יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים

הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים

מימון עצמי: ר׳ רפאל משה אלבאז שנפטר בשנת 1896 השאיר בצוואתו סכום כסף להדפסת ספריו ׳הלכה למשה׳, 'עדן מקדם׳ ויעטרת פז׳(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 248). הראשון הודפס בירושלים בתרס״א, ושני האחרים בפאס בת״ש.

עקב המחסור בספרים ומחירם הגבוה עודדו חכמים את הנוהג, שהנפטרים יכתבו בצוואתם שחלק מהכסף שהם משאירים יוקדש לרכישת ספרים לתלמידי חכמים. אשה בצפרו על ערש דווי ציוותה בשנת תקכ״ו(1766) שחלק מכספה יוקדש לרכישת ספרי תלמוד ומדרשים, לפי החלטתו של חכם, ובצוואה שהכתבה בתקמ״ד(1784) נאמר שסכום מסוים מיועד לספרי קודש(שם, מסי 295,207).

לפי מקור מתחילת המאה ה־19 הובאו עשרה ארגזים של ספרים מליוורנו למוגדור. במכתבו של ר יעקב בן ראובן אבן צור בשנת תקס״ד (1804) בו אישר קבלת ספר, באה לידי ביטוי התשוקה לספר נוכח המחסור, וגורלם של ספרים העוברים מיד ליד. בין השאר הוא כותב:

וביען שבמדינה זו כשיודעים שיש ביד איזה תלמיד חכם שום ספר מחודש באים להשאילו גדולים וקטנים עד יהיה לשנים עשר קרעים וקונטרסיו מתפוררים, לכן יביאנו אלי מעלת כבודו בחשאי כמגילת סתרים. (שם, מם׳ 631)

בשנת תקע״ב (1812) קנה הדיין שלמה אביטבול בצפרו ספרים ממעות הקדש שהקדיש יהודי, ובאותה שנה מצויה רשימה של 71 ספרים שנמצאים בידי יורשיו של ר׳ דוד בוטבול. הספרים כוללים פירושים למקרא, מסכתות התלמוד, הלכה, שו"ת, דרושים, ספרי קבלה ומוסר וגם הערוך – מילון תלמודי, ו'קורא הדורות׳ – כרוניקה עד אמצע המאה ה־17 שחיבר ר׳ דוד קונפורטי. הרשימה מעידה על ההתעניינות הרחבה של החכם בנושאים שונים ביהדות(שם מסי 424).

בשנת תרכ״ז(1867) כתב ר׳ אליהו בן הרוש שיש בידו כספי הקדש שהבעלים הקדישום לשם רכישת ׳תלמוד גדול לת״ח ללמוד בוי וקנה מכסף זה חמישה עשר עותקים של גמרות נפרדות, ׳ובמקומינו זה הם נעדרי המציאות', כלומר מציאותם היא נדירה. הכותב מבקש את הנמען להשיג לו גמרות נוספות אף כאלה שכבר למדו בהם ׳ובלבד שלא יהיה קרוע׳, ואם ימצא תלמוד שלם, הוא ימכור את הגמרות הנפרדות(שם, מסי 499). בשנת תרל״ו(1876) כתב דוד משאש לר' מסעוד עובדיה וביקש לשלוח לו את 'שם הגדולים׳ לחיד״א(שם, מם׳ 461).

ספר על דיני טרפות היה מבוקש, כי דן בדינים הדרושים לשוחטים. הנ״ל כתב בתר״ם (1880) שר' ש׳ טולידאנו שלח עם בנו את הספר 'זכור לאברהם׳ של ר׳ אברהם אנקאווא (על דיני טרפות), ירושלים תקצ״ח, ליוורנו תקצ״ט, ומבקשו שישלח לו שניים־שלושה עותקים נוספים כדי למוכרם ולהרוויח, וכן מבו שאם ימצא ספר חדש בשוק ישלחנו אליו והרווח יתחלק ביניהם(שם, מסי 496). התלמוד השלם היה יקר ובמקור משנת תרל״ט(1879) מדובר על עותק משותף לשני חכמים (שם, מסי 497).

לערים הפנימיות במרוקו הגיעו פחות ספרים שהודפסו מעבר לים, ועוד פחות לכפרים. והדבר הגביל את החכמים לעיין במקורות שונים. באיגרת מר' יעקב אביחצירא שפעל בתפילאלת (נפטר ב־1880), הוא הזכיר את האיגרות בהן ביקש לקנות בשבילו ספרים(שם, מסי 656).

חכמי פאס פנו לכי״ח, החל בשנות ה־80 של המאה ה־19, בבקשה שישלחו להם ספרים. ר׳ רפאל אבן צור הודה לכי״ח בנובמבר 1889 על ששלחו לו את הספרים 'פחד יצחק׳ ותרגומו הערבי של רס״ג לספר איוב. ר׳ שלמה אבן דנאן קיבל מהם את 'ספר האורה^, לרש״י, ובינואר 1906 כתב להם מכתב תודה.

ב־1911 נשלחו על ידי כי״ח ארבעה ספרים במתנה לר' שלום אזולאי, שכיהן בתור רבה של קהילת צפרו, ואלה הם: פירושים על יחזקאל, על תרי עשר, על מסכת מועד קטן, וסידור רש״י. תשע שנים לאחר מכן נשלחו אליו פירוש על ספר יחזקאל ועל מסכת משקין. הפעם היה זה כאות תודה על עזרתו להשגת דמי חבר לכי״ח על ידי אנשי קהילתו(עובדיה, יצפרוי, מסי 251).

אספנים: היו חכמים שאספו כתבי יד וספרים מודפסים. בפאס היתה למשפחת הצרפתי ספרייה חשובה, שטופחה על ידי ר׳ אבנר ישראל הצרפתי(1827־1885). הספרייה של משפחת אבן צור נמכרה על ידי המשפחה ב־1965 לאספן דוד קלגסבלד, שפרסם קטלוג שלה ב־1980.

בבעלותו של ר׳ רפאל יהושע ציון סירירו (1843־1902) היו כ־2,500 ספרים, שאוכסנו בבית הכנסת של ר׳ רפאל יהושע ציון סירירו, הידוע בכינוי יצלא דסוק׳, ברחוב הראשי של המלאח. בית הכנסת הועלה באש בפרעות על ידי המוסלמים ב־1912. הספרייה שוקמה ונתרמה על ידי ר׳ חיים דוד סירירו(1884־1968) לישיבת ׳פורת יוסף׳ בירושלים.

אספן חשוב היה ר׳ יוסף בן נאיים, שלאחר פטירתו ב־1961 נמכרו הספרים על ידי יורשיו לספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק. ב־1965 נשרף חלק מהאוסף. במכנאס היו אוספי ספרים של משפחות בירדוגו, טולידאנו, עמאר ומשאש. גם בצפרו, טנגייר ותיטואן היו ספריות של משפחות חכמים, ומהם שהועברו

לירושלים.

באסרו חג שבועות או ביום אחר בחודש סיון היו נוהגים לגנוז ספרי דפוס שבלו כמו ספרי תורה, כביטוי של כבוד לאות העברית הכתובה. את הטקס היו מלווים בשירים ופיוטים, עד בית העלמין. את שקי ׳השמות׳ העמידו למכירה למטרות של צדקה. אחרי הטמנתם באדמה ערכו סעודה(יוסף משאש, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ נ).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים

עמוד 139