרדו במלך שבטי לודאייא בעיר פאס, לדיכוי המרד לקח לו כשנתים. המורדים התרכזו בפאס אזדיד (בעיר החדשה) הסמוכה לשכונת היהודים, וכוחות המלך הפגיזו המורדים ואת שכונת היהודים שבה חלקם מצאו מיסתור. ההפגזה הקשה ארכה כחודשיים, מעוצמת ההפגזות בתים רבים במלאח התמוטטו על יושביהם. ובסופה נכנעו המורדים וליהודים הייתה הרווחה. ולזכר הנם שיצאו מאפלה לאורה, קבעו יום כ״ב בכסלו כיום פורים להודות לה' שיצאו בנזקים מעטים יחסית לתקופת המצור ולעוצמת ההפגזות.

משורר ופייטן

רבי ידידיה כבן למשורר כבר מצעירותו שלח ידו בשירה וחיבר שירים על מאורעות שהיו בימיו, חלקם נכללו בדיוואן של אביו 'נאות מדבר'. על הסבל שסבלו יהודי פאס ממרד הלודאיא וההפגזות שפגעו במלאח כשהיתה הרווחה, והחלו לחגוג את יום כ״ב בכסלו כיום פורים, רבי ידידיה חיבר לזכר הנס פיוט המתחיל 'מי כמוך' בן ששים ואחד בתים, כמנין ימי ההסגר שהיו בעקבות הפרעות על המלא״ח.^, השיר הוא מעין השיר ימי כמוך' שחיבר רבי יהודה הלוי לאומרו בתפילת שחרית בשבת 'זכור', שבת שלפני פורים לזכר הנס.

רבי ידידיה בשנת תקצ״ד (1834) היה קרוב למקום עינויי הנערה היהודיה סוליקה חתואל זצ״ל במשך כחודשיים כדי שתמיר דתה. וכשעמדה בגבורה וסירבה להתאסלם, היא הוצאה להורג במיתה משונה ברחובה של העיר פאס. דבר הריגתה זיעזע את כל יהודי מרוקו. וחכמים ופייטנים חיברו עליה קינות ושירי הלל בעברית ובערבית יהודית. גם רבי ידידיה חיבר עליה קינה קורעת לב, ובפתיחה תיאר הפשע המחריד שנעשה בנערה תמימה על ידי חיות טרף צמאי דם, ומבקש מהשי״ת שינקום את נקמת דמה מפראי אדם, להלן חלק מהפתיחה:

קינה היא קוננוה רעיוני, על הצדקת בחורה מעלמות, מעולפת ספירים, שקדשה שם שמים ברבים, תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי וכו' בקינה 29 בתים. הוא כתב אותה בסוף חיבורו 'קופת הרוכלים'. להלן הבית הראשון, המשמש גם כפזמון חוזר:

צדקת אשת חיל זכרו / ועזוז נוראותיה

שיחו לבניכם ספרו / תנו לה מפרי ידיה.

הערת המחבר: אני גליתי את הקינה שעה שההדרתי את הספר 'קופת הרוכלים’. הודעתי על קיומה של הקינה לעמיתה פרופ' זולייט חסין ז״ל, שאז עסקה בחקר פרשת הוצאתה להורג של סוליקה מהיבטים שונים. פיענחתי לה את הקינה, וגם קינות נוספות שנתחברו על הוצאתה להורג של סוליקה, בעברית ובערבית יהודית. והן פורסמו בחיבורה: סוליקה הצדקת הרוגת מלכות, שפורסם לאחר פטירתה, ירושלים 2012, קינתו של רבי ידידיה, שם, בעמי 129-136.

רבי ידידיה היה חסיד ובעל מעשים, הוא עשה 'הפסקת תעניתי כלומר, צם שבוע שלם ממוצאי שבת עד ערב שבת, ומרוב שמחתו שעלה הדבר בידו הנציח את זה בשיר.

בשנת התקצ״ה (1835) השתוללה בעיר מגפת הקולירה, והציבור הסתגרו בבתיהם מחשש שיפגעו במגפה. לא יצאו מפתח ביתם אפילו לחלוק כבוד לנפטרים, כפי שמתאר רבי ידידיה:

ובשנת תקצ״ה, כאשר שלח ה' בעם חולי האלקולירא, פירשתי זה הפסוק על אודות שהיו באותו זמן הספדנים והדרשנים נחבאים סגורים בתוך בתיהם, מפני יד ה' זו הדבר. וזהו סיבת שאין שם על לב. ולא נתעוררו הציבור כולם לחמם ההספד, ביען שאנשי חסד המעוררים אותם ומודיעים שבחי החכם הנפטר וחכמתו, נאספים לבתיהם. ובשביל כך אין מבין כי מפני החנה נאסף וכוי(שם), כי לא ידעו שאר העם מדות החכם וחכמתו, דמה לתבן את הבר. ואין אומרים למי שלא ראה את החדש שיבוא ויעיד.

כלומר גם החכמים והדרשנים חששו לצאת מבתיהם, ולא היה מי שיספיד את הנפטרים, כולל תלמידי חכמים שמתו. ולא היה מי שיעורר את הציבור לחזור בתשובה, ולא מי שיעיר את תשומת לבם לגודל האבדות הרבות בהם תלמידי חכמים. כמו כן מגפות היו בשנים תרט״ו-תרי״ז(1855-1857).

פרנסתו

בערים הגדולות במרוקו נשמרה המסורת שרבנים לא התפרנסו מכהונתם ברבנות ובדיינות, את תפקידם הם מילאו בחינם לשם שמים. לפרנסתם הם עבדו במקצועות שונים או עסקו בנוטריונים בכתיבת שטרות וכסופרי סת״ם. חכם שמצבו הכלכלי היה קשה, הקהילה מסרה לרשותו בית כנסת שישרת בה כשליח ציבור ויקבל חלק מהכנסותיה.

ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

עמוד 7